יומא לז:

אָמַר אַבָּיֵי בִּידוֹת סַכִּינִין מֵיתִיבִי אַף הוּא עָשָׂה כַּנֵּי כֵלִים וְאוֹגְנֵי כֵלִים וִידוֹת כֵּלִים וִידוֹת סַכִּינִין שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב תַּרְגְּמַהּ אַבָּיֵי בְּקַתָּתָא דְּנַרְגֵי וַחֲצִינֵי

הֵילֶנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב וְכוּ' תָּנָא בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת נִיצוֹצוֹת יוֹצְאִין מִמֶּנָּה וְהַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע

מֵיתִיבִי הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע שַׁחֲרִית עִם אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד לֹא יָצָא מִפְּנֵי שֶׁאַנְשֵׁי מִשְׁמָר מַשְׁכִּימִין וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד מֵאֲחֵרִים אָמַר אַבָּיֵי לִשְׁאָר עַמָּא דְּבִירוּשְׁלֶם

וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ כּוֹתְבִין מְגִילָּה לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד בָּהּ אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי בְּאָלֶף בֵּית

מֵיתִיבִי כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב רוֹאֶה וְכוֹתֵב מָה שֶׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא אֵימָא רוֹאֶה וְכוֹתֵב כְּמָה שֶׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא

מֵיתִיבִי כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב רוֹאֶה וְכוֹתֵב מָה שֶׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא וּמָה כָּתוּב בַּטַּבְלָא אִם שָׁכַב אִישׁ אוֹתָךְ [וְאִם לֹא שָׁכַב] אִם שָׂטִית אִם לֹא שָׂטִית הָתָם