יומא כט:

נַהְדְּרֵהּ וְנֶהְדַּר וְנִקְמְצַהּ בִּימָמָא הוּא תָּנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ כְּלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ

מֵיתִיבִי זֶה הַכְּלָל כׇּל הַקָּרֵב בַּיּוֹם קָדוֹשׁ בַּיּוֹם וְכׇל הַקָּרֵב בַּלַּיְלָה קָדוֹשׁ בַּלַּיְלָה וְכׇל הַקָּרֵב בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה קָדוֹשׁ בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה קָתָנֵי מִיהַת כָּל הַקָּרֵב בַּיּוֹם קָדוֹשׁ בַּיּוֹם בַּיּוֹם אִין בַּלַּיְלָה לָא דִּילְמָא אֵינוֹ קָדוֹשׁ לִיקְרַב אֲבָל קָדוֹשׁ לִיפָּסֵל

מֵתִיב רַבִּי זֵירָא סִידֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין אַחַר הַשַּׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת פְּסוּלָה

כֵּיצַד יַעֲשֶׂה יַנִּיחֶנּוּ לַשַּׁבָּת הַבָּאָה שֶׁאֲפִילּוּ עָמְדָה עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים רַבִּים אֵין בְּכָךְ כְּלוּם וְאַמַּאי תִּקְדּוֹשׁ וְתִיפְּסֵל

אָמַר רָבָא מַאן דְּקָא מוֹתֵיב שַׁפִּיר קָא מוֹתֵיב וַאֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין נָמֵי מַתְנִיתָא קָאָמַר וְקָסָבַר לַיְלָה אֵין מְחוּסַּר זְמַן יוֹם מְחוּסַּר זְמַן

כִּי מָטֵי בֵּי שִׁמְשֵׁי תִּקְדּוֹשׁ וְתִפְּסֵול אָמַר רָבִינָא שֶׁקָּדַם וְסִלְּקוֹ מָר זוּטְרָא וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּשֶׁלֹּא קָדַם וְסִלְּקוֹ כֵּיוָן שֶׁסִּדְּרוֹ שֶׁלֹּא כְּמִצְוָתוֹ נַעֲשָׂה כְּמוֹ שֶׁסִּדְּרוֹ הַקּוֹף

זֶה הַכְּלָל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ בִּשְׁלָמָא רַגְלַיִם מִשּׁוּם נִיצוֹצוֹת אֶלָּא יָדַיִם מַאי טַעְמָא אָמַר רַבִּי אַבָּא זֹאת אוֹמֶרֶת