רש"ש על יומא כט:

רש"י ד"ה תיקדש ותיפסל. כיון כו' של"ב ליפסל יקדש השולחן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר רבא. לילה לא הוי חסרון זמן הואיל ותהיה ראויה כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה נהדריה. וכיון דאנו כו' שקידש הקומץ כו'. כצ"ל:

בא"ד ומיהו בחנם דחק רש"י כו'. מש"כ הרש"א די"ל דרש"י מפרש דבלא נתקדשה כה"מ בכלי מיירי ע"ש. נראה לי דאם לא נתקדשה מקודם בכלי הוי הקמיצה כמאי דליתא כיון דהדין הוא שיקמוץ מתוך כלי מקודש כדתניא בסוטה (יד ב):

בא"ד אבל השתא כו' תצא לאלתר לבית השריפה. עמש"כ בק"א להט"א בר"ה (ל ב) בד"ה ממילא בס"ד. ולכאורה לולי פירוש רש"י ותוספות ה"נ לומר דכשקדש בלילה אינו נפסל בלינה בעמוד השחר שלאחריו דדוקא כשקדש ביום נפסל בע"ה דלמחר דומיא דחלבים ששחט הקרבן ביום וע"ד שאמרו בברכות (ט) סד"א הואיל ופסח קדשים קלים כו' אף פסח נאכל לב' לילות כו' ע"ש ובפרש"י וכאן הוי פסולה מחמת קמיצתה בלילה ותשרף מיד בבוקר דלאחריו. ועי' בזבחים (כא) בסוגיא דמי כיור. ובתוס' סוכה (נא ב) בד"ה קרא הגבר ובתמורה (מד ב) אראב"א ועה"ש פוסלת בהן כאיברין:

תד"ה כמו. הא דלא אמרי' כו'. לא הבנתי דבריהם כיון דמסיק דלילה אין מחוסר זמן אינו נקרא שלא כמצותו וכן נראה מפרש"י:

בא"ד שכסבור היה שהוא יום דומיא כו'. כצ"ל: