שיטה מקובצת על כתובות ח.

מאי מברך אמר רב יהודה שהכל ברא לכבודו. כתבו התוס' וז"ל שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פותחות בברוך אף על פי שכל אחת סמוכה לחברתה כיון דקצרות הן אם לא היה פותח בברוך היה נראה הכל ברכה אחת וכן אשר יצר אם לא היה פותח בברוך היה נראה שהיתה מתחלת מברוך יוצר האדם אשר יצר אבל שוש תשיש שהוא אחר ברכה ארוכה אין צריך לפתוח בברוך כו' ע"כ. ולשונם מגומגם דמשמע דקשיא להו אתרווייהו אשהכל ברא לכבודו ואיוצר האדם אמאי פתחי בברוך וקשיא דאברכת אשר ברא מאי קשיא להו והא תחילת הברכות היא ודוחק לומר דמשום דמסדרי להו על הכוס ומתחלי לברך בפ"ה קרי לשהכל ברא נמי סמוכה לבפ"ה חדא דאין הכוס מעכב וכדמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות דהא אמרינן לקמן בריך שית בריך חמש וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל ברכת חתנים נקרא הששה ברכות שהוזכרו למעלה וההמון קוראים אותן שבע ברכות מפני שמונים מכללם ברכת בפ"ה ע"כ. וכיון דלפעמים לא מברכי לה אכסא שפיר פותח בברוך דומיא דאשר ברא ועוד שכתבו התוספות שכל אחת סמוכה לחברתה אלמא דכל אחת מעכבת לחברתה מלפתוח בברוך ואין ענין לברכת בפ"ה הכא כלל ומיהו יש אומרים דברכת הכוס מעכב כמו שכתב בעל הטורים ז"ל באבן העזר ומ"מ קשיא אידך קושיא דאקשינן מלשון התוס' ודע שכתב הרב ז"ל בפי' על ההלכות דאפי' לימא דכל סמוכים אפי' למטבע אינן פותחות בברוך היינו טעמא דהני משום דיוצר האדם לא מקריא סמוכה לפי שהיא התחלת ברכת הזווג דשהכל לא נתקנה אלא על אסיפת העם וכדברי רש"י ז"ל ואשר יצר כיון דברכה זו ושלפניה תרווייהו מעין יצירה נינהו אילו לא היתה פותחת בברוך היה הכל דומה ברכה אחת וחכמים ראו לעשות ב' ברכות משום דסברי דאדם וחוה ב' יצירות הוו כמ"ד זנב היה ע"כ. ולכך הקדימו התוס' ואמרו דתרווייהו הני תרי סמוכה לחברתה מיקרו פי' מענין הזווג שהכל ברא אינו מענין אסיפת העם כלל כמו שכתב רש"י ז"ל. ומעתה הוצרכו לתרץ דהיינו טעמא דיוצר האדם פותחת בברוך משום דקצרות הן פי' הן מצד שהברכה הראשונה קצרה הן מצד שהיא עצמה קצרה היא לכך הוצרך לפתוח בברוך וברכת אשר יצר אע"ג דהיא עצמה ארוכה היא מכל מקום כיון דסמוך לקצרה בעינן לפתוח בה בברוך כדי שלא תראה כברכה אחת. נמצא שלא בחרו ממ"ש רש"י ז"ל כי אם התירוץ דברכת אשר ברא ודלא כהר"ן ז"ל שבחר מפי' רש"י ז"ל נמי מאי דפי' בברכת שהכל ברא לכבודו וכדכתיבנא כנ"ל. ודע שבתוס' כ"י אע"פ שכל אחת סמוכה לחברתה כיון דקצרות כו'. ובתוספות הדפוס כתוב דכיון כו' ואינו מתיישב והנוסחא האמיתית היא וכיון כו' ודוק ותשכח. וז"ל שיטה ישנה שהכל ברא בכבודו והך ברכה היא להקב"ה על אסיפת העם שנאספין שם לכבוד הקב"ה. ואם תאמר אם כן אמאי אין מברכין אותה בבית האירוסין דהא התם נמי נאספין העם. וי"ל דלא עבדינן האי ברכה אלא באסיפת שמחה ואכתי לא הויא השמחה עד שעת הנשואין. ע"כ: וכתבו תלמידי ה"ר יונה ברכת אירוסין א"צ עשרה שלא אמרו אלא ברכת חתנים וברכת חתנים [לחוד] וברכת אירוסין לחוד. וכתב הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל וראיה לדבר מדחזינן בגמרא שנחלקו האמוראים שיש מי שלא היה חותם בברכת האירוסין ויש מי שהיה חותם ומאן דלא חתים מדמי ליה לברכת הפירות וברכת המצות ומאן דחתים מדמי ליה לקדושא ומדחזינן דמדמי ליה תלמודא לברכת המצות וקדושא ואבדלתא שמעינן דכי היכי דבהני לא בעינן עשרה הכי נמי בברכת אירוסין לא בעינן עשרה. מפי מורי הרב נר"ו ע"כ. ולהאי סברא אין כאן קושיא מעיקרא דכיון דלא בעינן עשרה אין כאן אסיפה ופרסום. ומיהו הרא"ש העלה בפסקיו דבעינן עשרה בברכת אירוסין כברכת חתנים. עוד כתוב בשיטה ישנה יוצר האדם האי ברכה נמי שבח הוא להקב"ה על בריאת האדם והני תרתי אין חותמין לפי שהן מטבע קצרה ואחר כך אשר יצר את האדם והני ג' ברכות הם על דרך הפסוק כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו שהכל ברא לכבודו. יצרתיו יוצר האדם. אף עשיתיו אשר יצר את האדם והאי ברכה דאשר יצר היא כנגד חוה שברא הקב"ה לאדם וממנה יצאנו כולנו. ומצינו אדם שר"ל האשה דכתיב וכל נפש אדם אשר לא ידעו משכב זכר וגו' והאי ברכה פותחת בברוך ולא מקריא ברכה הסמוכה לחברתה להני דלעיל דהני דלעיל הם מטבע קצר ומטבע קצר במטבע ארוך לא הוי סמוכה לחברתה ואף על גב דחזינן בברכת התורה דאמרינן לעסוק בדברי תורה דהוא מטבע קצר והדר אמרינן והערב נא דלא מתחיל בברוך אלמא מטבע ארוך במטבע קצר הויא סמוכה לחברתה. ויש לומר התם היינו טעמא דמקריא סמוכה לחברתה מפני שהכל ענין אחד שכל הברכות ברכת התורה הם אבל הני דהכא הראשונות הם ענין הודאה ואשר יצר תחלת הזיווג לא מקריא סמוכה לחברתה אבל ארוך בארוך אפילו לא הוו ענין אחד מקרי סמוכה לחברתה וכי אמרינן דאשר יצר הוא מענין הזיווג לאו זיווג ממש קאמרינן דלקמן אצטריך לן למימר דאכתי לא איירי מזיווג אלא כיון דאיירי באשה זווג מקרי. והד' מברכינן שוש תשיש והיא סמוכה לאשר יצר לפיכך אינה פותחת בברוך והוא מענין ירושלים שאנו מזכירין בה כדכתיב אם אשכחך ירושלים וגו' ולפיכך אין מזכירין אותה בתחלת הזיווג דעד השתא לא איירי בזיווג אלא משבחין להקב"ה שברא איש ואשה ואף על גב דלעיל קרינן אשר יצר ענין הזיווג הרי פרש"י דלאו זווג ממש הוא אלא הכנת הזווג נזכרת בה כדקרינן והתקין לו ממנו בנין עדי עד שאינו אלא הכנה בעלמא אי נמי אמרינן דאשר יצר הוא מענין הזווג והאי דלא הוי ברכת ירושלים קודמת לאשר יצר משום דלא מדכרינן שמחה בההיא ברכה דאשר יצר אבל בברכות שהן אחר בונה ירושלים בכולהו מדכרינן בהו שמחה וכן הדין שתהא ברכת ירושלים קודמת לברכות של שמחה וכן כתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ומשמע בראש כל ברכות שלה והדר מברכינן שמח תשמח והיא סמוכה והיא מענין זווג האדם וחוה וחותם ברוך משמח החתן עם הכלה ולהכי אמר הכא עם הכלה שעל החתן והכלה של עתה קאמר אבל לעיל בברכת שמח תשמח דחתים חתן וכלה משום דעל אדם וחוה קאמר חתן וכלה שהיו כבר. ורש"י ז"ל פירש לעיל דמשום הכי אמרינן משמח חתן וכלה משום דלאו בשמחת חתונה אנו אומרים אלא תפלה היא שישמחם המקום בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין לחתום בה משמח חתן עם הכלה אלא ברוך המשמחם שניהם כל ימיהם בספוק מזונות וכל דבר. ובאחרונה הוא שבח כו' אשר ברא משום הכי פותחת בברוך כיון דאיכא זימנין דלא סמוכה לברכה אחריתי כגון מיום ראשון ואילך היכא דליכא פנים חדשות כל שעתא נמי כשאינה סמוכה לחברתה דמי והיינו טעמא נמי דאשר בחר בנו כו' דברכת התורה דאף על פי שהיא סמוכה להערב נא כיון דאיכא זמן דלאו סמוכה לחברתה כגון הקורא בתורה בציבור לאו סמוכה לחברתה מיקרי. עד כאן לשון שיטה ישנה: ותלמידי הרב רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל כתב הרב רבינו מאיר הלוי ז"ל ומסתברא דהיינו טעמא דתקון הני ברכתא כולהו בברכת חתנים דמשום כל חתן וכלה מעין זווג ראשון דאדם הראשון הוא דאמטו להכי תקינו ברכה לזווג ראשון מקמי ברכת זווג דחתן וכלה וכיון דתקינו ברכה לזווג ראשון דמיירי במעשה בראשית תקינו ברכה לקמי אכוליה מעשה בראשית שכל מה שברא המקום לא ברא אלא לכבודו. אי נמי להזכיר סבת הזווג שהוא עיקר יצירת האדם עולם התחתון שלא נברא אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה וזהו כבודו של מקום שאין כבוד הבורא נודע אלא על ידי בריותיו כענין שנאמר כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו והדר מברכינן שתי ברכות חדא לעיקר ברייתו של אדם הראשון עד שלא נטלה ממנו הצלע ואח"כ נשתנית ברייתו מכמות שהיתה קודם לכן והדר מברכינן ברכה שלישית כנגד שמחת ירושלים העתידה שנמשלת לזווג חתן וכלה כענין שנאמר ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך והא דנקט בקבוץ בניה לתוכה בשמחה משום רישיה דקרא דכתיב כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך וכתיב רני עקרה לא ילדה וגו' כי רבים בני שוממה והיינו דאקדמוה מקמי זווג דחתונה משום דכתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ואיכא למימר נמי דעיקר האי ברכה דשמחת ירושלים משום האי קרא אתקן והדר תקון שתי ברכות כנגד זווג החתן עם הכלה ושמחתן אלא שהברכה ראשונה תקנוה דרך בקשה לבקש רחמים על החתן ועל הכלה לשמחם בזווגן ולהצליחם במעשה ידיהם כשמחת זווג ראשון דגן עדן. והשניה גם היא כנגד שמחת הזווג אלא שתקנוה דרך שבח והודאה למקום על יצירת היצירה והזווג בעולם לשעבר ולצעוק לעתיד לבא על שמחת ירושלים וחותם בשמחת הזווג שפתח בה ואף על גב דהני תרתי ברכתא כנגד שמחת הזווג איתקין היינו טעמא דחתים בקדמיתא מינייהו משמח חתן וכלה ובבתרייתא משמח החתן עם הכלה משום דקמייתא דאיתהון דרך בקשה ובעידן רחמי אתרווייהו בעינן ואמטו להכי מברכינן משמח חתן וכלה דאי הוה מברכינן עם הכלה לא הוה משמע שמחה אלא גבי חתן שישמח בכלה או כל ימי זווגו עם הכלה ואין במשמע לשמח אלא שמחת החתן לבדו ששמח על עסקי הכלה דכי כתיבא שמחה גבי חתן כתיבא דכתיב ומשוש חתן על כלה. ועוד משום סירכא דבתולתא דאית לה צערא. הדין הוא טעמא דסברא דהני ברכתא. ועוד כתב טעמייהו לענין פתיחה וחתימה תרתי קמייתא פתח בהו בברוך ולית בהו חתימה דמטבע הכי הוא שלישית פותח בה בברוך וחותם בה בברוך פותח בה בברוך מאי ברכה הסמוכה לחברתה היא דכי אמרינן ברכה הסמוכה לחברתה היכא דקמייתא אית בה חתימה דחתימה דקמייתא הויא פתיחה לבתרייתא אבל הכא דתרתי בתרייתא לית בהו חתימה בעי פתיחה לשלישית דהא לאו סמוכה לברכת חברתה היא וחותם בה בברוך דכיון דצריך לחתום בה שתי יצירות נפיש להו דיבורא ובעי פתיחה וחתימה. רביעית אף על גב דמטבע ארוך הוא הויא ברכה הסמוכה לחברתה ולא בעי פתיחה אבל חתימה ודאי בעיא וכן אתה אומר בחמישית אבל ששית כיון דזמנין דבעיא בפני עצמה בעיא פתיחה וחתימה. ע"כ לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל וטעם של ברכות הללו בברכת אשר ברא ויוצר האדם ואשר יצר שהן פותחות בברוך אף על פי שהן סמוכות משום דאשר ברא פעמים שאינה סמוכה לחברתה כגון דליכא פנים חדשות ויוצר האדם משום דהוי מטבע קצר וכיון דליכא חתימה לא סגיא בלא פתיחה ואשר יצר נמי פותח בברוך כדי לחלק בין יצירה ליצירה שלא תראה כברכה אחת. ע"כ:

והרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב בתשובה וז"ל וששאלת מכדי קי"ל דבכל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה יש מהן פותח בברוך ואין חותם בברוך ויש מהם חותם ואינו פותח וכיון שכן היכי מברכינן ברוך אשר ברא שהיא פתוחה בברוך לאחר שמח תשמח שהיא ברכה שיש לה חתימה שהרי חותם ברוך משמח ציון בבניה והנה ברכה סמוכה לחברתה היא ואמאי פותחין בה בברוך ועוד הא דמברכינן ברוך אשר יצר כו'. אמאי פותחין בה בברוך והא סמוכה היא לברוך יוצר האדם. תשובה יש מי שאומר דהיינו טעמא דפותחין בברוך באשר ברא משום דפעמים אומרים אותה לבדה כשאין שם פנים חדשות ופירוקא דמסתבר הוא. וקאמר נמי לענין אשר יצר דהיינו טעמא שפותחין בה בברוך משום שהיא ברכה דרבנן וקי"ל דברכה דרבנן פותחין בה בברוך ואף ע"פ שהיא סמוכה לחברתה וקא מייתי ליה ראיה שהיא מדרבנן מדאמרינן לוי איקלע לבי רבי בהילוליה דר"ש בריה ובריך חמש כלומר לא בריך אשר יצר את האדם בצלמו אלמא מדרבנן היא ומשום הכי לא בירך אותה. וזו הראיה אינה ראיה דטעמיה דלוי דלא בריך אשר יצר לא משום דסבר דרבנן היא דאפילו דרבנן נמי לא היה לו שלא לאומרה אלא משום דקסבר יצירה אחת הואי אי נמי בתר מעשה אזלינן אלמא מאן דבריך לה סבר שתי יצירות הואי אי נמי בתר מחשבה אזלינן הילכך הוא מן התורה ולא מדרבנן. ויש לומר ששתי ברכות אלו ברוך יוצר האדם וברוך אשר יצר כיון ששתיהן על ענין אחד הן שהרי שתיהם על היצירה הם נמצאו כאילו ברכה אחת הם ואין אומרים ברכה הסמוכה לחברתה אלא כשתהיה כל אחת מהם ברכה בפני עצמה ויש לכל אחת מהם ענין בפני עצמו אבל שתי אלו כאילו ברכה אחת היא שהרי ענין אחד יש להם הילכך כברכה אחת הם חשובין. ואם תאמר תיפוק לי שהרי היא מכל מקום סמוכה לשהכל ברא לכבודו שהיא פתוחה בלא חתימה ואמאי סמכינן לה ברכה זו שיש בה פתיחה וחתימה יש לומר אף על גב דיוצר האדם ואשר יצר כברכה אחת חשובין מכל מקום כיון שהוציאנו אותה בלשון שתי ברכות הרי יוצר האדם הפסיק בין שהכל לאשר יצר. וכשאתה מעיין בזה הפירוש שפירשנו ובזה הפירוק שפירקנו בענין אשר יצר אתה מוצא אותו מדוקדק ביותר. עד כאן לשון הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל בתשובה: והרשב"א ז"ל כתב וז"ל. ור"ח ז"ל כתב דברכת יצירה פותחת בברוך דהא לוי גרע לה ליצירה אחת מכלל ברכות של חתן ע"כ. ונראה שדעתו ז"ל לומר כיון דללוי מגרעינן לה הוי לה אף לדידן כברכה עומדת בפני עצמה. ע"כ:

ג"ה אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו. פירוש בצלמו שהוא צלם דמות תבניתו של אדם כי לגבי קב"ה אומר צלם שהוא לשון הראוי להאמר על צורה בלא גוף ועל דבר שאין רשות לעין לשלוט לתפוס מראות ועל האדם שהוא גוף אומר תבנית שאינו נאמר לעולם אלא על דבר שאינו רוחני כדכתיב תבנית כל רומש באדמה. הריטב"א ז"ל: וכן כתב מרנא ורבנא הרב הגדול מהר"ר דוד ן' אבי זמרא ז"ל וז"ל יש לדקדק דבשלמא צלם הוי מלה דקה אבל תבנית היא מלה גסה ולא שייך לאומרה אלא בדבר חומרי לא בהקב"ה לכך יש מי שמחק הגירסא ויש ליישב דברי רבינו תבניתו על האדם חוזר כלומר ובצלם דמות הבורא יתברך תבניתו של האדם ע"כ. ואף על פי שיש קצת חילוק ביניהם בפי' הברכה הכל עולה לענין אחד:

ג"ה ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים וכן נוהגין. אבל הרמב"ם גורס ישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים ואומרים הדייקנים שזה הלשון מתוקן יותר כי כשאומר ישמע בערי יהודה אולי ישמע שם הקול מבחוץ אבל כשאומר ישמע מערי יהודה עכ"פ קול השמחה מבפנים ונהגו העם לומר ברכות אלו על הכוס אף על פי שאין שם כוס אינו מעכב. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וגם אם נכנסה לחופה נשואה היא לכל דבר אף על פי שלא בירך ברכת חתנים אלא שהיא אסורה לבעלה כנדה מדבריהם כדאיתא התם במסכת כלה. וכתב הרמב"ם ז"ל נכנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי היא נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו לאחר כמה שנים ע"כ. ונראין דבריו שאינו חוזר ומברך אלא תוך ימי המשתה ואח"כ בשעה שרוצה לבא עליה. הריטב"א ז"ל: בריך שית. כתב רש"י ז"ל יוצר האדם הוסיף ואזיל לשיטתיה ז"ל שכתב לעיל שהסדר מתחיל מאשר יצר הילכך כ"ע מברכין אשר יצר וביוצר האדם הוא דפליגי אבל לעיל כתב בתשובת הרב רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל דבברכת אשר יצר הוא דפליגי דמאן דבריך חמש לא הוה מברך אשר יצר ומאן דבריך שית בריך לה ואזיל לשיטתיה ז"ל דמשני שנוייא אחרינא בטעם פתיחת ברכות אלו והסדר מתחיל מברכת שהכל ברא הילכך השניה היא הנוספת ובה פליגי והכין יש לפרש לשיטת התוספות ז"ל כנ"ל: והריטב"א ז"ל כתב בסתם בריך חמש פירוש שלא בירך אלא ברכה אחת של יצירה. ע"כ:

לימא בהא קמיפלגי דמ"ס חדא יצירה וכו'. פי' ואילו התם בעירובין לא שמעינן דפליגי בה כי אם רב ושמואל לבד. דמ"ס חדא יצירה הואי וכו' פרש"י ז"ל מ"ס חדא יצירה הואי כמ"ד דו פרצופין היו שנבראו ביצירה אחת ומ"ס ב' יצירות היו כמ"ד זנב היה שממנה נבראת חוה שהרי היו בכאן שתי יצירות בזו אחר זו פי' ומאן דבריך חמש כמאן דאמר חדא יצירה דהיינו מ"ד דו פרצופין ומאן דבריך שית כמ"ד שתי יצירות דהיינו מ"ד זנב היה. והקשו עליו מדאמרינן בפרק עושין פסין בשלמא למ"ד דו פרצופין היו היינו דכתיב וייצר כלומר בשני יודין דמשמע ב' יצירות אלא למ"ד חדא יצירה הואי מאי דכתיב וייצר אלמא דמ"ד פרצוף הוא ניהו ס"ל ב' יצירות ומ"ד זנב הוא ניהו דאמר יצירה א'. ורש"י ז"ל כתב התם בפרק עושין פסין וז"ל ה"ג היינו דכתיב וייצר בתרי יודין דמשמע ב' יצירות פי' מדכתיב וייצר בשתי יודין משמע דבחדא נוצרו ולאו היינו שתי יצירות אלא מאי דאמרינן הכא שתי יצירות ע"כ כמ"ד זנב ואין כאן קושיא כלל. ומיהו אכתי קשיא דקאמר בתר הכי דכ"ע חדא יצירה הואי מ"ס בתר מחשבה אזלינן ובפרק עושין פסין משמע בהדיא דלמ"ד פרצוף אחד היה עלה במחשבה ליבראות שנים אבל למ"ד דדו פרצופין לא ס"ל הכי. ויש לתרץ דאיברא ודאי דהתם הכי קאמר בשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתיב זכר ונקבה אלא למ"ד זנב מאי זכר ונקבה בראם לכדר' אבהו דר' אבהו רמי כתיב וכו' בתחלה עלה במחשבה וכו' ומשמע לכאורה כדכתיבנא. ומיהו יש לפרש דמאן דפריך בשלמא למ"ד וכו' אכתי לא ידע מילתיה דר' אבהו והתרצן חדש לו הא דר' אבהו רמי כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב בצלם וגו' ברא אותו פי' דמכח קושיא אחריתי צריכין אנו לומר דבתחלה עלה במחשבה להבראות שנים והלכך לכ"ע יש לומר כן והא דר' אבהו מוסכם לדברי הכל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל בתר מחשבה אזלינן. ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד. בעירובין בפרק עושין פסין. וקשה קצת למה ליה לרש"י ז"ל לאורויי עוד מקום דהא כיון דכתב ז"ל חדא יצירה הואי כמ"ד בעירובין וכו' וכאן הזכיר הפרק ולעיל לא הזכיר כן אלא לומר דמימרא דר' אבהו אינו מימרא נמשכת בתר פלוגתא דפרצוף וזנב דפליגי בהכי אלא הויא ליה כמימרא באפי נפשה שם בעירובין פרק עושין פסין ולדברי הכל ודוק וקל להבין כנ"ל. ואם תשאל ולמה ליה לתלמודא למימר דכ"ע חדא יצירה הואי וכו' כיון דלכ"ע היא ההיא דר' אבהו דבתחלה עלה במחשבה וכו'. הכי נמי הוה מצי למימר איפכא דכ"ע שתי יצירות הוו ומשום הכי אין לברך שית דמה שאחר כך נבראת חוה מן הזנב לאו יצירה חשיבה כדי לחדש עליה ברכה באפי נפשה אלא דבהכי פליגי דבתחלה שנים עלו במחשבה ונברא אחד מר אזיל בתר מחשבה ומר אזיל בתר מעשה. תשובתך פשיטא ליה לתלמודא דאי הוה ס"ל למאן דבריך שית דב' יצירות הוו תו לא הוי צריך מידי ולא הויא תליא פלוגתייהו בההיא דמחשבה כלל. ומיהו התוספות כתבו איפכא דמאן דאמר חדא יצירה היינו מ"ד פרצוף אחד הואי ומ"ד שתי יצירות היינו מ"ד דו פרצופין ומשמע ליה משמעות לשון איכא בינייהו בין רש"י והתוס'. ומיהו לדעת התוספות נמי מאן דבריך שית היינו כמ"ד פרצוף אחד הוא ומאן דבריך חמש היינו כמ"ד דו פרצופין דאין סברא לומר דמאן דבריך שית היינו כמ"ד דו פרצופין ומאן דבריך חמש כמ"ד פרצוף אחד דאדרבה איפכא מסתברא דמ"ד דו פרצופין למה ליה לאפלוגינהו משתי יצירות בשתי ברכות כיון דבחדא נוצרו אלא ודאי לדעת התוספות ז"ל הכין הוא פירושא דשמעתא דמר סבר חדא יצירה הואי פי' חדא יצירה הואי מתחלה ושוב נעשה היצירה האחרת ולהכי בריך שית ומר סבר שתי יצירות הוו מעיקרא ולהכי בריך חמש. ואם תאמר למה ליה למינקט האי לישנא דמשמע הפך כוונתו דמשום דחדא יצירה הואי משמע דאין לברך אלא חמש ומשום דשתי יצירות הוו משמע דיש לברך שית. ויש לומר דהא כתיבנא לעיל דלשיטת התוספות ז"ל יש לפרש דבברכת אשר יצר הנוספת הוא דפליגי הני אמוראי ודלא כפרש"י ז"ל כדכתיבנא והילכך ה"ק מ"ס חדא יצירה הואי מעיקרא וכיון שכן מאי דבריך מתחלה יוצר האדם כנגד אותה יצירה לבדה היא ובעי לברוכי עוד אשר יצר כנגד היצירה השניה ומר סבר שתי יצירות הוו מעיקרא וכיון שכן ברכת יוצר האדם דבריך מעיקרא נכללו בה שתי היצירות ומעתה למה ליה לברוכי עוד אשר יצר כנ"ל: אבל מצאתי להריטב"א ז"ל שלא פירש כן שיטת התוס' ז"ל וז"ל והתוס' פי' דמ"ד חדא יצירה הואי כמ"ד זנב היה שלא נברא מתחילה אלא פרצוף אחד ואף על פי שלאח"כ נבראת חוה מן הזנב ההוא לאו יצירה היא אלא תולדה ומ"ד שתי יצירות כמאן דאמר דו פרצופין שמתחלה נבראת שתי הצורות ומיהו לשון יצירה א' וב' יצירות הולם יותר לפרש"י ז"ל ויש ליישב לשון פ' עושין פסין לפי' ז"ל דה"ק בשלמא למ"ד דו פרצופין הוו היינו דכתיב וייצר אחר שעלתה לשתים אלא למאן דאמר זנב מאי וייצר דהא בב' יצירות נבראו. ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל הא דאמרינן הכא מ"ס חדא יצירה הואי ומ"ס תרתי יצירות הוו פי' מ"ד חדא יצירה הואי סבר זנב הוא ומ"ד תרתי יצירות הוו קסבר שני פרצופין הוו וכן מפורש בריש פרק עושין פסין ורש"י ז"ל שפי' כאן בהפך אינו נכון ור"ח ז"ל פי' חדא יצירה הואי חוה לבדה הנוצרה מן הצלע ומ"ס שתי יצירות הוו להו חדא נוצרה עמו מקדם כשנברא ואחר כך ברא לו חוה מצלעו ע"כ. עכ"ל הרשב"א ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל פרש"י ז"ל דמאן דסבר דחדא יצירה הואי סבר לה כמאן דאמר דו פרצופין ומ"ד דשתי יצירות הוו סבר לה כמ"ד זנב היה וממנה נבראת ותימה דהא התם מקשינן למ"ד זנב הוה קרא דכתיב וייצר בשני יודין ומאי דכתיב זכר ונקבה בראם וניחא למ"ד דו פרצופין ויש לפרש דהא דקאמר היינו דכתיב וייצר כלומר שהיתה יצירה אחת שעלתה לשתים אלא למ"ד זנב היה מאי וייצר שלא היה תחילה אלא יצירה אחת בלבד ומיהו בסוף למ"ד זנב היה חשיבי שתי יצירות דשתי יצירות חלוקות היו ומ"ד דו פרצופין לא חשיבא אלא יצירה אחת ומחוורתא איפכא. ע"כ: כתב הריטב"א והוי יודע שאין מברכין ברכת חתנים אלא במקום חופה ושיהו שם החתן והכלה כדאמרינן בפרק הישן ומיהו ה"מ לענין ברכת חתנים אבל לענין שהשמחה במעונו אינה מברכת חתנים ולא מנו אותה עמהם כדאמרינן בריך שית בריך חמשה ולא בעינן חופה דהא איתא מקמי חופה ומקמי דאיכא חתן וכלה מכי רמו שערי באסינת' ואפי' בבי מהולא הוו סברי לברכה. ולענין ברכת אשר ברא היכא דליכא פנים חדשות דעת רבותינו הוא דהיא מברכת חתנים היא והלכך בעיא עשרה ובעיא חופה אבל בתוס' אומרים דכיון דלא בעיא פנים חדשות אף היא לא בעיא חופה ולא בעיא עשרה כדאמרינן בסמוך מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא הוא ומברך שהשמחה במעונו ואשר ברא אלמא כהדדי נינהו בענין זה דלתמני דאפושי שמחה בעלמא ונראה אף על פי שמנו ברכת חתנים ואמרינן שמברכין ברכת חתנים בעשרה אין התלמוד קורא ברכת חתנים אלא כשאומר כל ז' ברכות וכדאמרינן ברכת חתנים כל ז' אמר ר' יהודה והוא שבאו פנים חדשות והכין ריהטא סוגיין דלעיל דאחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה הלכך נהי דברכת אשר ברא חשיבא מכלל ברכת חתנים והיא חלק ממנה לא הצריכו עשרה ולא חופה אלא באומר כל הברכות כשם שלא חייבו בהם פנים חדשות ומיהו מפני שהיא מברכת חתנים אין לאומרו אלא עד ז' ודאמרינן בסמוך מז' ועד ל' מברך שהשמחה במעונו כלומר שהשמחה במעונו לחוד וכן אין לומר אשר ברא אלא כשיש שם חתן וכלה אבל שהשמחה במעונו אף על גב דלית להו לתרווייהו כחדא כיון דאיכא חדא מנייהו וכדאמרינן לה מקמא הילולא דמסתמא ליכא אלא ארוס לחוד ואותן שמוליכים הכלה ממקום למקום אי איכא חופה בדרך במקום לינה מברכים ז' ברכות בפנים חדשות ואי לא לא מברכים אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא אע"ג דאיכא פנים חדשות וזה נראה נכון ועיקר. ע"כ:

אפושי שמחה בעלמא. מדאמרינן מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא ואמרינן נמי אי אתו מחמת הילולא וכו' שמעינן שאין מברכין שהשמחה במעונו אלא כשעושה סעודת מרעות לחתנותו אבל אם לא זימן אדם אלא חתן הסועד עם בני ביתו אינו מברך כלום ואין אומרים אשר ברא אפי' תוך ז' וכן הסכימו כל רבותי. הריטב"א ז"ל: וז"ל שיטה ישנה מצאתי בתשובה שאלה שבע ברכות של חתן מברכין מחופה ואילך וחופה הוא לשון שחופה אותה ונכנסה בבית החתן. משבעה ועד תלתין מברך שהשמחה במעונו וכן נמי הא דאמרינן מעיקרא מאימת י"מ שהשמחה במעונו ואשר ברא תרווייהו שייכי בהדי הדדי דמשבעה ועד תלתין מברך שהשמחה במעונו ומברך אשר ברא. וג' זמנים שנתנו חכמים בדבר כך הם יומא קמא מברך כולהו בין איכא פנים חדשות בין ליכא פנים חדשות. מיומא קמא ועד שבעה אי איכא פנים חדשות מברך כולהו ואי לא לא מברך אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא. מז' ועד תלתין אף ע"ג דאיכא פנים חדשות לא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא. ויש מי שאומר דמשבעה ואילך לא מברכין אשר ברא דבגמ' לא אשכחן ברכת חתנים אלא כל שבעה בלבד ומ"מ שמחה איכא וכן נראה דהשמחה במעונו לאו באשר ברא תליא מילתא דהא מעיקרא מכי רמו שערי באסינתא דלא מברך אשר ברא וכו' חתן וכלה וכו' דהא אכתי לאו חתן הוא ומברך שהשמחה במעונו דמ"מ איכא שמחה ועוד חזינן דרב פפא סבר לה לברוכי בברכת מילה שהשמחה במעונו ואף ע"ג דלא שייך ביה אשר ברא. ע"כ:

משבעה ועד תלתין בין דאמר ליה וכו'. פי' כשהוא אומר לחברו בא עמי לבית המשתה בין אמר מחמת חופתי בין לא אמר לו מחמת חופתי מברך שהשמחה במעונו דמסתמא מחמת הילולא. עד אימת פי' עד אימת סומכין על דבריו שהוא אומר מחמת הילולא אתה קורא לי ומברכין שהשמחה במעונו. בפרושי הגאונים ז"ל:

עד תריסר ירחי שתא. שע"כ נמשכת שמחת החתן דכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח. הריטב"א ז"ל:

מברך שהשמחה במעונו. לשון ברכה זו כלפי הבורא אמר ורצה לומר נברך לבורא שהשמחה שלימה במעון שלו שאין לו לא עצב ולא דאגה. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל. וכתוב בפירושי הגאונים ז"ל נראה בעיני דהא דנקט מעון טפי משחק לפי שהיו מלאכי השרת במעון והיו מביאין לאדם סעודתו ביום שמחתו שנשא חוה כדאמרי' בחגיגה בפרק אין דורשין מעון שבו היו מלאכי השרת לכך כשנושאין את האשה אומרים שהשמחה במעונו כך שמעתי וכך מצאתי בפירושי הגאונים:

ומעיקרא מאימת. איכא דדייק ואמרי דכי אמרינן מעיקרא מאימת מכי רמו שערי כו' מברכין שהשמחה במעונו דוקא שיאכלו בבית שיעשו בו החופה דקי"ל אין שמחה אלא במקום החופה וכן אמרינן בפר' הישן ואית דאמרי דכי אמרינן דאין שמחה אלא במקום חופה דוקא אחר שנעשית החופה אבל קודם שנעשית בכל מקום מחמת הילולא הוי ומברך שהשמחה במעונו ומחזי נמי דכי מברכין שהשמחה במעונו דוקא כשהחתן מיסב עמהם. ואיכא דבעי אמאי לא מברכינן השתא שהשמחה במעונו קודם נשואין בליל ששי בסעודה דהא במילה אי לאו משום צערא דינוקא הוה אמרינן לה דכל כנופיא של שמחה היא וי"ל התם איתעבידא מצוה ואיכא שמחה אבל הכא למנהג דידן בליל ששי עדיין ליכא לא יום אירוסין ולא יום נשואין עד למחר. יש מי שאומר דלא מברכין שבע ברכות עד שיכתוב לה כתובה ולא מיקרי חופה אלא יחוד שמתיחד עמה ולא מיקרי יחוד עד שיכתוב לה כתובה כדאמרינן בפרק אף על פי כיון דסתם ביאה לחופה קיימא אלא חופה היינו יחוד ולא מקרי חופה. שיטה ישנה:

מכי רמו שערי באסינתא. יש מפרשים משעה שמתחילים להטיל השעורים בעריבה לעשות שכר דבכה"ג מוכחא מילתא דלא הדרי בהו כיון שמתקנים השכר ויש מפרשים שמנהגם היה לזרוע השעורים בעריבות ובשעת ברכה היו מוציאין אותם לפני החתן והכלה לסימן טוב שכמו שאלו השעורים גדלו כן ירבו ויפרו הם. תלמידי הרב רבינו יונה. וכ"כ רש"י. והגאונים כתבו וז"ל מכי רמו שערי באסינתא משעה ששורין השעורין בעריבה לעשות שכר ליום המשתה דכיון שמזמנין הסעודה כ"כ שוב אין חוזרין בדבר וסתם דעתן אהילולא ולא הויא ברכה לבטלה ול"א שנותנין עפר בעריבה וזורעין השעורים קודם ימי החופה ומביאין לפני החתן והכלה כשהן צמוחים ואומרים להם פרו ורבו כשעורים הללו שממהרין לצמוח קודם כל תבואה. פ"א מעת שנותנים השעורים במכתשת לפצלן לאכול בשמחת חתן לרבינו שרירא ולרבינו האיי גאון ודקאמריתו אתרא דלא נהיגי בשערי אתחלתא מאימת מדמתחילין לתקן סעודת חופה לפום מנהגיהון או דדיקרן אצוארי או דשחטין חיותא או דמגבלין עיסה כל אתרא לפום מנהגיהון ע"כ: כתב הריטב"א ז"ל וז"ל הסכימו רבותי דהא דאמרינן מעיקרא מאימת מכי רמו שערי באסינתא כלומר משיכינו צרכי החופה דדוקא משקדשו אבל קודם שקדשו כלל לא אלא דתרי בעינן קדושין והוא דטרח להו דלא הדרי בהו ורב פפא נמי דבריך משעת אירוסין קדושין הוו תמן שאין לשון אירוסין בכל התלמוד אלא הקדושין דאידך שדוכין קרו להו והא דאמרינן קים להו בגווייהו דלא הדרי בהו ה"ק דלא הדרי בהו מלעשות חופה לזמן קבוע דלמיהדר בהו לגמרי לא אפשר כיון דאיכא קדושין ולא אסתייעא מילתא דהדרי בהו שלא נעשית החופה לזמן שקבע ע"כ. וכן פי' הרשב"א ורש"י לא פירש כן:

ורב תחליפא בריך שית אריכתא. פרש"י שהוסיף כאן דברים וזה כדרך מה שפי' במס' ברכות פ"ק באחת ארוכה ואחת קצרה שפי' הוא ז"ל שם דאחת ארוכה במלות וכבר כתבנו שם שא"א לפרש כן אלא נ"ל דאריכתא היינו שפתח וחתם בכולן וכל ברכה שפותחת וחותמת נקראת ארוכה וכדאיתא בירושלמי וכמו שכתוב שם בס"ד. הרשב"א ז"ל. והריטב"א כתב וז"ל רב תחליפא בריך שית אריכתין פרש"י שהוסיף בהם דברים וחתם בהם ויפה כיון דמשום תוספת לשון בעלמא לא מיקרי אריכתא ולא עוד אלא היה לו להאריך דבמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך שלא לשנות המטבע של ברכות וה"ה שאם לא היה מאריך בלשון לא היה לו לחתום בשום צד שלא תקנו פותח וחותם אלא בנוסח ארוך וכדאיתא בפ"ק דברכות ע"כ. ולית הלכתא כוותיה משום דטרידי ואית ליה צערא לינוקא מכאן דקדקו רבני צרפת האחרונים שהאבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה דלית כאן סעודת שמחה כיון דאיכא צערא דינוקא ולא מסתבר דנהי דלא קבעינן ברכת שהשמחה במעונו משום דאיכא צערא דינוקא מכל מקום סעודת מצוה היא ועל השמחה קובעים אותה אבל ליכנס שם למצות מילה זה מותר שלא נאסר למצות אלא שלא יכנס לשמחה בלא מצוה וכדפרישנא בדוכתא בס"ד ויש למדין מכאן דבסעודת פדיון הבן אומרים שהשמחה במעונו דהא ליכא צערא לינוקא ואיכא שמחה שיצא מספק נפל ובשם ה"ר טוביה ז"ל כתבו התוספות שאין לברך דהא כשמת הבן לאחר ל' יום האב חייב לפדותו ואין לומר שם שהשמחה במעונו וכיון דכן ה"ה כשהוא חי שלא לתת דברינו לשיעורין ואין זה טעם נכון בעיני דכיון דבהאי איכא סעודה ובהאי ליכא סעודה אין הדברים נתונין לשיעורין שהרי כל שאין שם סעודה לא שייך לומר שהשמחה במעונו ויש שנתנו טעם בדבר שלא אמרו שהשמחה במעונו אלא בסעודה שנכתב בה שמחה כגן ברית מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך כדאיתא בפרק התכלת מה שאין כן בפדיון הבן ואין להוסיף על מה שאמרו חז"ל. הריטב"א ז"ל:

חתנים מן המנין. נקט לשון רבים משום חתנות רבות הבאות זו אחר זו וכדאמרינן התם מאי בוגרות בוגרות דעלמא אבל איו לברך ברכה אחת לשני חתנים בבית אחד שאין לערב שמחה בשמחה וכן מרבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל:

ואין אבלים מן המנין. מפני שהם אינן מנחמין אלא מתנחמין אבל החתנים הם שמחים כשאר אנשי החופה ולפיכך איתנהו מן המנין. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

מתניתא קא רמית עליה כו'. פירוש אמשניות סתמיות פליג רב עלייהו וקיי"ל כוותיה כמו שכתב הרי"ף במסכת י"ט ואתרי קא רמית עליה ממתניתא:

רב תנא הוא ופליג. הקשו בתוס' אמאי לא משני כי תניא ההיא בברכת המזון כדמשני ר' יוחנן ותירצו דנראה לו דוחק להעמיד כן וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד וניחא ליה טפי למימר דפליג אבל ר' יוחנן לאו תנא הוא הלכך צריך לשנויי ולא בעי לשנויי ר' יוחנן דאמר כרב דר' יוחנן לא מחשיב ליה תנא דהא פליג עליה בכמה דוכתי ואם תשאל הרי מצינו ר' יוחנן הוזכר בברייתא דתניא בשילהי נזיר וכמה שיעור תפישה ר' יוחנן כו' אלמא דתנא הוי תשובתך זהו ר' יוחנן אחר שהיה תנא וכן כתבו בתוספות וכ"כ הריטב"א וז"ל מדלא פרקינן לר' יוחנן כדפרקינן לרב שמעיה דרב תנא הוא ופליג ור' יוחנן לאו תנא הוא והא דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן משום דר"י חכים טפי אלא דלא מסתייעא ליה מילתא לאסמוכי בתנא ורב נמי לאו תנא דחשיב והיינו דאיכא דוכתא דאיכא לשום אמורא פירכא ממתניתין אע"ג דאית ליה סייעתא מדרב ולא אמרינן הוא דאמר כי האי תנא תוספות ע"כ. ולי נראה דעיקר קושיא ליתא דרב נחמן דאמר משמיה דרב חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין ידע שפיר דרב אמרה בכל גווני דאין אבלים מן המנין ואפילו בברכת המזון ולהכי לא תירץ כי תניא ההיא בברכת המזון ומיהו ר' יצחק דאמרה משמיה דר' יוחנן ידע שפיר דלאו בכל גוונא אמרה רבי יוחנן ולהכי משני כי תניא ההיא כו'. תדע דרבי יצחק הוא ניהו דאמר תלתא מימרא אליבא דרבי יוחנן כדאיתא לקמן הלכך ידע שפיר במאי איירי רבי יוחנן אבל רב נחמן לא שמע מרב אלא אין אבלים מן המנין סתם דמשמע כלל כלל לא שוב מצאתי להרא"ה ז"ל שכתב וז"ל כי תניא ההיא לברכת המזון כלומר להצטרף לזמון ומדלא משנינן הכי לרב שמע מינה דרב סבירא ליה דאפי' לזימון אין מצטרפין והטעם לדעת הגאונים ז"ל יש שפירשו לפי שהיו אומרים בברכת המזון ברוך מנחם אבלים ויש אומרים שזה טעות הוא אלא לפי שהיו אומרים בברכת הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת ואין אחרים רוצים לכלול עצמן עמהם ולהכי בעינן שיעורא לבד מנייהו וכן נראה בברכות ולית הלכתא כרב אלא כרבי יוחנן ולברכת המזון מצטרפין וכי תניא דאין מצטרפין בברכה כו' ע"כ. משמע כדכתיבנא וזכיתי להסכים לדעתו ומיהו רש"י ז"ל כתב חתנים מן המנין. לעשרה הצריכין להמנות לברכת חתנים כדאמרינן לעיל. ואין אבלים מן המנין. לקמן מפרש הלכתא ע"כ. כן כתוב ברש"י כתיבת יד ובספרי הדפוס יש טעות ואמימרא דרב קאי ומשמע דבעי לפרושי דכי משני לקמן כי תניא ההיא בברכת המזון אמימרא דרב נמי קאי ושקיל וטרי תלמודא למאי הלכתא אמרינן ואין אבלים מן המנין ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד: