שיטה מקובצת על כתובות יז:

תנורא דאסא. פי' כמו קובה שעושין אותה מן ההדס ומושיבין בה הכלה בשעה שמוליכין אותה לבית בעלה והוא כמות זו שקורין אותה בלשון ערבי עמארייא לפי שקורין לה תנורא הוא מפני שהקובה דומה לתנור שהרי התנור רחב הוא מלמטה וצר מלמעלה עד כאצבע. ר"י ן' מיגש. ותלמידי הר"י כתבו וז"ל תנורא דאסא ר"ל חופה של הדס עגולה כתנור מלשון ותנור לו בירושלים דמתרגמי' והינום לו בירושלים והוא מלשון גי בן הינום. שיטה ישנה ע"כ. חריתא דמנמנא נ"א דמתנמנמא בה כלתא, הוא הנקרא בלשון ערבי אל הודג' וי"א מחפה ור"ח ז"ל חריתא דמתנמנמא בה כלתא פי' חופה שהיו עושין לכלה כדמות עיר ממיני צבעונין והיא ישנה בתוכה ומשום דמנמנם בגוה קרי לה הינומא ונראה שכשהיו מוליכין אותה מבית אביה לבית בעלה היו מוציאין אותה בתוכה שאם לא כן יקשה לשון אם יצאתה בהינומא א"נ אפשר לומר שבבית החתן היתה עומד' בתוכה ומאי דתנן אם יצאתה בהינומא ר"ל אם יצאת בפני העם עד כאן:

תנא ביהודה ראיה. פירש"י ז"ל ביהודה ראיה. כל הני דמתני' ששם היו רגילין בסימנין הללו לבתולה. ע"כ. פי' לפי' לא אא"ר יוחנן בן ברוקה בלחוד קאי אלא אכולהו סימנין ולא סגי דלא יהיה שום סימן לבתולות כדי לתת סימנים אם יארע שום חילוק בינייהו שהיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך ומהדר אמר רב דרדוגי משחא ארישא דרבנן ובעי תלמודא ארמלתא מאי פי' דבשלמא ביהודה דאיכא כל הני סימנין אי לא ימצא מי שיעיד בשום אחד מסימנין אלו הרי היא בחזקת שנשאת אלמנה אבל בבבל דלית כאן דרדוגי משחא ארישא דרבנן בעי תלמודא ארמלתא מאי (פי' דבשלמא ביהודה כיון דאיכא כל הני סימנין אי לא ימצא מי שיעיד בשום אחד מסימנין אלו כו') הא ודאי אי לא יבאו עדים להעיד בדבר זה לא מפני זה תהיה בחזקת אלמנה דדילמא לא נמצאו רבנן בעת נשואים ותדע דהא רב פפא לא ידע במנהג זה אלמא לא יהבי אינשי דעתייהו במנהגא ולהכי בעי אלמנה מאי פי' מה סימנין עושין לאלמנה להודיע שאלמנה נשאת פי' שצריך סימנין להודיע שהיא אלמנה ולא סגי בדמסהדי סהדי בדרדוגי משחא וכדכתיבנא ומשני אלמנה דלית לה כיסני פי' לאו היינו שלא היו מחלקין קליות דהא נמי אפשר שלא נזדמנו תנוקות לחלק להם ואפשר שאפי' הבתולה לא תחלק קליות שלא נמצא בסעודתה קליות וזהו סימן האלמנה שיחסרו קליות מסעודת נשואיה והא ודאי דבר נקל הוה ואפילו קצת אלמנות יכינו קליות וכ"ש שכל הבתולות יעשו קליות ומי שאין לה קליות הא ודאי אלמנה היא. אבל דרדוגי משחא ארישא דרבנן אפי' קצת מהבתולות אינם עושים כן ולפיכך כשלא יעשו כן אינו סימן שנשאת אלמנה כנ"ל. והתוספות ז"ל מפרשים דמאי דקאמר תנא ביהודה ראיה דאדר' יוחנן בן ברוקא קאי וה"פ הא דקאמר ר"י בן ברוקא דחילוק קליות ראיה ביהודה הוא דקאמר דלא היה שם סימן לבתולות אלא חילוק קליות אבל בשאר דוכתי דאיכא שאר סימנין כגון הינומא וראשה פרוע מודה רבי יוחנן בן ברוקא דאין חילוק קליות ראיה דכיון דאיכא שאר סימנין לא קפדי' לחלוק קליות ואפי' לאלמנות זימנין דעבדי הכין ולהכי אינו ראיה ובעי תלמודא בבבל מאי פי' דליכא שאר סימנין כולי האי יהיה חילוק קליות ראיה או לא ומהדר דהא איכא דרדוגי משחא ארישא דרבנן ולהכי לא קפדי אחילוק קליות וכדכתיבנא ובעי תלמודא השתא דאמרת אפילו בבבל משום דאיכא דרדוגי משחא אין חילוק קליות ראיה א"כ ביהודה נמי אע"ג דליכא אלא חילוק קליות כיון דחזינן דזימנין אפי' בלא חופה היו רגילין לחלק יש לחוש שמא חלקו בחופת אלמנה ומשני דלית לה כסני פי' היו נזהרין הרבה שלא יחלקו קליות בחופת האלמנה כנ"ל פי' לפי' התוספות ז"ל: ובשטה ישנה כתוב וז"ל בבבל מאי אע"ג דאיכא הינומא לאו אקשויי מקשינן אלא שאלה בעלמא היא אם יש בבבל כנגד חילוק קליות ביהודה. אלמנה מאי פירוש מבעיא ליה אם עושים סימן לאלמנה תני רב יוסף אלמנה דלית לה כסני סימן שלה שנזהרין שאין עושים לה קליות אבל לא היו עושין לה סימן אחר כנגד קליות ואית דגרסי ארמלתא דאית לה כיסני פי' שעורין קלופי' ובשם ר"ת פירשו קליות שלא נתייבשו סימן לבתולה שהיא חדשה כתבואה חדשה. וכסנין קליות שנתיבשו בתנור לומר שאינה כתבואה ראשית. וראיה לדבר דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין רבי אליעזר אומר תרום ותשרף שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה וחכמים אומרים תעלה ותאכל ניקודים וקליות ותרגום ייבשה הוא ניקודים. כיסנין נראה דקליות וכיסנין שני דברים ומין אחד. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל. אלמנה מאי תני רב יוסף אלמנה דלית לה כסני. תימה מאי בעי אלמנה מאי דהא לעיל פרכינן וליעבריה קמי בתולה וקמי בעולה לא נעביר אלמא סימן לאלמנה שאין לה עדים בא' מכל אלו וי"ל דלאו בעיא דתלמודא היא אלא מלשון רב יוסף עצמו ודכוותיה בתלמודא ור"ת ז"ל פי' אלמנה מאי להיכא דתפשה מאתים ופרקינן דלית לה כיסני שהקליות שהוא דבר קל לא מציא אמרה אתנוסי אתנוס ואפי' אית לה מגו דמגו במקום עדים הוא ומגו במקום עדים לא אמרינן. ע"כ: וז"ל הרמב"ן ז"ל אלמנה מאי ה"ג לה אלמנה מאי תני רב יוסף דאית לה והכי פירושא מאי סימנא עביד לה כי היכי דכי תפסה מאתים מפקי' מנה ותני רב יוסף דעבדין לה כיסני. ספר הישר. ואיכא מאן דגריס דלית לה כיסני וה"פ דלית לה הנך סימנין ובהכי מסתייה דאפי' תפסה מפקינן מינה משום דבהנך מילי ליכא למימר אתנוסי אתנוס דקילא להו מילתא למעבד הכי א"נ דבשעת מעשה קא עבדא מקמי סעודה כדכתיבנא. ורש"י ז"ל גורס דלית לה כיסני והיינו קליות פי' לפירושו אלמנה מאי דהא הרבה פעמים מחלקין קליות בסעודה ויבאו לטעות ומפרקינן דלית לה כיסני כלל שהיו נזהרין לגמרי מלהוציא שם שום קליות בכל ימי המשתה כך אמרו בתוספות ואין סוגיא שלהם ישרה. ע"כ:

וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וכו'. הא כתיבנא לעיל דלשיטת רש"י ז"ל לית ליה מגו אלא היכא דאין הלה תובעו היינו הפה שאסר וכו'. והקשו התוספות ז"ל על רש"י ז"ל מדפריך תלמודא הכא וליתני שדה זו שלך היתה משמע דבהלה תובעו איירי וכתב הריטב"א דקושייתם היינו דלפירש"י ז"ל מאי פריך דהא מסתמא אלו היתה שלו פשיטא דתובעו בברי ותו לא מהימן אידך לומר לקחתיה ויש לתרץ דסבירא ליה לרש"י ז"ל דאיפשר דאע"ג שהיתה שלו דשכוח מעיקרו הוא ולהכי אינו תובעו ויש מפרשים דקושית התוספות היינו דבשלמא אם הלה תובעו היינו דמשיב ליה ודאי שלך היתה ולקחתיה ממך אבל אם אין הלה תובעו היכי שייך לומר שדה זו שלך היתה דמשמע שמודיע לו דבר חדש כזה מה שלא ידע והא מסתמא יודע בדבר ולכך לא היה לו לומר אלא שדה זו לקחתיה ממך והא כתבינא לעיל דבמקצת התוספות כתוב כן להדיא ויש להקשות קושיא אחריתי דכיון דמיירי בדאין הלה תובעו מאי קא פריך דילמא להכי נקט של אביך וכו' דמוכח בהדיא [דאין] הלה תובעו ואלו הוה נקט שלך היתה הוה משתמע דבהלה תובעו מיירי דמסתמא הוא עצמו יודע בענייניו וי"ל דאילו הוו מחלקי' בין הלה תובעו לאין הלה תובעו אה"נ דלא הוי פריך מידי וכדכתיבנא אבל לא חלקנו אלא בין שור שחוט לפניך לאין שור שחוט לפניך ופרש"י ז"ל דגבי שדה לא אתי לגביה שום ריעותא כדי שיעלה על לב בעליו לתבוע אבל גבי בתולים שור שחוט לפניך שלא מצא לה בתולים והם הסיתוהו לבא לב"ד והילכך כיון דטעמא משום דאין שור שחוט לפניו והוא ניהו טעמא דמשום הכי כשאין הלה תובעו דמהימן אם כן מה לי של אביו ומה לי שלו ואדרבה הוה ליה למינקט שלך היתה לאשמועינן דכל שאין הלה תובעו דמהימן ואף על פי שאפשר דא"ל אידך דאם לא תובעו עד עתה היינו משום דהיה מבקש לברר תביעתו ובדעתו היה לתובעו לולי שקדם הוא ואמר שלך היתה. כך נראה לפרש לשיטת רש"י ז"ל. והתוספות ז"ל לא פירשו כן דלשיטתם אין חילוק בין הלה תובעו לאין הלה תובעו וכמו שפירשו לעיל והכי פריך וליתני מודה רבי יהושע שדה זו שלך היתה דהוי רבותא טפי דהוי ברי וברי ואף על גב דפירשו התוספות לעיל דאיירי ביודע שהיתה של אביו וטוען בברי של אביו היתה ואפי' הכי נאמן הלה י"ל דמ"מ טפי הוי ברי כשהיתה שלו ממה שאם שמע מאביו פעם אחד והילכך הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי דאף על גב דהוי ברי וברי דשניהם שוים בטענותיהם דברי של זה כמו ברי של זה אבל השתא טענתו של זה שהשדה בידו ברירא טפי מהאי דטעין של אבי היתה ופשיטא דנאמן. כנ"ל:

ומצאתי בקונטריסין וז"ל וליתני ומודה וכו'. התוספות הביאו לעיל מכאן ראיה דאיירי בתובעו קשה נימא דהכא נמי איירי כשאינו תובעו וכן פי' רש"י ז"ל וכ"ת א"כ יאמר בסיפא ואם תבעו אינו נאמן דאיכא למימר דנקט ואם יש עדים לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן הילכך נראה למ"ה לדעת התוספות שצריך להיות לפי פי' רש"י שמפרש דאיירי כשאינו תובעו דהכי פריך וליתני וכו' ולא יאמר בסיפא ואם יש עדים אלא יאמר ואם תובעו אינו נאמן כדי שיהא סיפא דומיא דרישא ומכח זה סותרים פי' רש"י ז"ל דא"כ מה מתרץ משום דקא בעי למתני אם יש עדים והרי מתחילה לא הקשה לו אלא שיאמר בסיפא ואם תבעו והיאך תירץ לו משום דקא בעי למיתני סיפא ואם יש עדים וכו' אלא ודאי ברישא נמי איירי בתובעו ואין חילוק בין תובעו ובין אינו תובעו לעולם הוא נאמן במגו כמו שפירשו התוספות א"נ נראה להם לתוספות דאיירי הכא דוקא בתובעו לפי שאדם מכיר את שלו ותובעו. ורש"י ז"ל נראה לו שנזדמן שלא תבעו אעפ"י שהיא שלו ע"כ. ופלפול בטל הוא זה וכבר כתבתי שבתוספות שלנו יש תוספות ביאור ומתיישבת קושייתם שפיר וכבר הארכנו בזה טובא והקשו עוד בקונטריסין בפשטה דשמעתא דזה המקשה שהקשה וליתני וכו' היאך היה מפרש סיפא דאיכא לאקשויי כמו שהקשה הספר אי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דאינו נאמן וכו'. ותירץ שעלה על דעת המקשה דאיירי בדידיה וכגון שאכלה שתי שנים לפניו ואח"כ ברח כמו שאומר הספר בסמוך ולכך מקשה א"ה גבי אביו נמי אי אמרת בשלמא בדידיה אתי שפיר סיפא ואם יש עדים אינו נאמן ואעפ"י דאכלה שני חזקה כגון שברח כדפרישית והשמיענו בזה חדוש דלא הויא חזקה והשתא אינו מחלק בין מחאה שלא בפניו למחאה בפניו אלא אי אמרת דנקט סיפא ואם יש עדים אינו נאמן היכא דלא אכלה שני חזקה אגב רישא אע"ג דמילתא דפשיטא היא אם כן באביו נמי ונקט סיפא אגב רישא. ובקוצר יש לו לתרץ דהמקשה לא הוה קשיא ליה פשטא דמתני' כלל דהכי מפרשא שפי' וה"ק ואם יש עדים וכו' פי' דלא אכלה שני חזקה מיירי וקא משמע לן דאף על גב דכבר החזיקוהו בית דין בשדה משום הפה שאסר ושוב באו עדים שהיתה של אביו ואיהו לא ידע בזה כלל ואיכא למימר דכיון שהוא מוחזק בשדה שוב אין מוציאין אותו מידו דומיא דשבויה דתנן לקמן ואם משנשאת באו עדים לא תצא וכיון שכן מיישבא שפיר אי הוה תני נמי בדידיה אבל כיון דמשני ליה דלא מצי למתני בדידיה משום דבעי למתני סיפא אם יש עדים וכו' קשיא ליה אי הכי גבי אביו נמי וכו' כנ"ל לשיטת רש"י ז"ל:

ולשיטת התוספות ז"ל יש לפרש דלא הוה קשיא ליה סיפא דאיכא למימר דקתני אם יש עדים לאשמועינן דדוקא אם יש עדים וכו'. אבל אי ליכא עדים אפילו אי תבע ליה מעיקרא נאמן ואם תאמר למה לי למתני משנה יתירה משום הכי ליתני ברישא מעיקרא בהדיא בדהלה תובעו ושוב לא הוה צריך למתני ואם יש עדים. י"ל דמילתא בטעמא קתני דמש"ה נאמן דה"ל כאילו אין הלה תובעו דהא אין שור שחוט לפניך וטענתיה אינה טענה וכיון שכן ה"ל כאילו אינו תובע כלל דאי בעיא הלה הוה מצי למימר לא היתה של אביך מעולם ומאחר דבעי למתני מילתא בטעמא וכדכתיבנא צריך הוה למתני ואם יש עדים וכו' כי היכי דלא נטעי וכדכתיבנא כנ"ל: וז"ל הריטב"א וליתני מודה רבי יהושע באומר לחברו שדה זו שלך היתה פי' דהא עדיף טפי דהוה ליה תובע ברי טפי ואפ"ה נתבע נאמן ותו דבכל דוכתי כל היכא דאפשר למתני בדידיה לא תנינן לה ביורש אלא לצורך. אי הכי אביו (ואמו) נמי פי' בשלמא לדידי ליכא בסיפא שום רבותא אלא תני לה אגב רישא אלא לדידך תקשי. עד כאן. ואזיל בשיטת התוספות ז"ל וכדכתיבנא לעיל. ואכתי לשון אי הכי גבי אביו וכו' קשה קצת דמשמע דכבר תירץ קושיא קמייתא ושוב קשה לו קושיא אחריתי והשתא אכתי לא תירץ כלל דהיכי משני משום דבעי למתני סיפא וכו' דהא ודאי צריך לחלק בין מאי דתני השתא למאי דאקשי וליתני וכו'. דאי הוה תני הכי קשי הכי והשתא דלא תני ניחא ואם לא יתרץ כן לא יתרץ כלל ודוחק לומר דלא שבקיה לסיומי לתירוציה עד דאקשי ליה הכי דאכתי לשון אי הכי לא ניחא ואפשר דנקט האי לישנא לאורויי דאי לאו דאיהו אקשי ליה לא הוה אקשי ליה כלל דהוה מצינן לשנויי כדשנינן לה לעיל:

בשלמא גבי אביו משכחת לה דאיכא בסיפא רבותא דאע"ג דאכלה שני חזקה לא מהימן וכגון דאכלה שנים בחיי האב וכו'. וכדרב הונא דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל והא דרב הונא לאו בפי' אתמר אלא מכללא אתמר דאמרינן בפרק המפקיד דאמר רב הונא אין מורידין קרוב לנכסי קטן ודייקינן הא רחוק מורידין אמר רבא ש"מ אין מחזיקין בנכסי קטן ואם תאמר אם כן מאי האי דפרכינן וכי רב הונא מתני' אתא לאשמעינן והא מימרא דרב הונא לגופא נצרכה לומר שאין מורידין קרוב לנכסי קטן ויש לומר דהכי פרכינן היכי דייק לה רבא מדרב הונא לידוק לה ממתני' דהכא דהא ודאי לא נתכוון רב הונא להאי דיוקא כלל דהא לא אתא לאשמועינן מתני' ופרקינן דרב הונא דיוקא דמתני' קא משמע לן כלומר דרבא ה"ק ש"מ מדרב הונא דהכי דייקינן ליה מתני' אי בעית אימא אפילו הגדיל קמ"ל דלא אתי מדיוקא דמתני' דהכא ואתי מדיוקא דמימרא דרב הונא. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל וכדרב הונא דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן הא דרב הונא לא איהו אמרה בפירוש אלא ממילתיה הוא דדייק לה רבא דאמר רב הונא בפרק המפקיד אין מורידין קרוב לנכסי קטן ודייק רבא קרוב הוא דאין מורידין משום דאתי בטענת ירושה הא אחר מורידין ולהכי קאמר ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל פי' ואפי' החזיק בה ג' שנים אחר שהגדיל דאי ס"ד מחזיקים בנכסי קטן ואפי' הגדיל היכי מורידין אחר דילמא בתר שיגדיל קיימי בידו ג' שנים וטוען ואומר לקוחה היא בידי וכשם שאין מורידין קרוב משום שמא ישתכח הדבר לגמרי ויאמר יורש אני כך לא היו מורידין אחר שמא יחזיק אלא ש"מ לעולם אין מחזיקין אשתכח השתא דרב הונא הוא מריה דשמעתא כי היכי דאמר התם דחזקה בנכסי יתמי אפי' הגדיל ג' שנים לאו כלום הוא למטען לקחתיה מאביך או מאחד ממורישיך ובחייו ירדתי בה ה"נ בשמעתין אם החזיק שתים בחיי האב ואחד בחיי הבן אותה שנה אינה עולה לו הלכך ליכא הכא חזקה מעלייתא ואקשינן ורב הונא מתני' אתא לאשמועינן פי' לאו דוקא לרב הונא דהא ר"ה אין מורידין קרוב לנכסי קטן קמ"ל אלא עיקר קושיין לרבא אדדייק ליה מדרב הונא ממתני' נמי מצי למגמר אלא משום דמדברי דרב הונא דהוא מריה דשמעתא אקשיה לרב הונא ולאו דוקא. ומפרקינן אפילו הגדיל קמ"ל והא ממימריה מצינן למגמר הכי כדכתיבנא ואי ממתני' הוה אמינא דהגדיל מחזיקים קמ"ל דשתים בחיי האב ואחת בחיי בנו אינה חזקה משום דלא ידע במילי דאבוה כשהיה קטן א"נ אפילו הגדיל שנה אחת אבל החזיק בה ג' שנים משהגדיל אימא מחזיקים דהא כבר שמע ולא מיחה קמ"ל. ואי בעית אימא הגדיל נמי פשיטא אלא דיוקא דמתני' קמ"ל ורבא נמי ה"ק ש"מ מדרב הונא דמתני' הכי דייקא ליה. ע"כ: אבל בשיטה ישנה כתוב ורב הונא מתני' אתא לאשמועינן אף על גב דרבא הוא דקאמר לה ודייק לה ממימרא דרב הונא פי' הראב"ד ז"ל דכי אמר רב הונא אין מורידין קרוב בנכסי קטן לא אמרה אלא למידק מינה הא אחר מורידין דפשיטא דאין מורידין קרוב שהרי יוכל להחזיק בנכסים בתורת נחלה. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל ורב הונא מתני' אתא לאשמעינן לאו דוקא רב הונא דרב הונא לא איירי אלא במורידין קרוב אלא אמילתיה דרבא פריך דקאמר התם ש"מ מדרב הונא אין מחזיקים וכו'. ומאי איצטריך לאשמעינן מתני' היא ומשני רבא לימא דרב הונא [דיוקא] דמתניתין קא משמע לן דבמילתיה דרב הונא מפרש בהדיא טפי ממתניתין. עד כאן: וקהו רבוותא ז"ל בהא מילתא כיון דקי"ל מאי אפילו הגדיל אפילו החזיק בה ג' שנים אחר שהגדיל לתני מודה ר' יהושע באומר לחברו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך לאחר שהיית גדול והחזקתי בה ג' שנים שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה שלו שירשה מאביו והוא אומר לקחתיה ממך והחזקתי בה ג' שנים אחר שהיית גדול אינו נאמן דכיון שיש עדים שירד בה כשהוא קטן תו לא מקיימא ליה חזקה. ואיכא למימר דבהכי לא בעי לאוקמה דכיון שיש עדים שהיתה שלו משמת אביו זה כשירד כשהוא קטן דמאביו אתיא לידיה על כרחיך או בשאלה או בשכירות או בגזלה ולא במכירה שאין מכירת קטן כלום ולא מצי למימר לקחתיה מאביך שהרי יש עדים שמת אביו מתוכה והוא ירשה ממנו אפילו תימא מחזיקים בנכסי קטן היכא דמצי למימר לקחתיה מאבותיך כדרב הונא כיון דלאחזוקי על שדה זו בגזלה ויורד ברשות אפילו הכי הכא אין מחזיקין דהא קי"ל דכל מידי דאתיא לידיה דאיניש בחדא מהנך גווני תו לית ליה חזקה כיון שהוחזק עליו ברשות דהוה ליה עדים וראיה זו ואפילו אחר לית ליה חזקה מאי קמ"ל הלכך אי תנא הכי לאשמועינן מיניה הא דרב הונא. ואי אמרת ליתני ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה מאביך אינו נאמן ואי רישא ליתני בדידיה אין זו שאלה דרישא וסיפא בחד גוונא קתני. פ"א רב הונא אמר אין מחזיקין בנכסי קטן שירד בהם כשהוא קטן וטוען לקחתיה מיד ב"ד שמכרו למזונות או לשטר שהיה בו רבית ולכתובת אשה או שיטעון לקחתיה מאביו ואפי' הגדיל שלש ומינה אפילו שתים בחיי האב ובפני הקטן והגדיל שלש אין מחזיקים וחד דינא הוא והאי דלא קתני מתני' בדידיה שלך היתה ולקחתיה ממך משום דבעי למתני סיפא בדידיה ואם יש עדים שהיא שלו והוא אומר לקחתיה ממך ולא מתני ליה הכי דאפילו אין עדים שהיא שלו אלא שהוא טוען לקחתיה מאביך והחזיק בה נמי שתים בפני האב והגדיל שלש אינו נאמן וזה פי' נכון שנראה לי. ויש חולקים ואומרים דהא דאמרינן ואפי' הגדיל לא מחזיק בה ג' שנים קאמרינן דההיא חזקה מעלייתא היא אלא כשהחזיק בה שנה אחת וכן נראין דברי הרב ר' יהוסף הלוי ובהאי פירושא קושיין איפריקא לה דאמרינן היכי ליתני ליה ליתני דאם יש עדים שהיתה שלו כלומר שירשה מאביו והוא אומר לקחתיה ממך לאחר שהיית גדול והחזקתי בה שנה אחת שאינו נאמן פשיטא כיון דעל כרחיה מודה שמשלקחה לא החזיק בה אלא שנה אחת אטו בחד שתא מקיימא חזקה ואי החזיק בה ג' שנים הא אמרת דמקיימה ליה חזקה ומהימן מיהו רב הונא קמ"ל דהיכא דהחזיק בה כשהוא קטן שתי שנים ושנה אחת משהגדיל וטוען מאביך לקחתיה שאינו נאמן ולא אמרינן מדלא מיחה משהגדיל אעפ"י שידע שהלה החזיק בה ג' שנים ודאי לקחה מאביו. ומיהו מסתברא אפילו הגדיל בה ג' שנים קאמרינן דאי לא אפילו אחר לא יוריד שמא יחזיק בה משהגדיל ג' שנים כשם שחוששין לקרוב שלא יטעון שיורש הוא לאחר שישתכח קול הורדת ב"ד וכן פי' רש"י ז"ל בפ' המפקיד ועיקר הוא. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל פירשו הגאונים ז"ל דהא דאמרי' ואפי' הגדיל כלומר אפי' הגדיל והחזיק בה שלש שנים ורב הונא ה"ק אין מחזיקין בנכסי קטן בטוען לקחתיה מאבותיך אפילו אכלה שני חזקה לאחר שהגדיל דקטן לאו בר מחאה הוא ואפילו לאחר שהגדיל דלא ידע במילי דאבוה כלום והיינו דאמרינן רב הונא אפילו הגדיל קמ"ל דאפי' אכלה לאחר שהגדיל לית ליה חזקה ואם תאמר והא כל שלא ירד בתורת מכר לית ליה חזקה והכא נמי כיון שירד בה כשהוא קטן הרי ירד בה שלא בתורת מכר. ויש לומר דהא דרב הונא בטוען מאביך לקחתיה שלפי דבריו לא אכלה מעולם שלא בתורת מכר או בטוען מב"ד לקחתיה שמכרו לכרגא ולמזונות או לכתובת אשה או לשטר רבית קמ"ל דאפ"ה אע"ג דאכלה שני חזקה לאחר שהגדיל אינו נאמן, דקטן במילי דאבוה הוי דלא ידע. וכ"ת אמאי לא תנא בדידיה מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וירדתי כשהיית קטן ואחר כך כשהגדלת לקחתיה ממך נאמן ואם יש עדים שהיתה שלו אפילו אכלה שני חזקה אחר שהגדיל אינו נאמן ואפשר לומר דהא עדיפא לן דתני באבוה דאף על גב דהא דרב הונא איצטריכא ולא אתיא לן ממתני' מ"מ השתא בתר דקי"ל דרב הונא ודאי מתני' דנקט לה באבוה רבותא קמ"ל דאף ע"ג דירד בה בחיי דאבוה בשעה שראויה לחזקה ליחזק בה אפי' לאחר שהגדיל שלש שנים לא הוי חזקה. והרב ר' יוסף הלוי בן מיגש פי' ואפי' הגדיל במקצת שני (חיי) חזקה שאכלה אחר כך אחת או שתים אבל אכלה שלש יש לו חזקה כיון שאכלה אחר שהגדיל שני חזקה ופירשה בטוען לקחתיה מאבותיך ופירוש דהשתא אתיא ליה שפיר דליכא לאקשויי אמאי לא תנא מתניתין בדידיה דהשתא מילתא פשיטא הוא בדידיה כיון דלא אכיל ליה לאחר שהגדיל אלא שנה אחת או שתים ולאו שני חזקה ולא סגיא דלא מודה דירד בה שלא בתורת מכר וליתיה כדפרישית ובדידיה נמי איכא לתרוצי כדתריצנא דבאבוה עדיפא ליה ומיהו ליתא להאי פירושא דודאי ה"ק אכלה כמה שנים אחר שהגדיל דהכי איכא למידק מדרב הונא דקאמר הא אחר מורידין ואלו היתה חזקה בנכסי קטן לעולם למה מורידין ניחוש שמא יאכל אותה שני חזקה אחר שיגדיל וכו'. ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל וקשיא כיון דאין מחזיקין בנכסי קטן אפילו כשהחזיק בו ג' שנים אחר שהגדיל ליתני בדידיה מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך לאחר שהגדלת והחזקתי בה ג' שנים נאמן ואם יש עדים שהיתה שלו שירשה מאביו אינו נאמן דאין חזקתו עולה לו. ויש לומר דלא בעי לאוקמה בהכי דפשיטא שלא עלתה לו חזקה [דכיון שיש עדים שירשה מאביו וזה ירד בה בעודנו קטן במה תעלה לו חזקה] דע"כ לא בא ביד זה בעודנו קטן אלא או בשאלה או בשכירות או בגזלה ולא במכירה שאין מכירת קטן כלום והוא אינו יכול לטעון לקחתיה מאביך שהרי יש לו עדים שהוא ירשה מאביו ושמת אביו מתוכה אם כן במה יחזיק בה עכשיו ואפילו כי ליתא לדרב הונא שהרי כל שירד בה מחמת אחת מאלה שוב אין לו כח חזקה דהוה ליה עדים וראיה דאמרינן בפרק חזקת [בבא בתרא מו א'] דאפילו אחר דלא אומן אין לו חזקה ואפי' לדברי האומרים שהם מקצת הפוסקים שאמרו שאפילו בכה"ג יש לו חזקה אי אפשר למתני הכי דהיכי דמי אי דלית ליה עידי חזקה פשיטא ואי דאית ליה עידי חזקה אמאי לא מהימן. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל האי אפי' הגדיל דאמר רב הונא עיקר הפירוש דאפי' החזיק בה ג' שנים לאחר שהגדיל א"ל חזקה וכן בדין דכיון שירד בה בעודו קטן לא ידע קטן במילי דאבוה דה"ל כיורד ברשות שאין לו חזקה לעולם ותו דאי לא היאך מורידין רחוק בנכסי קטן ניחוש שמא ימשך שם ג' שנים לאחר שיגדיל ויאמר החזקתי ובמילתא דיתמי לכל מה דאפשר למיחש חיישי' אלא ודאי כדאמרן וכן פי' רבי' הגדול ז"ל ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל והרא"ם ז"ל רבו שפירשו ואפי' הגדיל שהשלים החזקה לאחר שהגדיל אבל אם החזיק ג' שנים לאחר שהגדיל יש לו חזקה ובלבד שתהא חזקה שיש עמה טענה שטוען שלקחה מאביו או מאפוטרופוס הראוי למכור נכסיו. ע"כ: וז"ל שיטה ישנה ואחת בחיי בנו פי' רש"י ז"ל בחיי בנו קטן ולא נהירא דהא פשיטא דקטן לאו בר מחאה הוא ופשיטא דליכא אלא שתי שנים דאי בחיי בנו קטן לאו כלום הוא לכך יש לפרש אחת בחיי בנו משהגדיל והא דאמר רב הונא אפי' הגדיל קמ"ל פי' אפי' הגדיל ג' שנים ובלבד שיש עדים דבחיי אביו או כשהוא קטן ירד בה וזה קשה למה שפי' הרא"ם ז"ל דהגדיל ג' שנים מהני לא אמרה אלא במחזיק בנכסים כשהוא קטן שהיה לו למחות כשהגדיל מאחר שהחזיק בה ג' שנים משהגדיל אבל אם החזיק הלה בחיי אביו אין לו חזקה אפילו בג' שנים לאחר שהגדיל הבן דכיון דבחיי אביו התחיל להחזיק לא רמי בו אדעתיה ולא נהירא וק"ל לוקמה בדידיה אם יש עדים שהיא שלו ושירד בה מחזיק כשהיה הבן קטן אינו נאמן ואף על פי שהחזיק ג' שנים לאחר שהגדיל דכיון דבקטנותו התחיל לירד בה לא רמי תו אדעתיה לממחיא והא לא קשיא לפי' הרא"ם ז"ל דס"ל דהגדיל ג' שנים מהני. ויש לי לומר דלא פסיקא ליה למתני הכי דהוה צריך למימר אם יש עדים שהיא שלו ושירד בה המחזיק כשזה קטן. ע"כ: עוד הקשה הר"מ ולוקמה כגון שהיה שותף עמו בשדה זו וקאמר ליה שדה זו חציה שלך היתה ולקחתיה ממך מהימן ואם יש עדים שהיה שותפו אע"פ שאכלה שני חזקה אינו נאמן וקמ"ל כשמואל דאמר שותף אין לו חזקה וכדמסיק התם הא דנחית לכולא הא דנחית לפלגא או לוקמה באכלה ערלה או תפתיחא או אפיק כורא ועייל כורא דכולהו לא הוו חזקה וטובא איכא התם כה"ג דהוה מצי לאשמועינן מתניתין ותירץ דאי הוה אתי לאשמועינן הכי הוה ליה לפרושי ואין לנו להקשות וליתני מילתא אחריתי שיהא צריך להוסיף בלשון המשנה דכל הא דרב הונא שאין מחזיקין בנכסי קטן לא אצטריך לפרושי דמדקתני שדה זו של אביך היתה הוה ליה כאילו פי' בהדיא שהחזיק קצת בפני הבן וא"ת א"כ מאי פריך לקמן וליתני בדידיה וכגון שברח א"כ ה"ל לאוסופי בלישנא דמתני' וי"ל דלהכי פריך משום דדמי לגמרי למתני' דאוקמה דאתא לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן אפי' בפניו חשוב כמו שלא בפניו כדאיתא בפ' הגוזל בתרא דחשי' עדות המתקבל בפני קטן כמו שלא בפני בעל דין הילכך פריך שפיר וליתני בגדול שלא בפניו. כן כתב הרא"ש ז"ל. ולא הבנתי לשון הרב ז"ל דמאי תוספת לשון איכא כי פריך וליתני בדידיה וכגון שברח דהא אנן הכי בעינן למתני ומודה רבי יהושע באו' לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך וכו' ואם יש עדים שהוא שלו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן ואם תקשה על זה אי דאכלה שני חזקה וכו' נוקי לה כגון שאכלה שתים בפניו וכו' וכגון שברח. וכדאוקימנא לה למתני' לפום מאי דתני שדה זו של אביך וכו' כדאכלה שתים בחיי האב ואחת בחיי הבן ואין כאן תוס' במשנה זו כלל וצ"ע:

רב הונא אפילו הגדיל קמ"ל. ואם תאמר מתני' היא אפוטרופסים אין להם חזקה ובודאי אפילו אם החזיקו משהגדילו יתומים קאמר הא כ"ש כשהיתומים קטנים פשיטא שהרי אינם בני מחאה ועוד שהרי מנו אותם בית דין לאפוטרופסים ויש לומר הוה אמינא שאני אפוטרופסים שהם זנים ומפרנסין את היתומים ומש"ה אין להם חזקה בנכסיהם אף על פי שהם אוכלים פירות שדותיהם של יתומים. שיטה ישנה:

ואי דברח מחמת ממון וכו'. בפרק חזקת הבתים [בבא בתרא לח ב'] פליגי לישני אליבא דרב דאיכא דאמרי אמר רב יהודה אמר רב אין מחזיקים בנכסי בורח וכו' איכא דאמרי אמר רב יהודה אמר רב מחזיקין בנכסי בורח וכו' ופירשו בתוספות בבורח מחמת ממון איירי ואפשר דמש"ה קאמר תלמודא ואי דברח מחמת ממון וכו' דקי"ל מחאה שלא בפניו וכו' פי' דאע"ג דפליגי אין מחזיקים בנכסי בורח קי"ל דמחזיקים בנכסי בורח משום דקי"ל מחאה שלא בפניו הוי מחאה ואין להקשות למאן דאמר אין מחזיקין בנכסי בורח מאי איכא למימר דהא בהדיא אמרינן התם בפ' חזקת דרב אליבא דרבי יהודה קאמר לה דסבר דצריך למחות בפניו ובפלוגתא דתנאי ליכא לאקשויי הכין וכן כתבו התוספות לקמן גבי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ולקמן נפרש אמאי הקשו התוספות ז"ל קושייתם לקמן ולא הכא בס"ד. ודע שהתוס' ז"ל כתבו שם בפרק חזקת דדוקא בבורח קאמר רב אין מחזיקים אבל באיניש דעלמא הויא חזקה הלכך להכי נקט הכא וכגון שברח ומיהו רשב"ם פי' שם לאו דוקא נקט בורח דה"ה לכל מרחיקי ארצם אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך בני אדם להחזיק בקרקע של אחרים בגזל אלא בקרקע בורח כנ"ל: דקי"ל מחאה שלא בפניו וכו' ואיכא למידק למה ליה לאורוכי כולי האי ולמימר דקי"ל מחאה וכו' דהא אנן לתרוצי מתני' קא אתינן אמאי לא תניא בדידיה והלכך בקל איכא לשנויי דמשום מאן דס"ל דמחזיקים בנכסי בורח להכי לא תניא בדידיה ואפילו דלא קי"ל הכי דילמא תנא דמתני' לא בעיא לעיולי נפשיה בפלוגתא ולהכי לא תניי' בדידיה ויש לומר דאי לאו דקי"ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה משום פלוגתא לא הוה שביק תנא מלמתנייה בדידיה דהא לא הוה תני בהדיא במתני' אין מחזיקים בנכסי בורח כי היכי דנימא בפלוגתא לא קא מיירי כנ"ל וקל להבין:

מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה וכו'. הא דלא שקלינן וטרינן אחזקה לא אמרינן חזקה שלא בפניו הויא חזקה לפי שבעל הקרקע שואל ודורש על קרקעותיו ביד מי הם אבל במחאה יש לדון אי מחאה שלא בפניו הויא מחאה או לא שאין המחזיק שואל וחוקר אם יש מחאה על חזקה שלו ועוד דאין המחאה מפורסמת כמו החזקה. כן כתב ה"ר יונה ז"ל בעליותיו במסכת בתרא:

וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו שם במסכת בתרא תימא אמאי נקט בכל דוכתא וכו'. ויש לומר לפי שבמחאה הטעם תלוי ולא בחזקה דחזקה ודאי נשמעת למרחוק דהמחזיק בקרקע של חבירו מילתא דתמיה היא וקלא אית לה וגם כל אדם חוקר על קרקעו אבל מחאה אין לה קול וגם אין המחזיק מחזר אם מיחה ולפי שאין המחאה יכולה לישמע לאזני המחזיק לא הפסיד המערער בשתיקתו ואין החזקה חזקה דמה יועיל שימחה מאחר שלא ישמע לאזני המחזיק. ע"כ: וז"ל הרמ"ה ז"ל בפירושיו בפרק חזקת הבתים מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה דחברך חברא אית ליה ולא סגיא דלא מטיא למחזיק אפי' יהודה וגליל תהוי חזקה נמי דאיבעי ליה למחויי ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה דלא אמרינן חברך חברא אית ליה ומצי אמר אי הוה מחית בי הוה מזדהרנא בשטרי אפילו יהודה ויהודה נמי לא תהוי חזקה דהא לא מצי למחויי שלא בפניו ואטרוחי נמי למיתי ולמחויי בפניו לא מטרחינן והיינו טעמא דלא קשיא ליה חזקה שלא בפניו דההיא פשיטא לן דהויא חזקה דבשלמא גבי מחאה שלא בפניו את"ל קא הויא מחאה משום דיכול מערער למיתי ולמחויי בפניו ואי לא אתי איהו דאפסיד אנפשיה אלא מחזיק אי מחזיק בהאי מתא בעידנא דהוה מערער במתא אחריתי מאי הוה ליה למעבד מי מצי לאתויי למערער להכא אלא על כרחך הויא חזקה וטעמא דיהודה וגליל לא הויא חזקה משום סירכא דמחאה הוא דלא מצי למחויי מחאה דאתיא ליה למחזיק וכ"ת א"ה אפילו יהודה ויהודה נמי היינו קושיין ע"כ: ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה כתב רש"י ז"ל כגון אם היו בעיר אחת ומיחה שלא בפניו בפני שני עדים. ע"כ. הוקשה לו לרש"י ז"ל דהא ודאי כיון דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה פשיטא דיהודה ויהודה נמי והיינו כך והלכך לא שייך האי לישנא ואי קסבר וכו' אפילו יהודה ויהודה נמי לכך שינה רש"י ז"ל ופי' מחאה שלא בפניו כגון אם היו בעיר אחת וכו' ואיכא למימר דכיון דהיו בעיר אחת הוה ליה למחויי בפניו אבל בשתי עיירות איכא למימר דשמיה מחאה דמאי הוה ליה למעבד ואפ"ה קאמר תלמודא דלא שנא דכיון דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה ה"ה נמי יהודה ויהודה כנ"ל. ובקונטריסים מצאתי וז"ל מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה בעיר א' כך פי' רש"י ז"ל ואחר כך כשהקשה אפילו ביהודה ויהודה נמי פירוש בשתי עיירות נמי לא תהוי חזקה וקשה למה שינה לפרש כן ויש לומר שכך דעתו שהכל אחד מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אפילו בעיר אחת עד שילך אצלו וכיון שהיה לו לילך ולא הלך חזקתו שלזה יש חזקה ופריך כיון שיש לו לילך אצלו אם כן ביהודה ויהודה נמי לא תהוי חזקה אפילו בשתי עיירות כיון שלא בפניו אינה חשובה מחאה ועי"ל דפרש"י ז"ל בא לתרץ שהכל תלוי במחאה ולא בחזקה כמו שתירצו התוספות לעיל וה"ה מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה עד שילך אצלו וע"כ אפילו בעיר אחת לא הויא מחאה דאי אמרת דבעיר אחת שלא בפניו הויא מחאה כיון שעיר אחת היא נשמעת המחאה אבל בשתי עיירות לא הויא המחאה מחאה אם כן יהודה ויהודה נמי לא תהוי חזקה דהשתא אין הדבר תלוי בקול כמו שאמרו התוספות שחזקה יש לה קול והמחאה אין לה קול דהשתא כיון שהדבר תלוי במה שיש לו לילך אצלו אם כן אינו תלוי בקול וחזקה ומחאה שוים הם ואם כן למה הזכירו בכל דוכתא מחאה שלא בפניו היה להם להזכיר חזקה שלא בפניו אלא ודאי צריך לומר דאף בעיר אחת מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה. ע"כ: ומתני' בשעת חירום שנו כלומר בשעת מלחמה שאין אדם רשאי לעבור ממלכות זו למלכות זו ואין בני אדם מצויין להגיד מחאתו של תובע למחזיק כדי שיזדהר בשטרו וכיון דלא אפשר ליה למחוייה מחאה דישמע ביה מחזיק לא מצי מחזיק למטען אי הוה מחית בי הוה מזדהרנא בשטרי דא"נ הוה מחי ביה לא הויא מטיא ליה מילתא לדיליה ומסתמא הוה ליה למיחש לנפשיה דילמא אכתי לא אסח האי תובע דעתיה מינה והאי דלא מחי ביה משום דידע דלא מטיא ליה מילתא למחזיק ואבעי ליה לאזדהורי בשטרי' ואיכא לפרושי נמי דטעמא דשעת חירום משום דלא ידע מערער דנחית האי מחזיק לגו ארעיה הוא כי היכי דלימחי כדמברר לקמן ממעשה דשוקי בראי והני תרי פירושי תרווייהו לענין דינא אליבא דהלכתא סלקי דכל היכא דאיכא למימר דלא שמע ביה מערער דהאי נחית לגו ארעא אע"ג דיכול למחויי ביה בפני בני אדם שיכולין לומר לו כי מעשה דשוקי בראי א"נ דלא אפשר ליה למחויי באנפא דמטיא ליה מילתא למחזיק אף ע"ג דאתברר בתר הכי דשמע מערער דהאי נחית לגו ארעיה לא קיימא ליה חזקה למחזיק מטעמא דאיבעי ליה לאיזדהורי בשטרא דידיה. ומה שנא יהודה וגליל וכו' כשעת חירום דמו. וה"ה בשאר ארצות כשעת חירום דמו אבל לא בשעת חירום אפי' יהודה וגליל נמי מחזיקים מזו לזו דקי"ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה הלכך אף על גב דקאי בעי' אחרת נמי קיימא עליה חזקה דאיבעי ליה למחויי ולא מצי לומר לא הוה יכילנא למיזל גבך לאמחי בה באנפך דהא קי"ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה. כן כתב הרמ"ה ז"ל בפירושיו לפ' חזקת הבתים. ורשב"ם ז"ל כתב שם בפרק חזקת וז"ל מתני' בשעת חירום תגרות יש בין יהודה וגליל ואין שיירות מצויות וכו' ומאי שנא יהודה וגליל דנקט דכיון שבשעת חירום מיירי ה"ה לכל המלכיות שיש חירום בין זו לזו והכי הוה ליה למתני כל הארצות חלוקות לחזקה בשעת חירום. ואית דמפרשי מאי שנא יהודה וגליל דנקט כיון דבשעת חירום מוקמת לה מאי שנא יהודה וגליל דלא הוה חזקה אפי' יהודה ויהודה נמי לא תיהוי חזקה ואין נראה בעיני דא"כ הוה ליה למימר כדלעיל אי הכי אפי' יהודה ויהודה נמי לא ועוד דהכי מתרץ רבי אבא בשעת חירום שנו שיש תגרות בין המלכיות אבל עיירות של מדינה ומדינה אין בינותם תגרא. הא קמ"ל רבי אבא דסתם יהודה וגליל אפי' בשעת שלום כשעת חירום דמו שאין שיירות מצויות מזו לזו אבל בשאר מלכיות אי איכא חירום לא הויא חזקה אבל בשעת שלום הויא חזקה דהא שיירות מצויות והאי דקאמר ר' אבא בשעת חירום שנו הכי קאמר יהודה וגליל הרי הם כשעת חירום של שאר מלכיות. ע"כ: וכתב הרא"ש ז"ל שם וז"ל והקשה הר"מ ז"ל דלפי' רשב"ם ז"ל קשה דבפ"ק דגיטין אמרינן איפכא דאע"ג דממדינה למדינה בח"ל אינן מצויין לקיימו ממדינה למדינה בארץ ישראל כגון יהודה וגליל מצויין לקיימו אלמא דשכיחי שיירתא טפי מיהודה לגליל מבשאר מלכיות ובפ"ב דכתובות לא פירש"י ז"ל כן אלא מאי יהודה וגליל דנקט אפילו שאר מדינות ומה שהקשה רש"י ז"ל א"כ לימא אפי' יהודה ויהודה נמי הא ל"ק דסוגיית התלמוד כך היא מעיקרא דאיק אי אמרת להאי גיסא איכא קשיא ואי להאי גיסא איכא קשיא ומשני לעולם כדקאמרת והדר פריך אכתי תקשי מאי שנא ולא הדר מפרש כדפריך מעיקרא ולפירושו קשה טפי שפיר' אפילו שאר מלכיות נמי והא ה"ל לפרושי טפי דהא לא פרכיה לעיל. עכ"ל הרא"ש ז"ל בפ' חזקת: