שיטה מקובצת על כתובות יח.

וז"ל הר"י ז"ל בעליותיו לבתרא הא קמ"ל דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי ואיכא למידק דהא תנן המביא גט בא"י אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואוקימנא טעמא התם משום דמצויין לקיימו דשכיחי שיירתא וי"ל התם בזמן שהיו השיירות מצויות ושהיו ישראל שרויין על אדמתם והכא לאחר מכאן שנתקלקלו המקומות והיינו דקאמר הכא סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי דאלמא משמע דיש זמנים שידוע שאין שם חירום כלל ויש שלום ואז השיירות מצויות ואינו מחוור בעיני דמשנת המביא ומשנתינו זו בזמן אחד נשנו והיאך שנאן רבי סתם זו בזמן אחד וזו בזמן אחר. ויש מפרשים דלגבי גיטין כל מאן דאית לה גיטא לבי דינא קאזלא לקיימו ואינהו דקו במילתא ומשכחי דשכיחי שיירתא קצת עד דמצויין לקיימו על ידי חקירת ב"ד אבל לגבי חזקה כל מאן דאית ליה קרקע במקום אחר לא אזיל לבי דינא לחקור אם בא אדם להודיעו מי עומד בקרקעו וגם המחזיק אינו חוקר אם יש מגיד שיערער אדם עליו. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל דסתם יהודה וגליל כשעת וכו'. פי' לפי שאין שיירות מצויות והקשו בתוספות מאי שנא לענין המביא גט ממדינה למדינה בא"י שאין צ"ל בפני נכתב וכו' ופרישנא טעמא לפי שיש עדים מצוין לקיימו ותירצו דשאני התם לענין גט שהאשה מחזרת בגיטה לקיימו וכיון שכן דייקא בעולי רגלים ובביני מתיבתא מה שאין כן לענין מחאה וחזקה שאין בעל דבר שואל כלום ואינהו בדידהו טרידי ולא חיישי לאפוקי קלא. ע"כ: וז"ל שיטה ישנה י"ל לענין מחאה צריך שיהיו הולכי דרכים מצויין תמיד כדי שיוכל למחות על ידם ואם יוכלו לומר למחזיק דזימנין שאין השלוחין פנויין לומר למחזיק ופעמים שאינן פנויין כשנוסעים שיוכל בעל השדה להגיד להן מחאתו אבל לענין גיטין אותם הבאים משם לפרקים יכירו חתימות בני העיר שבאו משם ואם תאמר והא אמרינן התם גבי קיום רבא מצריך משכונה לשכונה ומפרש התם משום דבני מחוזא ניידי ובודאי לענין מחאה אמרינן דהוה ליה לממחי אף על גב דניידי והרי לענין קיום החמירו יותר מחזקה י"ל בני מחוזא כיון דניידי אינם מכירין איש חתימת חבירו אבל לענין מחאה הם עצמם יכולים לילך ולמחות ע"כ:

כשעת חירום דמו. כתוב בקונטריסין קשה אמאי לא אוקי ומודה ר' יהושע בדידיה וכגון שברח למקום שהיה חירום ואשמועינן דמשום דהוי חירום לא הויא חזקה וי"ל דענין חירום שמעינן ליה ממתני' דג' ארצות וכו'. ע"כ:

וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיך וכו'. כתוב בקונטריסין לפי' הקונ' מיושב המגו דהוי מגו דאי הוה שתיק אבל לפי' התוספות דאיירי בתובעו צ"ל מגו שהיה אומר להד"מ וקשה שהיינו מגו שהיה כופר הכל ופשיטא דפטור דהא כופר הכל פטור ונראה לדעת התוספות רוצה לומר מגו שהיה אומר לויתי ממך מנה בעדים אבל המלוה עצמו לא היה לו עדים שהלוהו אלא על פיו של זה שאומר לויתי ממך בעדים מעתה אינו כופר הכל. עוד כתבו הקונטריסין וקשה נימא דאתא לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן מש"ה מודה בשדה זו של אביך ברישא ואם יש עדים בסיפא וי"ל דאי אפשר לומר כן שהרי המקשה ס"ד דהמלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ולא שמעינן דאין מחזיקין וכו'. ולכך תירץ לו הספר משום דקא בעי למתני סיפא וכו' פי' אתה סובר שהמלוה את חבירו בעדים צריך כו' אינו כן אלא קי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך וכו' אבל מה שאמרו התוספות דאתא לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן היינו אליבא דמ"ד צריך לפורעו וכו' וא"כ לא תוכל לומר דאתא לאשמועינן דאין צריך שהוא אינו סובר כן הילכך הוצרכו התוספות לפרש דאתא לאשמועינן דאין מחזיקין וכו' עכ"ל הקונטריסין ולא ידעתי מה הוא. ואיברא דקושיתם קושיא היא כלפי מאי דכתבו התוספות ז"ל דלא חשיב לה פירכא וכו' וכדבעינן למכתב קמן בס"ד הא ודאי צריך ליישב דאם כן מאי פריך תלמודא ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל וליתני מנה לויתי ממך. מילתיה דר' יהושע דאשמועינן דמודה היכא דאין שור שחוט לפניך. מאי שנא דאשמעינן בקרקע וכו'. פי' דעיקר מאי דתני הכא דין זה דממונא היינו דבא לאשמועינן דהיכא דאין שור שחוט וכו' דמודה ר' יהושע ומעתה עדיפא טפי לאשמועינן הך מילתא בדידיה אף על גב דבסיפא לא אשמעינן דכותה כולי האי דמה לנו לאשמועינן הכא דאין מחזיקין בנכסי קטן והא הכא לאו היינו דוכתא דחזקות כדי לאשמועינן הך דינא ועיקר מאי דתנא האי דינא היינו משום אין שור שחוט וכדכתיבנא הילכך ליתנייה בדידיה כן נראה לי ועוד נאריך בזה בסמוך בסייעתא דשמיא. ואיכא למידק טובא דמאי פריך אטו לא הוה ידע דפליגי בה אי צריכה לפורעו בעדים אי לאו והא תריצנא לעיל אאידך קושיא משום דקא בעי למתני סיפא וכיון שכן מאי פריך ואי פירכיה היינו למ"ד צריך לפורעו בעדים אם כן מאי משני לה אכתי הקושיא במקומה עומדת דלמ"ד צריך מאי איכא למימר. וכתבו התוספות ז"ל וז"ל וא"ת למ"ד צריך לפורעו בעדים תקשי ליה מתני' דהכא דליתני מנה לך בידי וי"ל דפלוגתא דתנאי היא בפ' שבועת הדיינין ע"כ. ואיכא למידק דמאי קשיא להו לתוספות ז"ל הא ודאי דפלוגתא דתנאי היא ואין להקשות לתנא מהמשנה ואפשר משום דלא ברירא שפיר הך פלוגתא בדברי התנאים דלשמואל לא פליגי תנאי אלא בדקאמר ליה בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים ורב אחא הוא דפריך התם דילמא בשעת תביעה קאי וכו' וכדאיתא התם לכך הקשו בתוספות דאותו האמורא דס"ל צריך לפורעו בעדים מה יתרץ לקושיא זו דהא לשמואל לא פליגי תנאי בהכי ותירצו דלשמואל אין שום קושיא דהא אין צריך לפורעו בעדים ס"ל כדאיתא התם ומאן דס"ל צריך לפורעו בעדים יפרש כרב אחא דפליגי תנאי בהכי ולא תקשי ליה ממתני' ולא מידי והשתא ניחא דלא הקשו התוספות ז"ל קושיא זו לעיל גבי מחאה משום דההיא פשיטא דהיינו פלוגתא דתנאי וליכא לאקשויי מידי ואין לפרש דקושית התוס' היינו קושיתנו דהמקשן ודאי למ"ד צריך לפורעו בעדים קא פריך דלמאן דאמר אין צריך אין כאן קושיא כלל דהא קתני סיפא אם יש עדים וכו' וכדפריך תלמודא אלא ודאי למ"ד צריך לפורעו וכו' קא פריך וא"כ מאי משני ליה והקי"ל וכו' אכתי תקשי למ"ד צריך וכו' דהא ודאי ליתא דאם זו היא קושיית התוספות ז"ל מאי משני דפלוגתא דתנאי היא ויש לי לפרש דפשיטא ודאי דלמ"ד צריך לפורעו ליכא לשנויי להך פירכא מידי דפלוגתא דתנאי היא וכמו שכתבו התוספות ז"ל דתלמודא אפילו למ"ד אין צריך לפורעו בעדים קא פריך וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי וכו' ואם יש עדים והוא אומר פרעתיך אינו נאמן פי' ליתני הכין בקוצר וכדי ליישב למ"ד אין צריך לפורעו וכו' אנן נוקי מתני' כגון דיש עדים דאמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ובזה יתיישב שפיר וכיון דהכא לאו היינו דוכתא דהני דיני להכי אם תקצר המשנה לא איכפת לן ולא מידי ומשני משום דקא בעי למיתני אם יש עדים וכו' פי' דבעי תנא לפרושי להדיא אם יש עדים שהוא לוה ממנו וכו' וזה לא יתיישב דהא קי"ל אין צריך לפורעו וכו' ולאורוכי התנא בלישנא ולמימר ואם יש עדים ואמר אל תפרעני אלא בפני וכו' הא לאו קושיא היא דאין התנא רוצה להאריך בלשונו וכמו שכתבו התוספות ז"ל כך יש לפרש שמעתין והיינו דהאריך וקאמר משום דקא בעי למיתני אם יש עדים שהוא לוה ממנו וכו' ולא תירץ בקוצר דהא קי"ל דאין צריך לפורעו בעדים כיון דמעיקרא לא פריך אלא למ"ד צריך לפורעו בעדי' כנ"ל ומיהו התוספות ז"ל אינם מפרשים כן אלא דהמקשן ס"ד דצריך לפורעו בעדים וכמו שכתבו הקונטריסין בשם הגיליון וכדכתיבנא לעיל. ותירצו עוד לקושיית' ז"ל דמאן דס"ל צריך לפורעו בעדים לא חשיב לה פירכא הא דפריך תלמודא וליתני מנה לויתי וכו' דניחא ליה לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן ולהאי תירוצא ע"כ יש לך לומר דפריך לה הכא אע"ג דס"ד דהמלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים מ"מ חשיב לה פירכא משום דעיקר מאי דתנא הך דינא הכא היינו משום רישא ללמדך דמודה רבי יהושע היכא דאין שור שחוט שהוא נאמן ולא איכפת לן אי איירי סיפא בדוקא ואי אשמעינן חדושא רבה אי לא ולכך קשיא ליה דליתני בדידיה ומיהו לעיל תריצנא לה משום דבעי למיתנא סיפא וכו' משום דלא משייכא סיפא כלל דפשיטא טובא אבל כי תנינן לה הכא בדידיה הא משייכא שפיר סיפא דמתני' והא אשמועינן חדושא מיהא ומעתה קשיא להו לתוספות דא"כ לשיטה זו מאי משני אכתי ליתני ואם יש עדים ואמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני אינו נאמן דבשלמא לתירוצא קמא של התוספות יש לתרץ דתלמודא הכי פריך וליתני מודה רבי יהושע וכו' ופרעתיו לך שהוא נאמן שהשתא ניחא לן תרתי חדא דאיירי מתני' בדידיה ועוד דאשמועינן סיפא רבותא דהמלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים דעדיפא הך רבותא מלאשמועינן אין מחזיקין בנכסי קטן אבל להך תירוצא בתרא דלא חשיב לה פירכא כו' וע"כ יש לך לומר דמאן דפריך לה הכא משום דעיקר מאי דבעינן לאשמועינן הכא היינו רישא דמתני' וכדכתיבנא א"כ מאי משני ותירצו התוספות דלא היה רוצה להאריך וקשה דליתני בקוצר ואנן ניקום בהכי ושבקיה למתני' דאיהי תדחוק ותוקי אנפשה וכדכתיבנא לעיל לכך תירצו עוד דמילתא דפשיטא טובא היא כנ"ל. ודע שבתוספות כתיבת יד כתוב וז"ל וא"ת למ"ד צריך לפורעו בעדים תקשי ליה מתני' דהכא וי"ל דפליגא וכו' ומה שכתב בדפוס דליתני מנה וכו' הוא טעות. וז"ל הרא"ש ז"ל וא"ת למאן דאמר צריך לפורעו בעדים מאי איכא למימר דפלוגתא היא בפ' שבועת הדיינין וי"ל דאיהו לא חייש לאותה פירכא דהוה פריך וליתני וכו' דעדיפא ליה למיתני אם יש עדים שהיתה של אביו לאשמועינן דאין מחזיקים בנכסי קטן ע"כ. ולשון התוספות ניחא טפי וכדפרישנא לעיל דללשון הרא"ש ז"ל למה למימר דפלוגתא היא וכו' פשיטא דהויא פלוגתא מדקאמר והא קי"ל וכו' ועוד אמאי לא הקשה כן לעיל: ותלמידי הרשב"א ז"ל כתבו ז"ל הא דלא אמרינן הכא הניחא למאן דאית ליה אין צריך אלא למאן דס"ל דצריך מאי איכא למימר משום דרבה הוא דהוה ס"ל הכי והדר ביה. ע"כ:

ועוד הקשו הקונטריסין על לשון התוספות דתירצו דלא חשיב לה פירכא וכו'. דלעיל בריש פירקין הקשו התוספות על רש"י ז"ל דהוה ליה למיתני בסיפא ואם תבעו אינו נאמן וקשה נימא דנקט ואם יש עדים לרש"י לאשמועינן דאין מחזיקים בנכסי קטן ותירצו דלפרש"י דאיירי באינו תובעו ע"כ היה צריך לומר ואם אינו תובעו אינו נאמן כדי שתהא סיפא דומיא דרישא. ועוד דאם איתא דנקט סיפא לאשמועינן שאין מחזיקים וכו' א"כ נדקדק להפך דוקא אם יש עדים אינו נאמן אבל אם תבעו נאמן ואינו כן לרש"י ז"ל דאדרבה אינו נאמן וא"כ הוה ליה למימר בסיפא ואם תבעו אינו נאמן אבל על מה שתירצו התוספות דלא חשיב פירכא דניחא ליה לאשמועינן דאין מחזיקי' וכו' התם איירי אפי' בתובעו כמו שמפרשי' התוספות דנאמן במגו. ע"כ בקונטריסין:

וכתוב בשיטה ישנה וז"ל וליתני מודה רבי יהושע באומר מנה וכו'. ואם תאמר רישא גופה הוה מצי לפרוכי דמאי איריא דנאמן משום מגו דמצי למימר לא לויתי כלל והא המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים י"ל האי פירכא דרישא ממילא אתיא במאי דפריך בסיפא והרי פירכא זו בכלל זו ע"כ. ובמאי דכתיבנא לעיל ניחא שפיר דאכתי קשיא לתירוץ השיטה דלמה לי למימר משום דקא בעי למיתנא אם יש עדים וכו':

והקשה ר"מ וליתני גזלתיך ופרעתיך נאמן שהפה שאסר וכו'. ואם יש עדים שגזלו ממנו ואמר פרעתיך אינו נאמן כדמוכח בפ' כל הנשבעין וכן בנחבל שאמר חבלתיך ופרעתיך נאמן ותירץ דלא בעי למיתני מילתא דלא שכיח דגזלות וחבלות לא שכיחי ועוד הקשה וליתני האומר לחבירו שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן ואם יש עדים ששכרו אינו נאמן כדאיתא בפרק כל הנשבעין ותירץ דלא פסיקא ליה דכיון דזמנין אפי' יש עדים נאמן כגון עבר זמנו דאז בע"ה עובר בבל תלין. הרא"ש ז"ל:

וז"ל הרשב"א ז"ל יש מרבותינו שדקדקו מכאן מדלא אקשינן וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו גזלתיך וכו'. דכשם שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים כך הגוזל את חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ומסתבר לי דאין זו ראיה דאפשר לומר דהגוזל בעדים צריך לפורעו בעדים דבשלמא מלוה לפרעון קיימא אבל גוזל לאו אדעתא דיחזיר הגזל והא דלא אקשי הכא מודה ר' יהושע באומר לחבירו גזלתיך משום דלא בעי למנקט הא דרישא באיסורא כלל דהא אי גזל אפסיל ליה וכי אמר דעבד תשובה אתכשר ליה ואף על גב דאינו נעשה גזלן על פי עצמו ליפסל בעדות מ"מ לא מיתני ליה מתני' אלא בממונא גרידא וכענין שאמרו לקמן גבי הני בבי דמתני' כל הני ל"ל ופרקי' צריכי דאי תנא רישא הו"א כו' תנא הני תרתי כלומר שדה זו וכו' והעדים שאמרו וכו'. משום דממונא אבל אשת איש דאיסור אימא לא צריכא דסדרא דמתני' הכי הוא דאשמועינן זו ואף זו כדאיתא במתני' טובא דאמרי' זו ואף זו קתני וכיון שכן משום צריכות דכולהו בבי דמתני' לא ניחא ליה לאוקמה באיסורא כלל אף על פי שאינו באיסור אשת איש הייתי אומר דהתם נאמנת ונאסרת על פי עצמה וצריך לאשמועינן שהתיר עצמה ע"פ עצמה והכא אין צריך לאשמועינן כלל דהא אינו נפסל על ידי עצמו ואפי' לא חזר והתיר אלא שרצה בממון גרידא. ע"כ: וכן תירץ אחד מתלמידיו וסדרא דמתני' כך תחילה מוקי לה בממונא גרידא ובתר כן באיסורא ואילו הוה נקיט להא ברישא לא הוה ממונא גרידא דקצת איסור יש כאן כי כשאומר גזלתיך הרי בא לפסול עצמו ואעפ"י שאינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ לאו ממונא גרידא הוא. ע"כ:

עוד כתב הרשב"א ז"ל דא"נ י"ל דמדינא בין לוה בעדים בין גזל בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ומיהו תקנת חכמים דאינו נאמן אלא שכנגדו נשבע שבועת המשנה ונוטל דהוה ליה כההיא דתנן אלו נשבעין ונוטלין הנגזל כו'. וכשם שאין הגזלן יכול לומר לא גזלתיך כמה שאתה אומר אלא כך וכך גזלתיך כ"ש שאינו נאמן לומר החזרתי שאילו הי' נאמן לומר החזרתי להימניה במאי דקאמר לא גזלתי אלא כך וכך מגו דאי בעי אמר החזרתי והכא היינו טעמא דלא אקשינן וליתני בגזלן משום דבדינא קא מיירי בתקנתא לא קא מיירי דאי איירי בתקנתא ליתני בדידיה ולימא מודה רבי יהושע באומר לחבירו שכרתיך ונתתי לך שכרך שהוא נאמן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים ששכרו אינו נאמן כדאיתא בריש כל הנשבעין א"נ דלא משמע ליה אינו נאמן כל שכנגדו אינו נוטל אלא בשבועה חמורה ומיהו מההיא דנגזל אין ראיה גמורה שלא יהא נאמן לומר החזרתי לך כדרך שהוא נאמן במלוה דאיכא למימר דהתם בהולך לב"ד בעידיו דאין יכול לומר החזרתי ולא בדיני חזרה ופרעון קא מיירי אלא לאשמועינן דינא דגזלן בזמן שאינו יכול לומר החזרתי וטענתן בגופה של גזלה זה אומר כך וכך גזלתני וזה אומר לא גזלתיך אלא מחציתו או לא כלום דבעלמא נתבע נשבע ונפטר במודה מקצת או פטור לגמרי בכופר בכל ובגזלן עשו תקנה ושכנגדו נשבע ונוטל ותדע לך דהא שכיר אם תובעו שלא בזמנו ואמר לו פרעתיך נאמן א"נ אם שכרו שלא בעדים אפילו בזמנו ואפ"ה פסיק ותני השכיר נשבע ונוטל והא דאמרי' לקמן לעולם ערעור דגזלנות וכגון דקאמרי עדים דעבד תשובה דאלמא בלא עדים אינו נאמן לומר שעשה תשובה כלומר שהשיב את הגזלה אשר גזל ליתא דהתם לאו לאפוקי מיניה גזילה קאמרי' אלא לאכשורי גופיה הוא דאתינן וכיון שכן מספקא לן אי עביד תשובה או לא וזוזי היכא דקיימי לוקמי דלא מפקינן מיניה מספק ופסולא דגופא לא מכשי' מספיקא עד דאתו עדים ואמרי דעבד תשובה ונסכא דר' אבא נמי לא הויא ראיה דהא מהימנינן ליה דקאמר דידי חטפי במגו דאי בעי אמר החזרתי איכא למימר התם כשגזילה קיימת בידו והדבר צריך תלמוד אם הוא נאמן לומר החזרתי אם לא ותמיה לי אכתי אמאי לא אוקמה בדידיה ולימא מודה ר' יהושע באומר לחברו טלית זו שלך היתה שהפקדת אצלי ולקחתיה ממך נאמן ואם יש עדים שהפקידה אצלו אינו נאמן וי"ל דלא תנא אלא כשיש עדים שהיתה שלו לבד ואע"פ שאין יודעין האיך באת לידו אם במכר ואם בשאלה או בשכירות אפ"ה אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אבל הכא אע"פ שיש עדים שהיתה שלו נאמן לומר לקוחה היא בידי דמטלטלי נינהו עד דאיכא עדים שהפקידה אצלו ועוד שבכאן הוא צריך לשתי כתי עדים עדי פקדון והוא דראו עכשיו בעדים וזה נ"ל עיקר ואכתי קשיא לי ליתני בדידיה ובכלים העשוין להשאיל ולהשכיר ומיתני ליה סיפא שפיר דאם יש עדים שהיו שלו אינו נאמן וצל"ע. ע"כ:

וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל וגבי גזלן אם נאמן לומר פרעתי ביני לבינך אם לא נחלקו חכמי פרובונצ"י וגירונד"א ז"ל מורי הרב רבינו משה בר נחמן מגירונד"א ז"ל אומר דנאמן לומר פרעתי שאעפ"י שגזל שמא עשה תשובה והחזיר והרב רבי' שלמה מן הה"ר ז"ל אומר שאינו נאמן לומר פרעתי מפני שאין לדמותו ללוה כי הלוה כשלוקח בהלואה הוא לוקח לדעת שיחזיר ולפי' אם יש עדים בדבר אין לנו להאמינו כשאומר פרעתי ושאלו לרבינו מאיר הלוי ז"ל והכריע כדברי הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מסוגיא זו דאם איתא דגזלן צריך להחזיר בפני עדים הוה ליה למפרך וליתני מודה רבי יהושע באומר מנה גזלתיך וכו'. ומורי הרב רבי יונה ז"ל מעמיד דברי רבו הרב רבי שלמה ז"ל ואומר דמש"ה לא פריך תלמודא ליתני לה בגזלן משום דבעי למיתנא בסיפא ואם יש עדים שגזל ממנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן והוה קשיא ליה לתלמודא פשיטא דלא מהימן דהכי חזינן בכולי סוגיין דמקשה תלמודא פשיטא דלא מהימן וסיוע למילתא מדחזינן שפסלו אותו לעדות ואם איתא דנאמן לומר פרעתי היאך פסלו אותו על הספק כי שמא החזיר ועשה תשובה ומאחר שלא האמינוהו לענין התשובה עד שיעשה תשובה בפני שני חברים הכי נמי יש לנו לחשוב אותו על ענין הפרעון. ועוד דאמרינן בשבועות שהנגזל נשבע ונוטל מתקנת חכמים ואם איתא דנאמן לומר פרעתי מה הועילו חכמים בתקנתם שהרי יכול לומר אמת הוא כדבריך שגזלתי כל מה שאתה אומר שחסרת שהוא חסר מביתך אבל החזרתי לך אלא נראה שאינו נאמן לומר פרעתי ע"כ. ודעת הרא"ה ז"ל כדברי הרמ"ה ז"ל דאף הגוזל את חברו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים: ועוד כתב הרא"ה ז"ל וז"ל ותימה וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וירדתי בה שלא בתורת מכר וחזרתי ולקחתיה ממך ואכלתיה שני חזקה שהוא נאמן ואם יש עדים שהיתה שלו וירד בתחילה שלא בתורת מכר אינו נאמן. ותו ק"ל וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה נתחייבתי לך והוחזקתי בו כפרן ופרעתי לך שהוא נאמן ואם יש עדים שהוחזק כפרן אינו נאמן. א"נ ליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך והיה זמני לפרעך לזמן פלוני וכבר פרעתיו לך שהוא נאמן ואם יש עדים שהיה חייב לו והוא אומר פרעתיך תוך זמני אינו נאמן לטעון שפרע קודם זמנו דקי"ל דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. א"נ ליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה הלויתני ומחלת אותו אצלי על מנת שאעשה כך וכך וקיימתי תנאי וחובי מחול שהוא נאמן ואם יש עדים שהלוהו על אותו תנאי אינו נאמן לומר שקיים תנאו בלא שבועה ולא מהימן במגו דיכול לומר פרעתי דהך טענה עדיפא דאין צריך להעיז פניו וקי"ל דכל כי האי מגו לא מהימן בלא שבועה כמו שכתבתי בבבא קמא ובבבא מציעא ואפשר לומר בקמייתא דהא פשיטא ליה א"נ בהוחזק כפרן לא קא מיירי ובאידך נמי דאי, לא קתני וה"ה לתוך זמן מיהו מסתברא דשמעינן מינה דהא דקא אמרי מקצת רבוותא ז"ל דבקנין אינו יכול לומר פרעתי ליתא דאם כן ליתני בקנין מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה נתחייבתי לך בקנין ופרעתיו לך נאמן ואם יש עדים שנתחייב לו בקנין והוא אומר פרעתי אינו נאמן אלא ודאי ליתא. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל וליתני מודה רבי יהושע וכו' ופרקי' משום דלא מצי למיתני סיפא אם יש עדים שלוה ממנו אינו נאמן דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך וכו' פי' ואפי' לוה ממנו בקנין בפני עדים דאי לא ליתני במודה מנה לויתי ממך בקנין והא דלא קתני לה באומר כך תוך זמנו דהשתא אם יש עדים שלוה אינו נאמן י"ל דהא נמי פשיטא דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה וליכא בסיפא שום רבותא ומכאן דקדק הרמ"ה ז"ל שהגוזל את חבירו בעדים אין צריך להחזיר וכו' והדין דין אמת אבל מכאן אין ראיה דאנן לא פרכינן דליתנייה אלא במלוה דשכיחא ודמיא לכתובה דאיירינן בה לעיל דהוה ליה כחוב אבל בגזל לא פרכינן דליתנייה דמאי שיאטיה דגזל הכא טפי ממקח וממכר דאיירי ביה ע"כ:

וליתני מודה וכו'. והאכלתיו פרס שהוא נאמן. פי' נאמן בלא שבועה וא"ת מאי קשיא דהא לא מצי למיתני סיפא ואם יש עדים שהלוהו אביו אינו נאמן דהא קי"ל דאין צריך לפורעו בעדים וי"ל דמ"מ מצי למתני ואם יש עדים שהיה לאביו אצלו פרס אינו נאמן דכיון שהם מעידים שהיה חייב לו פרס בשעת מיתתו בעד שהודה לו בפניהם שוב אין כאן משיב אבדה דהא לא מצי כפר בכל וחייב הוא שבועה כדין מודה מקצת כשזה תובעו בברי. הריטב"א ז"ל: וז"ל שיטה ישנה וא"ת לישני ליה משום דבעי למיתני בסיפא אם יש עדים שלוה ממנו והוא אומר האכלתיו פרס אינו נאמן והא קי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ומאי מהני עדי הלואה לענין פרעון והרי טענת פרוע טענה מעלייתא היא היכא דאיכא עדי הלואה וטענה לא לויתי היכא דליכא עידי הלואה י"ל קושיא זו נכללת בכלל מאי דמקשה תלמוד' אלא שרצה לברר הדבר וה"פ אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבדה הוי ופשיטא דברישא מהימן ובסיפא נמי דאיכא עדי הלואה מהימן ע"כ: והריטב"א ז"ל כתב עוד וז"ל אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבדה הוי ק"ל מאי קאמר דהא כיון דאית בה פלוגתא דר' אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי שפיר מצי למתני דמודה רבי יהושע לר"ג בהא משום דסבר לה כרבנן וי"ל דאה"נ והכא בדחיה כל דהו סגי דניחא ליה טפי למיתני מידי דלית ביה פלוגתא כלל ובתוספות פירשו בע"א עוד וזה נכון ע"כ: ובפרש"י כתיבת יד נמצא בגליון וז"ל וקשיא לי מפני מה לא אמר כדאמר לעיל משום דקא בעי למיתנא סיפא אם יש עדים שלוה מאביו והוא אומר האכלתיו פרס אינו נאמן ואמאי והקי"ל המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים מה לי אם אמר פרעתיך כולו מה לי אם אמר פרעתיך חציו בין זה ובין זה אינו צריך לפורעו בעדים ונ"ל משום דה"ל קושיא אחריתי לסלוקי אפי' מקמייתא מ"ש בדאין שור שחוט לפניו הא אמרו רבנן נאמן והקושיא היתה עומדת במקומה כדלעיל מאי שנא האי מגו מהאי מגו מש"ה לא פריך מסיפא וי"ל היינו טעמא דלא מקשי' מסיפא משום דסיפא שפיר קא אתיא כדלעיל ואם יש עדים שהלוה אביו והוא אומר האכלתיו פרס אינו נאמן אלא צריך לישבע דהא מודה מקצת הטענה הוא וכי אמרי' המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים הני מילי כשאומר פרעתיך כולו אבל פרעתיך חציו מודה מקצת הטענה הוא וצריך אני ראיה ברורה בזה הדבר וצריך עיון. ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל ואי רבנן הא אמרי משיב אבדה הוי מפרשים בתוספות דס"ל לרבנן דבנו מעיז אעפ"י שיש עדים שהלוהו אביו מנה לאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא אפ"ה נאמן לומר האכלתיו פרס מגו דאי בעי אמר פרעתי הכל לאביך שהרי המלוה את חבירו בעדים וכו'. והכא בעי למתני סיפא ואם יש עדים אינו נאמן ומאי דלא קאמר משום דקבעי למיתני סיפא משום דלר"א בן יעקב רישא גופא קשיא כדפריך ואזיל והוצרכו רבותי לפי' זה משום דדייקי' עלה היכי קס"ד למיתני הכי דהא אפי' בסיפא נאמן משום האי טעמא דכתיבנא ורש"י ז"ל לא פי' כן ולדידי נמי לא ניחא לי לישנא דגמ' ועוד דמאי קס"ד הרי כבר אמרו בסמוך משום דקא בעי למיתני סיפא וכו' ותשובתו בצדה היתה ומה ראית לחזור ולהקשות כן פעם אחרת אבל נ"ל דה"ק ליתני מודה באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס מהימן פי' ואפי' יש עדים שהלוהו ואם יש עדים שהוא חייב לאביו כלומר שהלוהו ולא פרעו והוא אומר פרעתיו לך אינו נאמן אלא נשבע דכיון דקי"ל אינו צריך לפורעו בעדים כל מקום שאין עדים שלא פרעו ליכא עדים קרינא ליה ומפרקינן אי כרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי והיכי ליתני נאמן שאפי' במה שהודה אינו אלא משיב אבידה כעין פרש"י ז"ל שסוגייתו נכונה וראיתי לרב יהוסף ז"ל בדבר פי' אחר ואינו נכון. ע"כ. וכבר כתבתי לעיל גבי שור שחוט מה שכתב הרמב"ן ז"ל פי' לפי' רש"י ז"ל בהאי שמעתא עיין עלה:

וז"ל הרא"ה ז"ל וליתני מודה רבי יהושע וכו'. והאכלתיו פרס נאמן פי' ולפום הא הוה תני סיפא ואם יש עדים שהלוהו אביו אינו נאמן והשתא ודאי קס"ד דמקשה דרישא אפי' בטוענו נמי אידך ואפ"ה מהימן מדרהיט ותני סיפא ואם יש עדים אינו נאמן אלמא דוקא כשיש עדים וכיון דכן קשיא היכי מיתני ליה סיפא דכיון דקס"ד השתא דבלא עדים לא הוי מודה מקצת ואפי' בטענה כי איכא עדים דהלואה דאביו הלוהו בעדים לא מהימנו לן מידי דלאו ראיה נינהו לחיובא כלל כיון דקי"ל דיכול לפורעו שלא בעדים ותירצו בתוספות דהיינו נמי דאמרי' אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי כלומר ולא מתניא ליה סיפא דבסיפא אפי' יש עדים שהלוהו אביו נאמן דחשבי' ליה כמשיב אבידה. וליתא דכיון דהא אמרי' ליה לעיל הל"ל השתא ודקא ארי לה מאי קארי לה. ותו דה"ל למתני הכי בהדיא דלא מתני לה סיפא וכ"ת משום אידך דקא מקשה אי ראב"י הא אמר שבועה בעי וקשיא אפי' רישא א"כ לימא הכי בהדיא אליבא דמאן אי אליבא דרבנן קשיא סיפא אי אליבא ר"א בן יעקב האמר וכו' קשיא סיפא ורישא ואיפשר דמתניא ליה סיפא כגון ואם יש עדים על הודאת פיו כגון שיש עדי חיוב במה שהוא מודה שראו שהודה לו כן בשעת מיתה או שהודה לזה שהיה חייב כך לאביו דתו לא מיקרי משיב אבידה ובודאי דקא משתבע ואתיא כולה כאבוה. ע"כ: והרא"ש ז"ל כתב וז"ל אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוא ופירש רש"י ז"ל מאי איריא אין תובעו אפילו תובעו נמי וקשה דלוקמיה כי האי גונא ואפי' תובעו ונ"ל דהכי פריך הא אמרי משיב אבידה וכדמסקי' בבנו מעיז הילכך לא הוה מצי למיתני סיפא אם יש עדים שלוה ממנו והוא אומר האכלתיו פרס אינו נאמן דאפילו יש עדים נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי הכל הואיל ובבנו מעיז ע"כ. ויש ליישב פי' רש"י ז"ל דה"ק אי אליבא דרבנן וכו' פי' דהא לא פרכינן דליתני בגונא אחריתי ויאריך בלשונו טפי אלא הכי פרכינן דבכה"ג דקתני ליתני במטלטלי כדי לאשמועינן רבותא ובכה"ג דבעי דליתני לא מצי למתני דמשמע דוקא בדאין הלה תובעו דלישנא הכי משמע לפרש"י וכדכתיבנא לעיל ואילו לרבנן אפי' הלה תובעו ולהאריך ולמתני כדהלה תובעו לא קשיא כלל דאין לו להאריך וכדכתיבנא ועוד דעיקר מתני' אתא לאשמועי' ומודה רבי יהושע וכו' אע"ג דבהאי מגו פליג משום שור שחוט לפניך בהאי מגו מודה משום דאין שור שחוט ובכה"ג דהאכלתיו פרס אין לו ענין לשור שחוט כלל דמטעם משיב אבידה הוא דפטור לרבנן ולא שייך לומר ומודה כלל כנ"ל. וראיתי לאחד מגדולי החכמים שלפנינו שכתב בתשובותיו לתרץ קושיא זו וז"ל ואפשר לתרץ דמאי דרש"י ז"ל כתב ומה אשמועינן רבי יהושע באין שור שחוט וכו' כוונתו על מאי דאתמר ומודה ר' יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך דמשמע ודאי באין הלה תובעו ע"כ. ודבריו סתומים ואפשר דתירוציה כדתריצנא בתירוצא קמא:

וז"ל הרשב"א ז"ל אי אליבא דרבנן וכו'. פרש"י ז"ל הא אמרי משיב אבידה הוי אעפ"י ששור שחוט לפניך כלומר שיש לו תובע ומאי שנא כשאין שור שחוט לפניך דנקט וכבר כתבנו שאין פירושו מחוור בכאן. וי"א אי אליבא דרבנן משיב אבידה הוי ואפי' כשיש עדים שהלוהו אביו וזה מודה לבן במקצתן נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי הכל לאביך דהא מלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ובבנו מעיז הוא ואפי' אמר הבן עומד הייתי אצל אבא בשעת מיתה כשהודית לו שהיה לו בידך אותו מנה עדיין יכול לומר דהחזיקו בעשיר עשיתי א"כ קשיא סיפא דקתני ואם יש עדים שהלוהו אינו נאמן ואי אליבא דר' אליעזר בן יעקב הא אמר שבועה בעי דלא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז וקשיא רישא דקתני נאמן דמשמע נאמן לגמרי ואע"ג דאמרי' בעלמא גבי הנפק דמאי נאמן נאמן בשבועה הכא טפי עדיף ליה למתני מגו דלית ביה שבועה כלל ממגו דאית ביה שבועה ותו ליכא לאקשויי עליה ליתני מגו דלית ביה שבועה וליתני מגו דאית ביה שבועה והיינו דלא אמר הכי משום דבעי למיתני סיפא כדאמר באינך קושיין דאקשי' עד השתא דהכא כולה מתני' קשיתיה סיפא אליבא דרבנן ורישא אליבא דראב"י. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה אי אליבא דראב"י הא שבועה בעי וברישא לא מהימן דמודה מקצת הוא דבבנו נמי אינו מעיז וא"ת לימא ליה דהא דראב"י בדטענו ליה כדמסקי' בסוגיין אבל בדלא טענו ליה מהימן י"ל משום דבעי למיתני סיפא אם יש עדים וכו'. ואם איתא ליתני אם תובעו אינו נאמן ולא הוה צריך למיתני אם יש עדים אבל זה קשה שפי' רש"י ז"ל במשנתינו בדלא טענו ליה מיירי וכי קתני בסיפא אם יש עדים וכו'. ע"כ:

וז"ל הקונטריסין והאכלתיו פרס וכו'. פי' רש"י ז"ל אע"ג דבעלמא מודה מקצת הטענה חייב לישבע הכא כיון שאינו תובעו פטור. למה צריך לפרש זה הדבר ממה נפשך יש לנו מגו דאי הוה שתיק. וי"ל ע"כ פירש"י ז"ל כן משום דאינו נאמן במגו דאי הוה שתיק אלא היכא שבכל טענותיו הוא פטור דבין אם יאמר לא היתה של אבותיך ובין אם יאמר לקחתיה ממנו פטור דכופר הכל הוא ופטור אבל הכא כשטוען ואכלתיו הוא דמחייב עצמו במקצת ה"א כיון דבעלמא מודה במקצת חייב שבועה א"כ הכא לא יהא נאמן במגו דאי הוה שתיק קמ"ל דהכא נמי נאמן ופטור וכיון דאינו תובעו דהוי מגו דאי הוה שתיק, וליתני מודה וכו' מנה לאביך בידי ואכלתיו פרס תימא לפרש"י ז"ל דאיירי באינו תובעו אמאי פריך אי אליבא דרבנן וכו' ליתני בדידיה מנה לך בידי ופרעתיו לך חמישים וכשאינו תובעו דפטור אליבא דכ"ע ומעתה לא יקשה מה שהקשה הספר אי אליבא דרבנן וכו' ובסיפא מיושבת ואם יש עדים אינו נאמן צ"ל אינו נאמן וצריך לישבע דה"ל כאומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים ועדים מעידים שחייב לו חמשים שצריך לישבע שלא תהיה הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ויש לומר דאם תובעו אינו נאמן לא היה מיושב לרש"י ז"ל אי הוה בדידיה דלא אמרינן אם תובעו אינו נאמן אלא היכא דאם תובעו ואכתי יש לו מגו ואעפ"כ אינו נאמן כגון כשבא בטענת אביו כיון דבבנו מעיז ומעיז דאז יש לו מגו אבל אי איירי בדידיה דלית ליה מגו דבו אינו מעיז אם כן אם תבעו לית ליה מגו דהא מודה מקצת הוא ועי"ל דלא אפשר לאוקמה בדידיה דאם כן סיפא אינה מיושבת ואם יש עדים וצריך לישבע מטעם שלא תהא הודאת פיו וכו' ואנן בעינן שיהא חייב לפרוע ובלא שבועה דלשון ואם יש עדים אינו נאמן משמע לגמרי וצריך לפרוע ובלא שבועה. ע"כ: ואני כותב לשון הקונטריסין לחדד התלמידים הגם כי המעמיק בדבריהם רוב דבריהם אין בהן ממש והמקום ידינני לכף זכות כי לאהבתך אני טורח לכתוב באורך:

ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה. פרש"י ז"ל והא תנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם בפ' הניזקין ואיכא למידק עליה מדאמרינן התם במסכת גיטין ור' יצחק לית ליה משיב אבידה לא ישבע מפני תקון העולם ומפרקינן הוא דאמר כראב"י וכו' והדר אקשינן ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור אלמא משיב אבידה דפטור לאו דומיא דמתני' הוא וכ"ת התם ה"ק ורבי אליעזר לית ליה משיב אבידה ומתני' נמי משיב אבידה הוא לאו מילתא היא דהא אמרת לית ליה מתני' וכי היכי דרבי יצחק לית ליה ראב"י נמי לית ליה וכיון דקאמרת לית ליה מתני' מאי קושיא איכא במשיב אבידה אלא ה"פ ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור הא ודאי דינא הוא לאפטורי דהא אי בעי לא מחזיר ומגו איכא הכא ומגו דאורייתא הוא כדאמרינן לקמן מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה וכו' וההיא סוגיא דהתם הכי מפרשה דתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם מדקא נסיב טעמא משום תקנתא אלמא כשהלה טוענו שני כיסין קשורין מצאת לי עסקינן ואפ"ה פטרת ליה אם כן קשיא לרבי יצחק דמחייב ומפרקינן איהו דאמר כרבי אליעזר דלית ליה האי תקנתא בכה"ג ואקשינן רבי אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור כלומר דר' יצחק ניחא כיון שהלה טוענו ברי דין הוא שישבע אלא דר' אליעזר משיב אבידה הוא ודינא הוא דמהימן משום מגו כדאמרן ואוקימנא כדרבה והלשון עצמו מוכיח שזה נקרא משיב אבידה וזה נקרא מוצא מציאה ושם אפרש ועיקר מילתיה דראב"י כתובה בארוכה במסכת שבועות ושם תמצא מפורשת גם מימריה דרבה בס"ד. הרמב"ן ז"ל:

ועוד הקשה הרשב"א ז"ל על פי' רש"י ז"ל דמאי מדתנן המוצא מציאה וכו'. דמשיב אבידה פטור משום מגו ומגו דאורייתא הוא כדאיתא לקמן ומוצא אבידה מדינא חייב אלא שפטרוהו מחמת התקנה. וז"ל הריטב"א ז"ל והקשו בתוספות על פירוש רש"י זכרונו לברכה דמאי קושיא דמוצא מציאה ממש הוא ואפילו כשהוא עצמו טוענו ברי ואמרו כן מפני תקון העולם שאם לא כן אין לך מגביה מציאה לחבירו הקשו על פרש"י ז"ל מההיא דפ' הניזקין ופי' שם כפירושם והכל מתורץ:

בטוענו קטן. הקשה רבי' מאיר ולוקמה דראב"י וכשאין אדם טוענו ואפילו קטן ותירץ דלא הוה מצי למיתני בסיפא אם יש עדים וכו' וכיון שאין אדם תובעו אפי' קטן אם כן משיב אבידה הוא אפילו לראב"י. הרא"ש ז"ל: וכתב הריטב"א ז"ל בטוענו קטן פי' בברי דאילו בטענת שמא אפילו בגדול אין נשבעין. ע"כ:

ג"ה אלא הכא בדרבה קא מפלגי וכו'. ופרש"י ז"ל אלא לעולם בטוענו קטן ולהכי קרי ליה טענת עצמו ודקאמר והא תנן אין נשבעין על טענת חש"ו ההיא בבא בטענת עצמו ומשום דאין נתינת קטן כלום אבל בטענת אביו נשבעין. והקשו בתוס' שאם כן הוא התירוץ הוא חוץ מן הספר דכי אוקימנא בטוענו קטן פרכינן מדתנן אין נשבעין על טענת חש"ו ואם כן ההיא פירכא הוה לן לפרוקי השתא בהדיא לכך פירשו דלעולם בגדול הבא בטענת ברי דאילו לקטן אין נשבעין לעולם וכ"ת בגדול במאי פליגי בדרבה קא מפלגי. הריטב"א ז"ל: וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג רש"י ז"ל אלא בדרבה קא מפלגי ופי' אלא בטוענו קטן כדאמרינן מעיקרא ואפ"ה קא מחייב רבי אליעזר דקסבר בין בו בין בבנו אינו מעיז בין בבנו גדול בין בבנו קטן ורבנן סברי אפי' בבנו גדול מעיז וכן דעת הריא"ף ז"ל ואינו מחוור לי לפרש כן לפי גירסא זו אי לא גרסינן אלא אתי שפיר אבל אי גרסינן אלא ה"פ אלא לא פליגי בטוענו גדול אלא בקטן כדאמרן מעיקרא אבל בגדול הבא בטענת ברי כגון שאמר עומד הייתי אצל אבא בשעה שהלווך מנה אפי' לרבנן חייב דאינו מעיז בבנו גדול. וכן דעת הגאונים ז"ל. ובפרק הנזיקין כתבתיה בארוכה בס"ד. ע"כ: וז"ל שיטה ישנה אלא הכא בדרבה קמפלגי פי' רש"י ז"ל לעולם בטוענו קטן ואף על גב דטענת קטן לית ביה מששא ה"מ כי אתי בטענה דנפשיה אבל כי אתי בטענת אבוה אית ביה מששא דבדרבה פליגי דקס"ד דלרבי אליעזר דבבנו קטן נמי אינו מעיז כיון דאתי בטענת אביו וה"פ פעמים שאדם נשבע על טענה שהיא נחשבת טענת עצמו בבא בטענה דנפשיה ומאי ניהו פעמים שנשבע כגון דאתי בטענת אביו ואמרי רבנן דבטענת אביו נמי פטור דבבנו מעיז כך פירש רש"י ז"ל. וי"מ דבטוענו גדול נמי עסקינן ודקאמרת טענת אחרים הוא ה"פ פעמים שאדם נשבע על מה שנראה לכאורה בטענת עצמו שאינו עזות כל כך כשמעיז בבנו ויכול הוא להעיז בו וקמ"ל דנשבע דבבנו נמי אינו מעיז ופי' פעמים לאפוקי היכא דתבע ליה בשמא דלא משתבע כדאיתא פרק שבועות הדיינין ופי' בדרבה קמפלגי בטעמיה דרבה אי איתיה לההוא טעמא בבנו או לא אבל דכ"ע אית להו דרבה. וי"מ בדרבה פליגי אי איתא לדרבה אי לא דלרבנן דדרשי טעמיה דקרא כדרבה הלכך בבנו מעיז דליתא לטעמא דשאר מודה מקצת בבנו ורבי אליעזר לא דריש טעמיה דקרא הלכך כל מודה מקצת נשבע ול"נ דר' אליעזר סבר וכו' פירושא בעלמא הוא שהכניסוהו בגמ'. ע"כ:

מפני מה אמרה תורה. אין לפרש לפטריה מגו דמצי למכפר דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה אבל יש לפרש לפטריה משום דמשיב אבידה הוא חזקה וכו' ואינו משיב אבידה שאינו יכול לכפור אפי' אם ירצה לכפור דאין אדם מעיז וכו' והפי' הנכון כך הוא מפני מה וכו' פירוש מפני מה מודה מקצת גרוע מכופר בכל ומפרש חזקה וכו' הלכך כופר בכל ודאי קושטא קאמר שאם היתה אמת התביעה לא היה יכול לכפור בה. שיטה ישנה: וז"ל הריטב"א ז"ל. עיקר הפי' דנהי דרגלים לדבר לחייבו שבועה כיון דמודה מקצת מ"מ כיון דקי"ל דכופר בכל פטור למה הוא חייב כשמודה מקצת דהא אית ליה מגו גמור ומגו דאורייתא וכ"ת מנלן דכופר בכל פטור דדילמא כי כתב כי הוא זה הוא גופא דאפילו מודה מקצת ישבע משום דכופר בכל נשבע. וי"ל דהא איכא מתני' טובא דתנן דכופר בכל פטור כדאיתא במסכת שבועות. חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כלומר וכיון שכן אין כאן מגו דכופר בכל שאין אדם רוצה להעיז פניו לכפור בבעל חובו והיינו דאמרינן והאי בכוליה בעי דליכפריה אלא משום דאין אדם מעיז וכו' ע"כ. וכן פירשו בתוס' והקשו ומנלן דכופר בכל פטור וליכא למימר מדאצטריך קרא לחייב שבועה בעד אחד וכו' ככתוב בתוספות וכתוב בקונטריסין תימא נימא שלא הייתי ר"ל מדאצטריך עד אחד דכופר הכל פטור אלא בו דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אבל בבנו דמעיז ומשום אליבא דרבנן דראב"י הייתי אומר כופר הכל חייב ויש לומר דרבה דאמר לעיל מפני מה אמרה תורה וכו' לא עלה על דעתו עדיין קודם התירוץ של הספר ענין העזה אלא סתם אמר דבריו ואין חילוק בין בו ובין בנו ועי"ל דמדאצטריך עד אחד ילפינן כופר הכל פטור אפילו בבנו דאם אינו ענין לבו עצמו דהא ילפינן ליה מדכתיב מודה מקצת ולא כתיב סתם שבועת ה' תהיה בין שניהם וכתיב מודה מקצת כי הוא זה וגו' ילפינן דכופר הכל פטור ומדאצטריך עד אחד ילפינן דכ"ה פטור אפילו בבנו. עכ"ל הקונטריסין:

והאי בכולי בעי דליכפריה. וכ"ת אם כן מודה מקצת נמי במאי דכפר קושטא קאמר שהרי אינו יכול לכפור מש"ה קאמר האי בכוליה בעי דליכפריה פירוש זה דעתו לכפור בכל ואין בו כח לכפור בכל ואפילו על דעת השמטה ומודה במקצת וכופר במקצת על דעת השמטה ואם תאמר לישני ליה בכל אין יכול לכפור אם התביעה אמת אבל במקצת יכול הוא לכפור יש לומר כיון דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אינו יכול לכפור אפילו מקצת אלא על דעת השמטה ועל דעת השמטה אינו יכול לכפור בכל ואמר רחמנא רמי שבועה עליה וכו' ואין לומר נמתין לו עד דהוה ליה זוזי ויפרע מאחר שלא כפר אלא על דעת השמטה דכיון דמפקת ליה מב"ד זכאי תו לא פרע. שיטה ישנה: