שיטה מקובצת על כתובות יז.

והרשב"א ז"ל תפס עיקר כלשון ראשון שפי' הרא"ש ז"ל וז"ל כלה כמות שהיא כלומר משבחין אותה באבר יפה שבה ולא שיגנו אותה אם היא סומא או חגרת ואפ"ה קאמרי להו ב"ה דמגנה אותה בעיניו דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף אלא אומר כלה נאה וחסודה כך פירש הרב בן מיגש ז"ל. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל כלה כמות שהיא יש שפירשו שיאמר הלשון הסתום הזה והא דאמרינן יגנו בעיניו משום דהא נמי לשון גנאי משמע לאשה כעורה ורש"י ז"ל פי' לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה כלומר שאם יש בה מום ישתוק א"נ יזכור דבר נאה שלה דלא סגיא שלא יהיה בה שום דבר נאה וב"ה אומרים ישבחנה לגמרי כי כשמזכירין דבר אחד של שבח בלבד גנות הוא לשאר גופה ע"כ: כלה נאה וחסודה כלומר כל הכלות משבחין אותן כן כלה נאה וחסודה כלומר בעלת חן וחוט של חסד משוך עליה. ממהדורא קמא של רש"י ז"ל כך מצאתי פי' לפי' אפילו שתהיה כעורה אפשר בחוט של חסד וכדאמרינן גבי אסתר הילכך אם אפשר להעלים מעיני החתן מה בזה:

ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו. פי' דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום דבר שקר תרחק. הריטב"א ז"ל. וז"ל לקוטי הגאונים הוי אומר ישבחנו בעיניו כך הוא דרך ארץ לשבח מקחו בפניו שלא יהא לוקח עצב. ע"כ:

מכאן אמרו חכמים. פי' מדברי ב"ה מעורבת עם הבריות פי' ותחייב בעיני הבריות להיות מדבר בשבחן אע"פ שאין השבח בהן לישנא אחרינא תהא דעתו נוחה עם הבריות כדי שיקלסוהו כולן אע"פ שאינו הגון כל כך כמו שמקלסין את הכלה אע"פ שאינה הגונה. מלקוטי הגאונים ז"ל:

מתייך לשלם. פי' רש"י ז"ל ברוך בואך לשלם ולא נהירא דלא שייך ברכה על גופה של ביאה לכך פר"י ברוך המביאך לשלם וברכה היא לשי"ת שהביאו לשלום. הריטב"א ז"ל:

אהני ליה שוטיתיה לסבא. איכא דתמיה ליה מנא ליה לרבי זירא דמשום הא הוא דאפסיק דילמא משום דנפישי זכותיה במילי אחריני מכל בני דריה והא מילתא מפרקא אמאי דאמרינן בבראשית רבה [פ' נט אות ה] כד דמיך רבי שמואל בר רב יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין דהדס וכו' ונחת שבישתא דנורא ואתעבידת כמין שבישתא דהדס ואיתא נמי בירו' במסכת פיאה פ"ג ומהא ידע רבי זירא דשוטיתיה דאסא גרמא ליה. הרמב"ן ז"ל: וז"ל שיטה ישנה י"ל עמודא דנורא היה עשוי כעין בדי הדס ובבראשית רבה גרסי' כי נח נפשיה נעשית לו מחיצה של הדס בינו לבין העם ע"כ: ואמרי לה שיטתיה פי' רש"י ז"ל שיטתו ומנהגו שהיה נוהג ואפשר דלשיטה זו ניחא מאי דאקשינן בסמוך דכיון שזה היה מנהגו תמיד מש"ה ידע רבי זירא דמנהגו זה גרמא ליה על כל בני דריה ומש"ה נדי הך לישנא מאידך לישנא דתני שוטיתיה אבל ר"ח ז"ל פי' מלשון ארז שטה דאף ההדס מין ארז הוא כדאיתא במס' ר"ה. כן כתב הריטב"א ז"ל כנ"ל. והקשה לפי' ר"ח ז"ל היינו שוטיתיה ואפשר דכפי שהיה נראה בעמוד הכי אמרינן לה דלמר ס"ל דנראה בעמוד כעין שוטיתא דהדס ולהכי אמרי לה אהני ליה שוטיתיה. ולמר ס"ל נעשה העמוד כעין ארז שטה ולהכי אמרי לה שיטתיה כנ"ל:

מותר להסתכל וכו'. פי' אעפ"י ששנינו כל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה אינו מנוקה מדינה של גיהנם כאילו מסתכל במקום התורף. לחבבה על בעלה פי' כדי שישיב אל לבו שמרוב יפיה מסתכלין בה ומתחבבת על בעלה. מלקוטי הגאונים ז"ל:

ולית הלכתא כוותיה. יש מי שסובר דכל ז' הוא דאין מסתכלין הא בשעת יציאתה בהינומא שהיא שעת הכנסת' לחופה וחוק הוא שמגלין פניה ומראין אותה לבני אדם המסתכל בה אין בכך כלום ויש מי שאומר כיון דאמרינן לית הלכתא כותיה אין מסתכלין בה כלל לא בשעת הכנסתה לחופה ולא לאחר כך לפי שאין לנו להתיר דבר זה אלא בראיה ולא מצינו ראיה להתירו בה. הרא"ם הלוי ז"ל: וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל ולית הלכתא כותיה יש מפרשין דדוקא כל שבעה אינו מותר אבל ביום הראשון שהוא עיקר החבוב אצל בעלה מותר ואומר מורי הרב נר"ו שאפילו יום ראשון ואפילו שעה אחת אינו מותר וא"ת כיון שאינו מותר לראותה היאך נוכל למצוא עדים שיראו אותה שיצאת בהינומא וראשה פרוע י"ל דכיון שרואין הינומא או שאר הדברים שדרך לעשותם לבתולה ואומרים כל העולם זו כלה פלוני' אותה חזקה היא כמו ראיה דהא קי"ל דסוקלין ושורפין על החזקה, ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ בענין אחר דדוקא להסתכל אמרו דאינו מותר אבל ראיה בעלמא לפי שעה בשעה שמוליכין אותה מותר. ע"כ:

מעבירין את המת מלפני הכלה. פי' מסלקין את המת מן הדרך שהכלה עוברת שם כשהולכת מבית אביה לבית בעלה אם פגעו זה בזה שידח' המת מפני הכלה דכבוד הבריות עדיף. וזה וזה מפני מלכי ישראל. העובר דרך שם שמניחין אלו וילכו כולם אחרי המלך דאמר קרא שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. אגריפס המלך שעבר מלפני הכל'. פי' פגע בדרך בכלה ונסתלק הוא וגדודיו מן הדרך שלא יניחו בני החופה את הכלה ולבוא אחריו. מלקוטי הגאונים ז"ל: וכתב הרמב"ן ז"ל דלכל דבריהם קודמין ענייני הכלה לענייני המת להוצאתו ולכל צרכיו או להתפרנס מקופה של צדקה וכדאמר במסכת שמחות המת והכלה הכלה קודמת המת והמילה המילה קודמת שזה כבוד המתים וזה כבוד החיים ע"כ. ומינה שמעינן דלענין האבל עצמו האבל קודם וזהו שאמרו שם האבל והחתן האבל קודם שזה אוכל ומאכיל אחרים וזה אוכל משל אחרים ע"כ. וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהמת קודם לכלה להתפרנס מקופה של צדקה. כן כתב הריטב"א ז"ל:

שבחוהו מכלל דשפיר עבד. דהיה באפשר לומר דשבחוהו משום דנהג קלות ראש בעצמו משום מצוה אע"ג דשלא כדין עבד מ"מ הורה ענוה יתירה ומיהו מ"מ לא שייך לשון שבחוהו אלא בדבר דשפיר עבד ואין בו מכשול עון כלל. אין כבודו מחול. פירשו הגאונים אין סומכין על מחילת כבודו אלא נוהגין בו כבוד הראוי לו. שנאמר שום תשים עליך מלך. כתב רש"י ז"ל שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה משום דאין כבודו מחול פי' דכל שעה שמוחל על כבודו הרי כאילו הסיר עצמו ממלך וצריך אתה להשימו עליך מחדש וכתבו תלמידי רבי' יונה ז"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דכתיב שום תשים עליך מלך ודרשי' שתהא אימתו עליך ואם כן לא היה לו לעשות כדי שהם לא ימעטו פעמים אחרות ממוראו ומכבודו. ומתרצים פרשת דרכים הואי כלומר הוא עשה בענין שלא יכירו שהיה מוחל על כבודו כי שני דרכים היו והראה להם שלא היה רוצה ללכת בדרך שהיתה הכלה הולכת אלא בדרך האחרת. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל: ומצאתי בשם רש"י ז"ל ממהדורא קמא פרשת דרכים הואי דרך מתפצלת ומתפרשת לכמה דרכים ושם פגע בכלה והוא נטה לדרך האחרת לימין או לשמאל ולא נראה כמסתלק מלפני הכלה: וז"ל הריטב"א ז"ל פרשת דרכים הואי פי' ולא היה ניכר לעולם שעובר מפני הכלה ע"כ. וכתב הריטב"א ז"ל פי' ר"י ז"ל דאע"ג שלא היה מלך כדין כדאיתא במסכת סוטה מ"מ כיון שמלך נוהגין בו כבוד כמלך ע"כ: ושמעינן מינה דאפילו למחול על כבודו לדבר מצוה כי האי אין לו למחול ומה שאמרו מצוה שאני התם הוא לכבוד התורה שאף המלך חייב לעשות לה כבוד מה שאין כן בזו דכבודו עדיף מכבוד כולן. הריטב"א ז"ל: וז"ל שיטה ישנה וא"ת לישני ליה מצוה שאני כדמתרץ התם במסכת סוטה גבי אגריפס המלך שקרא מעומד ושבחוהו חכמים ומקשה שבחוהו מכלל דשפיר עבד וכו' ומשני מצוה שאני י"ל כבוד תורה שאני ועוד שאם היתה הכלה ממתנת עד שיעבור אגריפס לא היה בכך כלום ואין בזה גריעות מצוה ע"כ:

מבטלין ת"ת מפני הוצאת המת. איכא דאמרי מבטלין רשות יש בדבר לבטל ת"ת מפני הוצאתו וכן נראה מדאמרינן אמרו עליו על רבי יהודה בר אלעאי שהיה מבטל וכו' ואם חובה לבטל כל החכמים היו מתבטלין לכך ואמאי נקט רבי יהודה בר אלעאי וכן משמע מהא דאמרינן בירושלמי אין מדקדקין במת ובכלאים בבית המדרש פי' אם רצו מבטלין ואם רצו אין מבטלין ואי קשיא הא דגרסי' במסכת שמחות אמר רבי עקיבא כך היתה תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי בו מת ונטפלתי בו ד' מילין וכשהרצתי דברים לפני רבי אליעזר ורבי יהושע אמרו לי כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאלו שפכת דם נקי י"ל התם לא מפני שנתבטל מת"ת אלא משום דלא הוה ליה לסלוקיה משם דמת מצוה קנה מקומו כדקתני ריש מסכת שמחות מת מצוה קנה מקומו והעובר על דברי חכמים חייב מיתה. ותימה נהי דמת מצוה קנה מקומו אבל אם רצה לסלקו משם בשביל להוליכו לבית הקברות ולקוברו לכבודו מה איסורא יש בכך והיה אפשר לומר דענשו של רבי עקיבא לפי שאין להתבטל אלא בשעה שמוציאין אותו לקוברו אבל מדקתני רישא והעובר על דברי חכמים וכו' משמע שהעונש היה מפני שהזיזו ממקומו. שיטה ישנה:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מבטלין ת"ת וכו'. עיקר הפירוש דברייתא כפשוטא דמבטלין בחיוב קאמר ומה שאמרו על רבי יהודה בר אלעאי לאו למימרא דשאר רבנן לא מבטלו אלא באו לומר שהדבר חובה לכל חכם ואפי' לפני מי שתורתו אומנתו כר' יהודה בר אלעאי. והא דאמרי' בפ"ק דמגלה [ג ב'] פשיטא לי מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף כדקתני וכו' לאו למימרא דמת מצוה חובה ושאר מתים רשות אלא משום דבעי' לומר מת מצוה ומקרא מגילה מאי נקט בהא מת מצוה. ומה שאמרו בפרק בתרא דכלאים בירושלמי [ה"ב] תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבה"מ רבי יוסי הוה יתיב ומתני והוה תמן מיתא מאן דנפיק לא א"ל כלום ומאן דיתיב לא א"ל כלום ההיא לא לענין הוצאת המת היה אלא לענין כהן שהיה שונה בבית המדרש והיה שם אדם גוסס בסמוך שעוברת הטומאה כשימות בבית המדרש שאם רצה לצאת כדי שלא יטמא רשאי ואם רצה ליטמא מטמא כדי שלא יתבטל מתלמודו דס"ל לבני מערבא דטומאת כהנים אפי' בטומאה דאורייתא נדחית מפני ת"ת ופליג אגמרא דילן שלא התירו זה אלא בטומאה דרבנן ובית הפרס כדאיתא בפ"ק דעבודת כוכבים וכן מוכיח בירושלמי בפ' מי שמתו [ה"א] שאמרו שם מהו שיטמא כהן לת"ת ואמרי' רבי יוסי הוה מתני וכו'. וכן אמרו שם רבי אמי הוה יתיב מתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים אמר רבי אמי שלח מאנין והב ליה ע"כ. והיינו משום דס"ל דת"ת דוחה לאו דכלאים והא נמי דלא כגמ' דילן כדאיתא בפ' מי שמתו והא דאמרי' בירושלמי [פסחים פ"ג ה"ז] נמנו בעליית בית קסדא בלוד התלמוד קודם וכו' כבר פירשו עליה הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה וכו' ע"כ. ואתיא כי הא דאמרינן בגמרא דילן שאם יש כל צרכו אין מתבטלין ודוקא להוצאתו ממש מבטלין אבל לא לשאר צרכיו כל היכא דלא הוה מת מצוה ואף על פי שאמרו שם במסכת מועד קטן מת בעיר כל בעלי אומניות אסורים במלאכה היכא דליכא חברותא התם קאי בשאר מלאכות אבל לא בעוסקין במלאכת שמים כיון שיש שם אחרים שיטפלו בהם. עכ"ל הריטב"א ז"ל. ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל:

וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרי' מבטלין ת"ת להוצאת המת דוקא להוצאתו אבל לשאר צרכיו לא ואף על גב דאמרי' במסכת מ"ק מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה ת"ת לא מבטלינן הואיל שאינו מוטל עליו לקוברו ויש יורשין לקוברו והא דאמרינן בפ"ק דמגילה פשיטא לי מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת"ת וכו'. דשמעת מינה אבל שאר מתים ת"ת עדיף. י"ל דההיא לאו דוקא מת מצוה אלא מילתא כולה דהתם במת מצוה מיירי ולהכי קאמר פשיטא לי דמת מצוה עדיף דהא אפי' בשאר מתים נמי תניא דמבטלין ואיכא למימר דהאי דמבטלין דהכא רשות כלומר אי בעי מבטל ובההיא ה"ק כיון דשאר מתים כת"ת מת מצוה פשיטא לי דעדיף מיניה דסמיכנא לי' מדאמרי אמרו עליו על רבי יהודה ב"א שהיה מבטל אלמא שאר רבנן לא מבטלי ואינו נכון אלא מעשה שראו לרבי יהודה ב"א הביאו לראיה שמבטלין. ע"כ:

וכמה כל צורכו וכו'. מדיהבי שיעורא להוצאת המת ולא יהבי שיעורא להכנסת כלה ש"מ דלית לה שיעורא. מלקוטי הגאונים ז"ל: וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל ולענין הוצאת כלה נראה דכיון שהוא מפני כבוד החיים לחבבה על בעלה די לה כשמוליכין אותה לפי כבודה ויש אומרים דלגבי כלה אין לה שיעור ולעולם מבטלין כי ברוב עם הדרת החתן והכלה ומוסיף יותר בשמחה ובחבוב ודייק הכי מדאמרינן מעבירין את המת מפני הכלה דמשמע שיותר היו חוששין לכבוד הכלה מלכבוד המת ודייק נמי דקאמרינן כל צורכו ולא קאמר כל צרכם. ע"כ:

כנתינתה כך נטילתה. לאו אנטילת הגוף קאמר ולאו אנטילת נשמה קאמר שלא ניתנה הגוף בששים ריבוא ולא הנשמה ניתנה בששים ריבוא אלא אנטילת תורה ונתינת תורה קאמר כשמוציאין המת שקרא ושנה מדמין הדבר כאילו תורה ניטלה כשם שקבלוה בששים ריבוא כך בשעה שניטל בעל תורה צריכין להתכנס ששים ריבוא אי שכיחו או מאי דאפשר. כן כתבו רבי' שרירא ורבינו האיי גאון ז"ל:

וז"ל תלמידי ר' יונה ז"ל כנתינתה כך נטילתה וכו'. פי' שמיתת החכם היא כנטילת התורה כדאמרינן הא למה זה דומה לס"ת שנשרף. ורב אחא ז"ל פי' דלהכי מדמו להו שהתורה קרויה נר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור והנשמה קרויה נר דכתיב נר אלהים נשמת אדם. ע"כ: וז"ל שיטה ישנה כנתינתה בס' ריבוא דנשמה נמשלה לתורה דכתיב נר אלהים נשמת אדם וכתיב כי נר מצוה ותורה אור. אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא פי' דמתני שלומד לאחרים וזכין על ידו ואית דאמרי שטרח לעצמו ולמד תלמודא דגמ' ומדקא יהיב שיעורא למאן דקרי ותני משמע דלמאן דלא קרי ולא תני סגי ליה בעשרה ואינו מבטל ת"ת וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל. תלמידי הרב ר' יונה ז"ל: ומיהו כתב בספר המצות לר"מ מקוצי ז"ל דעכשיו על כל אדם מישראל מבטלין מן הסתם דכולם מלאים מצות כרמון ואין לך אחד מישראל שאינו או במקרא או במשנה. הריטב"א ז"ל: ובאשה נחלקו המפרשים ז"ל י"א שנותנין דין דלא קרי ולא תני. וי"א שדינה כמאן דקרי ותני שאחר שאינה מצווה לקרות אם אינה יודעת אין בכך כלום ולא נפחות משיעור מאן דקרי ותני. והרב מורי נר"ו אומר שאם היתה אשה שיש בה יראת שמים וזהירה להוליך בניה לבית המדרש ומדקדקת במצות דיהבינן לה דין כמאן דקרי ותני כיון שהיתה זריזה במה שהיתה מצווה אבל האיש שהוא מצווה ללמוד תורה ולא למד סגי ליה בעשרה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל: