שיטה מקובצת על כתובות יב.

אמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה וכו'. נראה דהכא גרסינן רבה דאילו רבא האמר לעיל מקח טעות לגמרי משמע וליכא למימר דסבר רבא דהך ברייתא פליגא אמתני' דאם כן אמאי דחיק לשנויי דלעיל לימא דהך נמי פליגא אמתניתין וליכא למימר דכל מאי דמצי לשנויי ברייתא אמתניתין משני להו ומכל מקום אכתי קשו מתניתין אהדדי דהאי דיוקא נמי איכא למיעבדיה אמתניתין דבתולה אלמנה כדמפרש ואזיל הילכך נראה דהכא גרסינן רבה ולעיל רבא משום דקאי אמילתיה דרמי בר חמא ורבא הא מפרש מקח טעות דמתני' ממאתים כר' חייא בר אבין ורבא דמפרש דמקח טעות לגמרי משמע סבר כשינוייא דרב אשי. לשון הרא"ש ז"ל וכן כתבו בתוס': והריטב"א ז"ל כתב וז"ל וא"ת והא רבא הוא דאמר לעיל מקח טעות לגמרי משמע וכ"ת דזאת אומרת קאמר ופליגא בדינא אמתניתא והא באידך לישנא מתני לה אמתניתין וי"ל דההיא דלעיל לבתר דאהדריה רב אשי בסמוך ואטעייה סבר רבא דודאי מקח טעות לגמרי משמע. ע"כ:

זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה וכו'. יש לה כתובה מנה. והא דקתני שהרי כנסה ראשון דמשמע דתלוי טעמא בהכי ה"פ אין לשני טענת בתולים לחסרה מכתובתה כלום שהרי כנסה ראשון וגרם לה להיות כתובתה מנה דכיון דלית לה אלא מנה אין עליה טענת בתולים לחסרה אותה מנה דלא מהניא טענת בתולים אלא אמנה דבתולים אבל אמנה השני אפילו הטעתו לעולם כתובתה מנה כך פי' הריב"ם ז"ל תוס'. ובשיטה ישנה כתוב זאת אומרת וכו' כתובתה מנה דהא כיון דאיכא עדים שלא נסתרה ודאי בחזקת בתולה כנסה והא דקתני שהרי כנסה ראשון ללמדך טעם אחר בא שלא תאמר שאם מצא לה בתולים כתובתה מאתים דהרי בחזקת בתולה כנסה כיון דאיכא עדים שלא נסתרה קמ"ל דלית לה אלא מנה דכיון דכנסה ראשון והעדים לא הוזמנו לכך לא דקדקו בעדותם שאין אדם מקפיד לדקדק בדבר זה דמי הוו מסקי עדים אדעתייהו שימות זה קודם שיבא עליה הילכך בחזקת בעולה כנסה ואפ"ה אי הוה ס"ל בעלמא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלל היה לנו לומר דבחזקת בתולה נשאה כיון דאיכא עדים שלא נסתרה ואף על גב דמצד אחר אמרת דכנסה בחזקת בעולה הוא ה"ק אינו גומר בדעתו לכונסה לא בחזקת בתולה ולא בחזקת בעולה הילכך יש לנו להקל עליו בכל הצדדין ולא לאפוקי ממונא מיניה ורב אשי דחה שאני הכא שהרי כנסה ראשון והילכך בחזקת בעולה נשאה שאינו סומך על עדות העדים כמו שפי'. ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל רב אשי אמר לעולם אימא לך לית לה ושאני הכא שהרי כנסה ראשון וא"ת ורבא דקארי לה מאי קארי לה שהרי כנסה ראשון קתני י"ל דרבה מפרש לה הכי אין השני יכול לטעון שאם טען טענתו לא מעלה ולא מוריד שהרי אף כשנמצאת שלימה אין לה אלא מנה שהרי כנסה ראשון וא"כ טענתו למאי אהני דבין כך ובין כך אין לה אלא מנה מה שאין כן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שטענתו טענה לפוחתה ממאתים ולאוקמה אמנה והזקיקו לרבה לומר כן מדקתני אינו יכול לטעון [דאם איתא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה ולא כלום אמאי אינו יכול לטעון] דהא בחזקת בתולה ודאי כנסה דאיהו אעדים סמך אף על פי שכנסה ראשון ואמר ליה רב אשי לעולם בעלמא לית לה ושאני הכא שאף על פי שכנסה ראשון אינו סומך על עדותן בכך לפי שלא נתכוונו מתחילה לכך ולא דקדקו היטב אם נסתרה אם לא נסתרה ואם שהתה כדי ביאה אם לאו והילכך לא כנסה בחזקת בתולה א"נ שאין זה מקח טעות שכבר בטל חינה הואיל וכנסה ראשון. עד כאן: וז"ל הריטב"א ז"ל וי"ל דרבא סבר דע"כ כיון שעדיה מעידים עליה ודאי דאעדים סמך ובחזקת בתולה כנסה זה אלא דתנא ה"ק דאף על גב דמצאה בעולה והטעתו אין כאן מקום לטענת בתולים להפסידה כתובתה שהרי כנסה ראשון ובטל חינה ואפילו הוי בתולה שלימה אין לה אלא מנה וא"כ כי נמצאת בעולה נמי מאן טעין עלה איהי אמרה מנה ואיהו אמר מנה והיינו דדייק רבא שפיר דכיון דקתני שאין בין טענת בתולים לטענת בתולה כלום באשה אע"פ שהיא מקח טעות א"כ כל אשה שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה וכן תירץ ר' שמעון ז"ל והוא הנכון. ע"כ:

הא דאמר רב אשי שהרי כנסה ראשון. תמהני הואיל ועידיה העידו לה קודם שקדשה שלא נסתרה כדאמרינן בלישנא בתרא אנא אעדים סמכי היאך היא בחזקת בעולה לראשון ומשמע לי דה"ק בודאי שבחזקת בתולה נשאה כמו שאמרו העדים אבל אין זה מקח טעות שהרי ידע שכנסה הראשון לשם נשואין ושוב אין לה חן כבתולה אלא הרי היא בעיני כל אדם כבעולה אף על פי שאינה בעולה לפיכך אין זה מקח טעות דבשלמא הנושא אשה בחזקת בתולה שלא נשאת וכתב לה מאתים הרי לשם בתולה לקחה ובשביל בתוליה כתב לה מאתים נמצא כל מקחו מקח טעות אבל נשא בתולה מן הנשואין לא כתב לה אלא כבעולה מפני שכבר בטל חינה ואין אדם רוצה ללוקחה אלא בדמי בעולה לפיכך אין זה מקח טעות שאילו היה יודע גם כן שהיא בעולה היה נושאה וכותב לה דמים הללו ובלישנא בתרא אמרינן אנא אעדים סמכי כלומר אף על פי שדינה כבעולה לענין כתובה מפני שאין עליה קופצים ללוקחה אני הייתי סבור שהיא בתולה כמו שאמרו העדים ובשביל חיבת לילה הראשון כתבתי לה ונמצא מקחי מקח טעות אבל מתני' אף על פי שלא שהתה כדי בעילה כיון שלא הבטיחוהו עדים בדבר על הספק כנסה מתחילה שאילו היה קפיד עליה לא היה כונסה עד שיעידו לו עדים. הרמב"ן ז"ל:

וניחוש שמא תחתיו זנתה. כתב רש"י ז"ל אמתניתא פריך דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולא מזקקינן ליה לבא לב"ד ולא יתברר הדבר אם תחתיו זנתה אם לאו ושמא אסורה היא לו ובשלמא אהנך דלעיל דאמרן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה לא מקשינן דאיכא למימר כשבא לב"ד ובאו עדים שזנתה קודם לכן אבל הכא דקתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב"ד. ע"כ. רש"י ז"ל. ונחלקו רבוואתא ז"ל בפירושו ז"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל וניחוש שמא תחתיו זנתה אין לומר שמקשה אמאי אינו יכול לטעון טענת בתולים לאוסרה עליו וניחוש שמא תחתיו זנתה ותהא אסורה באשת כהן דליכא אלא חדא ספקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו דהוה מצי לשנויי אין הכי נמי והא דקאמר אינו יכול לטעון טענת בתולים היינו להפסידה כתובתה ומשום דאיכא ספק ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואת"ל תחתיו אימור באונס וזה אינו דוחק דלעיל נמי מפרש הכי האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים וקאמר אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא אלא להפסידה כתובתה. ומה שפרש"י ז"ל וניחוש שמא זינתה תחתיו ונפסידה כתובתה דאל"כ ימנע מלבא לב"ד ולא יבא לידי בירור דבר תימה הוא וכי בשביל חששא דשמא לא יתברר נפסידנה כתובתה שלא כדין בשביל ס"ס לא מפסדה כתובתה כדמוכח לקמן מהאי משארסתני נאנסתי ונראה לקיים פרש"י ז"ל ואדרב אשי פריך דמסתבר הכא להפסידה כתובתה כדי להפרישו מאיסור דכיון דקאמר רב אשי דבעלמא אין לה כתובתה והכא יש לה לפי שכנסה ראשון א"כ יבא לידי איסור שזה הכהן יהיה סבור מפני מה אינה מפסדת כתובתה כמו בעלמא אלא ודאי היינו טעמא לפי שנשאת לאחר ומחזיקים אותה בודאי בעולה מבעלה הראשון א"כ בחנם לא יטרח לבא לב"ד לשאול אם היא אסורה שהרי ודאי אינה אסורה כיון דמבעלה הראשון נבעלה הילכך ראוי לחכמים להפסידה כתובתה כדי שיבא לב"ד מחמת שיש רגלים לדבר לטעות ותעמוד תחתיו באיסור ואפילו באשת ישראל יש לנו לומר כן משום גזרה דכהן שיראה שלא תאבד כתובתה יסבור אף בשלו כן אבל לרבא לא פריך מידי כיון דבעלמא נמי יש לה כתובה מנה מש"ה לא יניח לילך לב"ד לשאול אם היא אסורה כיון שהוא רואה במקום אחר שיש לה כתובה כי הכא ע"כ. וזהו שיטת התוס'. אבל רש"י הא כתב להדיא דאמתניתא פריך. עכ"ל הרא"ש ז"ל: והרשב"א ז"ל כתב וז"ל וליחוש שמא תחתיו זנתה וא"ת והא ספק ספקא הוא ואין נראה לאוקמא באשת כהן גרידא ורש"י פי' דלישנא דאינו יכול לטעון קא דייק דמשמע דלא מזדקיקין ליה ומתוך כך ימנע מלילך לב"ד ואמאי ילך לב"ד ויטעון ושמא מתוך כך ישמע הדבר ויבאו עדים ויעידו א"נ שמא תודה האשה ויתברר הדבר ואפילו הראב"ד ז"ל פי' כן יטעון עליה טענת בתולים שמא תודה בדבר שזנתה תחתיו ואינו מחוור דא"כ תיקשי לך נמי מתני' דקתני האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים ועוד דכל מקום שאמרו שיכול לטעון ואינו יכול לטעון נאמן ואינו נאמן קאמר וראיתי להראב"ד ז"ל שנשמר ממה שהקשיתי מן האוכל אצל חמיו ביהודה וכתב דביהודה אין לחוש במקום שמייחדין שהרי אין סודר וסודר אינו ראיה מפני שהן רמאין ומחליפין ומאבדין ונ"ל דה"פ וניחוש שמא תחתיו זנתה ואם אשת ישראל היא תפסיד כתובתה ואם אשת כהן היא תאסר עליו דהא ברי וברי הוא דכיון דהעידו עליה עדים שלא נסתרה א"נ שנסתרה ולא שהתה כדי ביאה בודאי לא נבעלה בנשואין אלו דאנן אעדים סמכינן ואיהי מטען טענה דבכניסתה לחופה נבעלה דסתמא דמילתא הכי טענה ועוד דהכי משמע מדקתני שהרי כנסה ראשון דאלמא בהכי תליא בעילתה וכיון שהעדים מכחישין אותה ניחוש לה ותאסר לכהן ותפסיד כתובתה אפילו אשת ישראל כדכתבינן לעיל דע"כ לא הימנה ר"ג אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא הימנה והא דאמר רב אשי שהרי כנסה ראשון לאו למימרא דלאו אעדים סמכינן אלא לומר שאף על פי שכנסה בחזקת בתולה מ"מ אין זה מקח טעות דכיון שכנסה ראשון אפילו תמצא בתולה שלימה כבר בטל חינה משעת כניסתה לחופה ואנן סהדי דלא כנסה בחזקת בתולה דה"ה שאילו היתה בעולה ודאי היה כונסה והא דאמרינן לקמן מאן דמתני לה אמתני' אבל אברייתא מצי אמר לה אנא אעדים סמכי ה"ק [אעפ"י שבטל חינה אצל הכל אני לא כנסתי אלא מחמת חיבת לילה הראשון אבל במתניתין כיון שאין שם עדים] אף על פי שיצא שמה בעיר שלא נבעלה אנן סהדי דלא סמיך אקלא בעלמא ולא כנסה אלא בחזקת בעולה ממש אלא דאכתי קשיא לי קצת דאנן אפילו אמאן דמתני לה אמתני' אקשי וליחוש שמא תחתיו זנתה ואף על גב דהתם ליכא למימר ברי הוא דהא ליכא סהדי דלימא אנא אעדים סמכי וכדאמרינן אבל מאן דמתני לה אמתני' אבל אברייתא מצי אמר לה אנא אעדים סמכי אלמא דבמתני' ליכא עדים אלא קלא בעלמא ויש לומר דמעיקרא כי אקשינן אמתני' וליחוש שמא תחתיו זנתה סברין דבמתני' נמי בדאיכא סהדי והשתא דאמרינן הכי בדרך דיחוי בעלמא אמרינן כלומר למאן דמתני אמתני' מצינן למימר דמתני' דוקא בדליכא סהדי ומש"ה פליג רב אשי ואמר שאני הכא שהרי כנסה ראשון ולא סמיך אקלא בעלמא אבל בברייתא דאיכא סהדי לא פליג. ומיהו אכתי לא ניחא לי דבאשת ישראל בכי הא אי אפשר להפסידה מנה שכתב לה בכתובתה משום חשש שזינתה תחתיו דהא מ"מ אכתי ברי ושמא היא דהיא טוענת דקודם שנתארסה לא נבעלה ואף על פי שהיא תולה בבעל ראשון אין בכך כלום ואם אין אתה אומר כן אף אנו נאמר שאפילו אשת ישראל היא תאסר עליו שהרי היא מודה שלא נבעלה אלא לבעל ראשון והרי יש עדים שלא נבעלה לו וא"כ ע"כ תחתיו של שני זה זנתה אלא הנכון כדברי רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל שכתבנו. עכ"ל הרשב"א ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל וליחוש שמא זנתה תחתיו תמיה מילתא דכיון דנקטינן האי לישנא מכלל דלענין איסורא הוא דפרכינן ניחוש לה לאוסרה עליו וא"כ מאי קושיא דהא אנן לא איירינן אלא לענין כתובה ותו דדילמא מיירי ברוב הנשים דאית בהו תרתי ספיקי ואם כן מאי קשיא ליה ולמה לן לדחוקי ולאוקמה בשקדש ובעל לאלתר ונראה כי מטעם זה דחק רש"י ז"ל עצמו ופי' דלישנא דאינו יכול לטעון טענת בתולים דייק דמשמע שאם בא לב"ד אין זוקקין לו לכך פי' ואמאי ניחוש שמא תחתיו זינתה ונזקיק ליה ומתוך שילך לב"ד ויצא הקול יבואו עדים שזנתה תחתיו והקשו עליו בתוס' אמאי לא קשיא ליה לתלמודא הכי על מתני' דהאוכל אצל חמיו ביהודה דקתני שאינו יכול לטעון טענת בתולים ותירצו מהכא בני יהודה חכמים הם ורגלים לדבר וטוען שקר כיון שכבר נתייחד עמה ודין הוא שלא נזקיק לו כל מה דאפשר ואף על גב דכי טעין הכי ודאי אסורה עליו בחד ספק כדאמרינן לעיל אי לאוסרה עליו אמאי לא ועכ"ז אין הפי' מחוור דהא ודאי לישנא דיכול ואינו יכול בכולי תלמודא נאמן ואינו נאמן משמע לכך י"ל דהכא משום דמתני' סתמא הוא בכל הנשים ואפילו באשת כהן ובקטנה בת ישראל פרכינן וליחוש שמא תחתיו זינתה באשת כהן ובקטנה בת ישראל ולהפסידה כתובה בשאר נשים והיכי קתני סתם שאינו יכול לטעון טענת בתולים ובהא נמי לא קשיא ההיא דיהודה דהתם מטעמא דפרישנא לעיל א"כ דשאני הכא שרגלים לדבר שלא זנתה תחתיו וממנו נבעלה וכיון שכן העמד אשה על חזקתה כל שאפשר, ועי"ל דעלה דרב אשי קאי דאמר שהרי כנסה ראשון והיינו דפריך שפיר כיון דאף על גב דיש לה עדים אתה אומר שאינו יכול לטעון טענת בתולים לפי שכנסה ראשון א"כ שוב לא יחוש לבא לב"ד להתרעם לאוסרה עליו על פיו אף על פי שיבואו עדים דמילתא דגלויא הוא שעם הראשון נבעלה כיון שכנסה והשתא לא קשיא ההוא דיהודה דהיינו דמייתי לה תלמודא בתר ההיא דרב אשי, ע"כ. והאי לישנא בתרא קרוב לשיטת התוספות ז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל וליחוש שמא תחתיו זנתה איכא למידק הכא נמי מיתסרא עליה והא תרי ספיקי נינהו ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון וכן להפסידה כתובתה ורש"י ז"ל פי' אמתניתא פריך דקתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולא מזקקינן ליה לבא לבית דין ולא יתברר הדבר שמא היא אסורה לו, ואין זה מחוור ולא מספיק לפרק קושייתינו כהוגן דהכא הכי קתני אינו יכול לטעון טענת בתולים אם אין לו עדים אם יש לו עדים ויביא עדיו עמו לב"ד דהא ודאי כל אינו יכול לטעון אינו נאמן קאמר ותו אמאי מזדקקינן ליה לבא לב"ד כלל לאוסרה עליו כיון דאיהו לא מהימן וליכא עדים ומפקינן עליה לעז אטו מחייבינן להפסידה כתובתה של זו ולאוסרה. ומצאתי בשם הראב"ד ז"ל שהעמידה בשאמרה בשעת קדושין שלא נבעלה קודם לכן ובתולה היא והשתא כי נמצאת בעולה אמרה אין בעולה הואי ושחקתי בך ומקשינן וליחוש שמא תחתיו זנתה כלומר נהימנה במאי דקאמרה מעיקרא בשעת קדושין שלא נבעלה קודם והשתא הא נבעלה ותחתיו זנתה ופריק כשקדש ובעל לאלתר זהו תורף פירושו ואינו נכון דמנא לן לאוקמה למתניתין שלא כפשטה כי היכי דתיקשי לן לא נוקמה בהם ולא תיקשי לן ואף על גב דאיכא למימר מדקתני דאין להם טענת בתולים דמשמע לעולם וליתא וא"כ כי אוקימנא כשקדש ובעל לאלתר ודאי ניחא הוא לאוקמה כפשטה ולאו לאוקמה בהנך דוחקי ולכאורה איכא לאוקמה באשת כהן דהוה לן חדא ספיקא מדקתני סתמא משמע לאוקמה באשת כהן וליתא דאי חיישת למוכת עץ אפילו באשת כהן תרי ספיקי נינהו ועוד דאפילו קדש ובעל לאלתר כיון שלא נבעלה מן הראשון והרי בעולה לפניך ע"כ זנתה ואסורה לכהן אא"כ טוענת לכשר נבעלתי וכר"ג. ועיקר הפי' דהא דאמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה לאו לאוסרה עליו קאמרינן אלא להפסיד כתובתה דודאי אפילו כל היום אתה מרבה ספיקי ספקות אבדה כתובתה אם אינה טוענת דאמרינן המע"ה והרי בעולה לפניך ואפילו לר"ג דע"כ לא אמר ר"ג איהי מהימנא אלא היכא דאיהו שמא ואיהי ברי אבל ברי וברי לא אמר כלום והכא באומרת בתולה שלימה נבעלתי או בשותקת עסקינן דאי לאו הכי אין לך מי שיכול לטעון טענת בתולים אפילו לא כנסה ראשון ואפילו לענין מאתים הילכך ליכא לאוקמה אלא במכחישתו או בשותקת ואחר כך ניחוש שמא תחתיו זנתה לאבדה כתובתה ועכ"ז דלעיל נמי אמרינן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה והתם כשבאו עדים שזנתה מעיקרא כדקתני ברייתא, כך מצאתי פירושה בתוס' ועדיין יש לי לדקדק הא דאמרינן לקמן פלוגתייהו במאי ר' יוחנן אמר במאתים ומנה ואמאי אי דרוסת איש היא חוששין שמא תחתיו זנתה ואין לה כלום אלא דאיכא למימר מדקתני דרוסת איש משמע דה"ק לה דרוסת איש את עד שלא ארסתיך והתם יש לה כתובה מנה וראיה לפירוש זה שהרי משנתינו היא אומרת מוכת וכו' תרי ספיקי היא ספק מוכת עץ כדקאמרה ספק דרוסת איש באונס ואעפ"כ מפסדת כתובתה לר' יהושע ובודאי היכא דטוענת מוכת עץ בפירוש לא גרעא מחדא ספיקא דידן וק"ל לישנא דגמרא ה"ל למימר ודילמא תחתיו זנתה אבל לשון וליחוש משמע לאוסרה עליו ולא קשיא דאנן הכי קאמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה אי לאוסרה עליו כגון אשת כהן תהא אסורה ואם לאו להפסידה כתובתה ומלתא דשויא לתרווייהו קאמר ומוקים לה כגון שקדש ובעל לאלתר שלא להפסידה כלום באשת ישראל וי"מ דלרבה קא מקשינן לרבה דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה א"כ אמאי לא טענה איהי דקודם לכן נבעלה הא לא מפסדא מידי דהא אית לה מנה כי השתא ומדלא טענה הכי ניחוש שמא תחתיו זנתה ומתסרא עליה והכא ודאי בדלא טענה עסקינן משום האי טעמא דכתיבנא לעיל. וליתא דהא באומרת בתולה שלימה נבעלתי עסקינן וא"נ בשותקת לא מתסרא עליה ואין ראוי להשיב בדבר זה. עכ"ל הרמב"ן. הא קמן דפליגי רבוותא ז"ל בפירושו של רש"י דהרא"ש מפרש דהכי פריך לדעת רש"י וניחוש שמא תחתיו זינתה ונפסידנה כתובתה דאל"כ ימנע מלבא לבית דין ולא יבא לידי בירור דבר ולדעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א לישנא דאינו יכול לטעון קא דייק לדעת רש"י והכי פריך אמאי קתני אינו יכול לטעון דמשמע שאם בא לבית דין אין זוקקין לו ניחוש שמא תחתיו זינתה ונזקיק ליה מתוך שילך לבית דין יצא הקול ויבאו עדים שזנתה תחתיו ואיברא דלשון רש"י כפשטו משמע כפירוש הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שכתב ז"ל אמתניתא פריך דקתני אין השני יכול לטעון כו' ולא מזקקינן ליה לבא לבית דין כו' מיהו איכא למידק שכתב ז"ל בשלמא אהנך דלעיל דאמרן כנסה בחזקת בתולה כו' דאיכא למימר כשבא לבית דין ובאו עדים שזנתה קודם לכן כו' דלמה ליה ז"ל לתרוצי כשבאו עדים שזנתה קודם לכן בבא לב"ד סגי דבהכי יתברר הדבר ועוד דעל כרחו לעיל צריך לבא לבית דין כדי לגרוע כתובתה ממאתים למנה דהא כנסה בחזקת בתולה וכתב לה כתובה מאתים ושוב נמצאת בעולה וצריך לבא לבית דין כדי שלא ליתן לה אלא מנה ואף על גב דאיכא למימר דהתם היא תתרצה ליקח מנה ולא תלך לבית דין מ"מ בקל יש לדחוק דהתם כשבא לבית דין עסקינן ומאי קשיא ליה לרש"י אבל למאי דפריש הרא"ש ניחא והא דכתב רש"י ולא מזקקינן ליה לבא לבית דין פירושו שעל ידי שאתה מועילו בטענתו להפסיד כתובתה הרי אתה מזקיקו לבא לב"ד ואם לא יוכל להפסיד כתובתה מה לו לבא לב"ד ולכן לא יבא לבית דין ולא יתברר הדבר. ואינו תימה לומר שבשביל חששא זו נפסידנה כתובתה שלא כדין דכיון דהרי היא בעולה לפניך אפילו במקום ספק ספקא נוכל להפסידה כתובתה כדי שיתברר הדבר וגדולה מזו כתב הרמב"ן דמדינא הפסידה כתובתה במקום ספק ספיקא בברי וברי או בשותקת וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל בסמוך וכיוצא בזה כתב רש"י ז"ל בתחלת המסכתא דתנן דתנשא הבתולה בד' כדי שיבא לב"ד ויתברר הדבר בעדים אפילו במקום ספק ספקא וקשיא ליה לרש"י דהא אמרינן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה ואמאי לא נפסידנה כתובתה כדי שיהא זקוק לבא לב"ד ויחקור היטב בדבר כדי שיתברר הדבר בעדים שאם אתה מחייבו לתת שום כתובה לא יחקור אחרי הדבר היטב וגם יתרצו בעדים ולא יבאו לב"ד כלל שהוא יחפוץ יותר לפרוע לה מנה חוץ לב"ד שיאמר טוב לי שאתן מנה ולא אלך לב"ד פן יתברר הדבר שנבעלה באונס ואצטרך ליתן מאתים אבל אם אתה מפסידה לגמרי יבאו לב"ד ויתברר הדבר ותירץ רש"י דאיכא למימר דמיירי כשבא לב"ד ובאו עדים שזנתה קודם לכן ובבא לב"ד לחוד לא סגי דאם אינה מפסדת כתובתה בודאי ימנע מלבא לבית דין וכדאקשינן הכא לכך תירץ רש"י ומיירי שבא לב"ד ובאו עדים שזנתה קודם לכן ואילולי שבאו עדים אלו אה"נ דהוה מפסדא כתובה לגמרי כנ"ל פירוש לפירש"י ז"ל וכמו שפירש הרא"ש ודוק גמר לשון הרב ז"ל שכתב אבל הכא דקתני אין יכול לטעון מתוך כך לא יבא לב"ד דאילו לפירוש שאר המפרשים לא אתי שפיר מתוך כך שכתב הרב ז"ל וקל להבין ואכתי צריך לדקדק בלשון הרב ז"ל מאי דקאמר בשלמא אהנך דלעיל כו' מאי לשון אהנך דקאמר ואפשר דקאי נמי ארבה דבסמוך דקאמר נמי זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה כו' דאי לאו מתניתא דקתני אינו יכול לטעון כו' לא הוה קשיא עלה דרבה כלל ודלא כי"מ שכתב הרמב"ן בסוף לשונו עיין שם כנ"ל. ואי כתיבנא שני הפירושים יחד בלשון רש"י ז"ל ניחא טפי ודייק שפיר כל לשונות הרב ז"ל ואין להאריך והא כתיבנא לעיל פי' התוס' ז"ל בלשון הרא"ש ז"ל וכתב עוד הרא"ש ז"ל לגמר פי' התוס' ז"ל וז"ל כגון שקדש ובעל לאלתר וכן נמי צריך להעמיד שקדש הראשון וכנסה לאלתר דאי לאו הכי איכא למיחש שמא זנתה תחתיו דראשון ונבעלה לפסול לה ונפסלה מן הכהונה. ע"כ. וכן כתבו התוס' ז"ל אלא שכתבו עוד ומת מיד ומצאתי בקונטריסין וז"ל וקשה מה צריכין לומר ומת מיד בלא ומת מיד תמצא שהיא מותרת לו דנעמידנה בחזקת היתר לבעלה וגם בחזקת הגוף שהיתה בתולה בשעה שנולדה ונאמר שזנתה בין ראשון לשני. ע"כ: עוד כתב הרא"ש ז"ל ור"מ פי' דשפיר פריך וניחוש שמא זנתה תחתיו ותהא אסורה עליו ואפילו באשת ישראל גדולה וגם יש להפסידה כתובתה דליכא אלא חדא ספקא ספק באונס ספק ברצון אבל בהא ליכא לספוקי שמא לא היתה תחתיו דודאי משקדשה השני נבעלה דאי נבעלה מעיקרא אפילו מאיש אחר ולא מבעלה הראשון ה"ל למימר בשעה שנתקדשה לשני בעולה אני כדי שלא יוציאו עליה לעז לאחר זמן כשימצאנה בעולה אף על גב דאמרינן לעיל באשת ישראל גדולה דאית בהא ספק ספקא ספק אינו תחתיו ולא אמרינן איבעי לה לאודועי שאני התם שיש לה גנאי לומר שנבעלה בעילת זנות ואפילו אנוסה יש לה גנאי לומר כמו שפירשתי לעיל אבל מוכת עץ לא מספקינן לה דאם איתא דהוי מוכת עץ הויא אמרה כי אין לה בושת מזה ולהכי אמרינן לעיל דאשת כהן ליכא אלא חדא ספקא כל שכן הכא כיון שכבר נכנסה לחופה שלא היה לה שום גנאי לומר בעולה אני מבעלה הראשון אף על גב דעדים אמרו שלא נבעלה ממנו מציא אמרה לחבבני בעיניך אמרו כן א"כ מדלא הודיעתו בשעת קידושין שהיא בעולה ודאי שוב נבעלה תחתיו וליכא אלא חדא ספקא ספק באונס ספק ברצון והאי דקאמרינן וניחוש שמא תחתיו זנתה האי שמא דקאמר לא קאי אתחתיו דודאי תחתיו נבעלה אלא קאי אזנות כלומר ברצון דלשון זנתה משמע ברצון וכיון דליכא אלא חדא ספקא נפסידנה כתובתה ונאסור אותה בין באשת כהן בין באשת ישראל גדולה וקטנה ומשני כגון שקדש ובעל לאלתר אם כן בודאי לא נבעלה תחתיו וניחא להאי פירושא דלא נצטרך לדחוק ולומר שגם הראשון קדש ובעל לאלתר משום דאיכא לאוקמה להפסידה כתובתה או באשת ישראל ולאוסרה על בעלה. ע"כ: וז"ל שיטה ישנה וליחוש שמא תחתיו זנתה ק"ל היכן מצינו בשום מקום שנחוש שמא תחתיו זנתה ברצון להפסידה כתובתה ובמתניתין דקתני היא אומרת משארסתני נאנסתי הרי אינו אומר לא כי אלא משארסתיך זנית תחתי ברצון אלא אומר לה עד שלא ארסתיך דודאי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וי"ל דהכי קאמר אמאי קתני אין השני יכול לטעון טענת בתולים דמשמע שאינו בא לבית דין כלל לטעון טענת בתולים יבא לבית דין ומתוך כך יבאו עדים ויתברר הדבר שזנתה. והרא"ם ז"ל פי' אינו מוצא לה בתולים והיא טוענת הראשון בא עלי כיון שדבריה טועין מפני שיש עדים שלא נסתרה נחוש כל חששות שיש ליחוש וניחוש שמא תחתיו זנתה. ע"כ:

והרא"ה ז"ל אזיל בשיטת רבו הרמב"ן ז"ל וז"ל וליחוש שמא תחתיו וכו'. ק"ל דהא ספק ספקא ולית לן למיחש לה כדאמרן לעיל ורש"י ז"ל פי' וליחוש שמא תחתיו זנתה היכי קאמר אין השני יכול לטעון טענת בתולים דמשמע דאינו צריך כלל לבא לבית דין וליחוש עלה ויבא לבית דין ושמא מתוך כך יבאו עדים ויתברר הדבר על ידי עדים שזנתה תחתיו וליתיה להאי פירושא דודאי אין השני יכול לטעון טענת בתולים לא משמע אלא דלא מהימן ותו דמאי קושיא דהא ודאי הכי איתא דאינו צריך כלל לבא לבית דין דכל היכא דלית ליה סהדי לא אמרינן לבא לבית דין לטעון עליה כיון שמן הדין מותרת לו ולפי דעתו תיקשי ליה נמי הא דתנן האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים ואין אומרים לבא לבית דין שמא יתברר הדבר ויבאו עדים, והרב ר' אברהם ז"ל פי' כגון שאמרה היא בשעה שנשאת שבתולה שלימה היא והיינו דפרכינן כיון דאמרה איהי ניחוש שמא זנתה תחתיו וליתיה דמאן קשיתיה דשמע לה הכי עד דקשיא ליה וכ"ת משום דקא פסיק ותני אין השני יכול לטעון טענת בתולים דמשמע לעולם א"כ אדמוקמינן לה כגון שקדש ובעל לאלתר לוקמה בדלא אמרה ולפום פשטא משמע דאפשר לאוקמה באשת כהן דלא הוי אלא חד ספקא כדפריש לעיל דלא חיישינן למוכת עץ אלא דק"ל א"כ מאי האי דמשני כגון שקדש ובעל לאלתר אכתי איכא חדא ספיקא לאיסורא דהא ודאי נבעלה ואית לן למיחש שמא לפסול לה נבעלה והנכון דכי אמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה לאו לאוסרה עליו דהא ודאי לא מתסרא בהכי כדפרישית אלא להפסידה כתובתה והכא במאי עסקינן בשותקת או במכחישתו וכיון דכן אפילו ר"ג מודה דאף על גב דהוי ספק ספיקא המע"ה והרי היא בעולה לפניך דהא ליכא דם ולמוכת עץ לא חיישינן וכיון שכן תביא ראיה לדבריה שלא נבעלה תחתיו ותטול ואם לא תפסיד וכ"ת והא לעיל אמרינן זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה ואמאי ליחוש שמא תחתיו זנתה י"ל התם זנתה מעיקרא בעדים קאמרינן כדקתני במתניתא מיהו אכתי קשה לי הא דאמרינן לקמן טענתייהו במאי רבי יוחנן אמר במאתים ובמנה ר"א אמר במנה ולא כלום מאי האי דקאמר ר' יוחנן במאתים ובמנה במאתים ולא כלום ה"ל למימר דכיון דאיהו טעין דרוסת איש את ליחוש שמא תחתיו זנתה אם איתא דצייתינן ליה י"ל דהא דרבי יוחנן איירי כדקאמר בהדיא דרוסת איש את מעיקרא כגון שקדש ובעל לאלתר או כגון שקדש בביאה והאי דמשמע ליה הכי משום דלישנא דמתניתין דייק הכי דלא פליגי אלא אי מוכת עץ או דרוסת איש אבל תרווייהו מודו דמתחלה קודם קידושין הוא כדמוכח לקמן בפלוגתייהו נמי כדאיתא לקמן תדע שהכין הוא דינא דפסדה כתובתה דהא מתניתין דהוי נמי תרי ספיקי וקא טענה איהי דברי ואפילו הכי מפסדת כתובתה לרבי יהושע דאמר המוציא מחבירו עליו הראיה והוא הדין אפילו לר"ג היכא דלא טענה ואף על גב דאמרינן וליחוש שמא תחתיו זנתה דמשמע לישנא לחששא לאיסורא כיון דאשת כהן דמתסרא בהכי ולכולהו נשי נמי איכא פסידא דכתובה נקט ליה האי לישנא דשוי בכולהו ומאי דמהדרינן במקדש ובעל לאלתר שלא להפסידה כתובתה לאשת ישראל אבל לאו לענין איסורא דאשת כהן דאכתי איתא לאיסורא רבינו נ"ר ותו לא מידי. עד כאן:

ה"ג כגון שקדש ובעל לאלתר. ול"ג כשקדש ובעל לאלתר שלא פירשה ממנו בין קידושין לבעילה דודאי לא תחתיו זנתה. כן כתב רש"י ופירוש הגירסא האחרת היינו דאתא לשנויי לענין איסורא דאשת כהן ועד שלא נשאת לראשון לא מחזקינן לה אלא בבתולה דהא בחזקת בתולה נשאת לראשון הילכך לא חיישינן למידי מאחר שנשאת לראשון שוב אינה בחזקת בתולה אלא בחזקת בעולה וכיון דיש עדים שלא נסתרה איכא למיחש כל מאי דמצינן ויש לחוש שמא תחתיו זנתה אי נמי באשת כהן איכא למיחש שמא נבעלה לפסול לה ואפילו קודם שנשאת לשני זה אבל קודם שנשאת לראשון לא חיישינן דהא לא איתרע חזקתה אלא עד שנשאת לכך משני שפיר כשקדש לאלתר ובעל לאלתר הילכך ליכא למיחש לא לשמא זנתה תחתיו דהא בעל לאלתר ולא לשמא נבעלה לה קודם שנשאת לשני זה דהא קדש לאלתר ולקודם שנשאת לראשון לא חיישינן דהא בחזקת בתולה הואי, ולא נהירא האי פירושא כלל, והנכון כגירסת רש"י וכפירושו, כנ"ל:

ואיכא דמתני לה אמתניתין וכו'. בשלמא לשיטת התוספות דלא פריך וליחוש אלא לרב אשי ניחא דכי היכי דקאמר ואיכא דמתני לה וכו' הכי נמי קאמר לקמן מאן דמתני לה אברייתא וכו' דמילתיה דרב שרביא תליא במילתא דרב אשי אבל לשיטת רש"י ז"ל דכי פריך וליחוש אמתניתין הוא דפריך ולא תליא הא דרב שרביא בדרב אשי כלל צריך לדחוק דכי קאמר ואיכא דמתני לה כו' קאי אדרבא ורב שרביא וכי קאמר מאן דמתני לה אברייתא כו' לא קאי אלא אדרבא ורב אשי לחודא וזהו שכתב רש"י ואיכא דמתני לה. להא דרבא ורב אשי ורב שרביא ושוב כתב מאן דמתני לה דרבא ורב אשי. כנ"ל:

בתולה מן הנשואין היכי משכחת לה כו'. פי' קא בעי לפרושי היכי משכחת לה כי היכי דלא תיקשי היינו מתניתין היינו ברייתא דקתני ויש לה עדים שלא נסתרה להכי בעי היכי משכחת לה ומשני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה ולאו היינו שבאו עדים שלא נסתרה אלא שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה וכדפירש רש"י ז"ל במתניתין:

מאן דמתני לה אברייתא וכו'. אף על גב דאמלתיה דרבא איכא למימר איפכא איכא דמתני לה אברייתא ומכל מקום שקיל וטרי תלמודא אמילתיה דרב אשי דהכין הוא הילכתא ועוד דכי שקלינן וטרינן במילתיה דרב אשי ממילא נגרר בתריה מילתיה דרבא וע"כ יש לך לומר מאן דמתני לה פירוש להא דרבא ורב אשי וקל להבין, כנ"ל: וכתב הריטב"א ז"ל דכיון דקי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל אית לן למתנייה אפילו אברייתא כי היכי דתהוי ברייתא אליבא דהלכתא ושאני הכא שהרי כנסה ראשון וכן הלכה, ע"כ: והרא"ה ז"ל כתב וז"ל רב אשי אמר לעולם אימא לך לית לה ושאני הכא שהרי כנסה ראשון אף על פי שעידיה מעידין לה ה"ק רב אשי דאפשר דהכא לא חשיב לה מקח טעות דכיון דנשאת בטל חינה ואין נושאין אותה אלא כדמי בעולה ותו לא איכפת ליה אי בתולה אי בעולה דלטעון עלה דתהוי מקח טעות והכי איתא בירושלמי ובמסקנא אמרינן דמאן דמתני לה לדרב אשי אמתניתין לא מתני לה אברייתא דאמר אעדים סמכי כלומר דהא עדיפא דאיכא עדים שלא נסתרה כלל ואפשר שהיה כונסה מפני חיבת לילה הראשון אבל במתני' לא דהא איסתרה ואף על פי שהיא בחזקת שלא נבעלה אפשר שנבעלה ותפשוט להאי לישנא מברייתא סברא דרבה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה וקיימא לן כהאי לישנא דמתני לה לדרב אשי אברייתא וליתא לדרבא אלא כל שנמצאת בעולה מקח טעות הוא ולית לה כלל, עד כאן. ואיכא למידק עוד אפילו אדרב אשי נמי איכא למימר איפכא דהא בברייתא קתני שהרי כנסה ראשון ואילו במתני' לא אדכר האי טעמא כלל הילכך איכא למימר איפכא מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתניתין לא דהא בברייתא קתני טעמא דהרי כנסה ראשון ואילו במתניתין לא אדכר האי טעמא כלל ומאן דמתני לה אמתניתין כל שכן אברייתא ויש לומר דמכל מקום רב אשי לא אהדר ליה משום דהאי דקתני בברייתא הכי בהדיא אלא קא מדחי ליה רבא וזהו שכתב רש"י ז"ל אברייתא כל שכן אמתניתין. דכיון דאברייתא דאף על גב דאמרו עדים לא נסתרה וכו' ואפילו הכי אהדר ליה רב אשי לרבה לא משמע כנסה בחזקת בתולה כו' דשאני הכא שהרי כנסה ראשון. ועוד כתב אבל אברייתא לא. מתני להו דמברייתא ודאי שפיר שמע מינה זאת אומרת דרבא ועלה לא הוה ליה לרב אשי לאהדורי שאני הכא שהרי כנסה וכו', כנ"ל. ועוד דאיכא למידק מאי קאמר ומאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא לא כו' דילמא מאן דמתני לה אמתניתין קא מפרש לה למתניתין דבתולה אלמנה מן הנשואין היינו כגון שבאו עדים שלא נסתרה וכדקתני בברייתא ואפילו קא דחי לה רב אשי דלא משמע כנסה בחזקת בתולה כו' יש לה כתובה מנה כו' ויש לומר מדשביק לאתנויי עלה דברייתא דקא מפרש בהדיא ויש לה עדים שלא נסתרה וקתני לה עלה דמתניתין אלמא דלא מתני לה אברייתא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל ומאן דתני לה. דרבא ורב אשי אמתניתין. אבל אברייתא לא. מתני להו דמברייתא ודאי שפיר ש"מ כו' ע"כ. כנ"ל:

מתניתין האוכל אצל חמיו כו'. מפני שמתייחד עמה. כלומר דרכן של בני יהודה היה לייחד החתן עם הכלה קודם שנכנסו לחופה כדי שיהא לבו גס בה שתאהב הכלה את החתן לפי שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי ואם ח"ו תבעל להגמון אחר כך תבעל לה באונס א"נ כדי שימצאנה ההגמון בעולה ויבטל גזרתו שגזר כל בתולה שנשאת ברביעי תבעל להגמון תחלה ומשום הכי היה מנהג ביהודה יותר משאר מקומות לפי שרוב גזרותיו ביהודה משום שיודע שממנו עתיד לצאת משיח שיושיע את ישראל וישפוט את הר עשו ומדקתני האוכל ולא קתני ביהודה אין אדם יכול לטעון טענת בתולים ש"מ דבארצות יהודה נמי איכא מקומות שאין עושים סעודה ובאותן מקומות יכול לטעון טענת בתולים בשעת כניסתן לחופה אבל במקומות שנוהגין לעשות סעודה דרכן לייחד ומסתמא אם לא יביא הבעל עדים שלא נתייחד עמה כלל נאמנת האשה לומר נבעלתי לו באותו היום שאכל בבית אבי וטענת בתולים אינו יכול לטעון נמי בשעת סעודת אירוסין לפי שלא היו מעמידין להן שושבינין באותה שעה אחד לו ואחד לה הילכך יכולה לומר ראיתי דם בתולים והוא איבד העד שלי. ה"ר יהונתן ז"ל: וכבר הארכנו בזה לעיל ובשיטה ישנה כתוב וז"ל מפני שמתייחד עמה ואם תאמר והא קיימא לן דטענת בתולים עד שלשים יום בפרק הבא על יבמתו אליבא דרבי מאיר יש לומר התם כיון דאיכא פת בסלו דרכו לעמוד עד שלשים יום שלא לבעול אבל הכא דליכא פת בסלו מסתמא בא עליה ועוד שהרי כדי שיהא לבו גס בה היו מייחדין אותם. ע"כ:

גמרא מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי. פירוש מדקתני האוכל ולא קתני הנושא את האשה ביהודה אמר אביי ש"מ מקומות מקומות יש וא"ת מה הוסיף אביי על מאי דאמר מעיקרא מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי אין כאן אלא כפל לשון ויש מתרצים דכולה דאביי היא וכאילו אמר אביי מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא כו' ואומר מקומות מקומות יש ואינו נכון שלא מצינו כיוצא בזה כשאין בתשובה אלא ענין השאלה עצמה שהוא כפל לשון והנכון דאע"ג דקתני האוכל היה אפשר לומר בכל מקומות של יהודה אוכלין וקתני האוכל למעט מי שלא רצה לנהוג במנהגם והלשון שאמר התלמוד גם כן לשון סתום היה מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי כלל או דלא אכלי מיעוטא ובא אביי והכריע דודאי בעי תנא לומר דאיכא ביהודה דוכתא דלא אכלי כלל ומקומות מקומות יש דאי כולהו אכלי משום דאיכא מיעוט מקום דלא נהיגי כמנהג מקומם לא הוה ליה למתני האוכל אדרבא היה לו לומר מי שלא אכל אצל חמיו ביהודה יכול לטעון טענת בתולים אלא ודאי כדאמרן אי נמי דמכרח ליה ממתניתא דבסמוך ואם תאמר דמכל מקום מה לי איכא רבותא דלא אכלי כלהו או איכא מיעוטא דלא אכלי וי"ל כי איכא דוכתא דלא אכלי מהני להו מנהגם ודינם דגליל אבל משום מיעוטא לא מהניא להו לההוא מיעוטא ודינם כרוב משום דבני יהודה רמאים ולעשות שום מרמה הוא שפירשו מן המנהג של מקומם כנ"ל. הריטב"א ז"ל: והרשב"א ז"ל כתב וז"ל תמיה לי מאי קאמר אביי ש"מ ביהודה מקומות מקומות יש ומאי קמ"ל אי לאשמועינן דמקומות שאין מייחדין ביהודה יכול לטעון הוה ליה למימר ש"מ מקומות שנהגו שלא ליחד טוען ועוד הא אמרינן מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי ומאי קמ"ל תו אביי ונראה דכולה אביי קאמר לה וכאילו אמר אביי מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי וש"מ מקומות יש שיכול לטעון ומקומות יש שאינו יכול לטעון, לומר דכיון דקתני האוכל משמע האוכל הידוע שיש עדים שאכל ואותו שהוא ידוע שאכל אע"פ שאין שם עדים שנתייחד הוא דאינו יכול לטעון דכל שאוכל מתייחד שכן הוא המנהג מקומות שנהגו לייחד אבל מקומות שלא נהגו לייחד אינו אוכל והאכילה מעידה על היחוד אבל אם אין שם עדים שאכל והיא טוענת שאכל עליה להביא ראיה כיון שיש מקומות שאינו אוכל ואינו מתייחד וכדתניא דמקומות מקומות יש, ע"כ:

ביהודה בראשונה היו להן שני שושבינין אחד לו וכו'. ובגליל לא היו עושין כן כלל. כלומר שאינם מעמידין שנים לפי שאינן רמאין לטעון טענת שקר להפסיד כתובתה והילכך לא היו מעמידין שושבין למשמשו אבל למשמשה היו מעמידין שמא אירע לה דבר קלקלה וכדי שלא תתבייש אפשר שתכניס דם צפור או שמלה מגוללה בדמים והיינו דאמרינן בראשונה היו שושבינין שנים בבית החתן והכלה (שנים) ובגליל לא היו עושין כן כלומר לא היו שנים שם אם כן מכלל דמעמידין היו אלא שאין שנים עמהם. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל:

ובשיטה ישנה כתוב וז"ל וביהודה בראשונה היו שושבינים ישנים וכו'. ובגליל לא היו עושין כן פי' אף במקום שהיו מעמידין שושבינין בגליל לא היו ישנים שם דכי היכי דביהודה יש מקומות מקומות בגליל נמי יש מקומות מקומות דבמקומות ליכא שושבינין כלל ובמקומות מעמידין ובגליל לא היו מעמידין אלא שושבין אחד לו כדי שלא יאבד וגם אותו שושבין לא היה ישן בבית שהם ישנים. ע"כ:

אהייא אילימא ארישא כל שנהג מיבעי ליה. פי' דאפילו תימא דאאנשי גליל קאי מ"מ אין טענת בתולים תלוי לפי שלא נהג כגליל לחוד אלא לפי שנהג כאנשי יהודה וא"כ ה"ל למתני בהדיא בלישנא. הריטב"א ז"ל:

ואלא אסיפא. פי' סיפא דרישא דהיינו מציעתא. כל שלא מושמש מבעי ליה כן גורס רש"י ז"ל כלומר דכל שלא נהג משמע שהוא לא נהג מנהגו שהיה לו לנהוג למשמש את הכלה וא"כ למה לא יטעון טענת בתולים היה לו לומר כל שלא מושמש דחיישינן שמא ראה ואיבד וחזקת סעודה לא מהניא ליה דהא ודאי רמאי הוא וכן פי' בתוספות אבל הספרים גורסים כל שלא משמש ויש לפרש דכל שלא נהג משמע שהתנה שלא להיות במנהגם כלל וכן ודאי יכול לטעון טענת בתולים וה"ל למיתני שלא משמש כלומר שפשע או הזיד שלא משמש והפסיד על עצמו ואינו יכול לטעון טענת בתולים. הריטב"א ז"ל: וז"ל שיטה ישנה כל שלא מושמש מבעי ליה פרש"י ז"ל דכל שלא נהג משמע דקאי אחתן שלא העמיד שושבינין לבדקה אבל הוא נבדק ואדרבה אם הוא לא מושמש אינו יכול לטעון דשמא ראה ואבד. והראב"ד ז"ל פי' שהמשמוש הוא הגורם והיה לו להזכיר העיקר ולא נהירא. והר"ז ז"ל פי' בענין אחר. ע"כ: והרא"ה ז"ל כתב וז"ל כל שלא משמש מיבעי ליה הפי' הנכון כמו שכתב אדוני זקני הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל דכל שלא נהג משמע שלא נהג כן אלא שלא נהג שלא לעשות כן ואי דנהוג הכין בודאי יכול לטעון טענת בתולים בגליל שלא היו נוהגין כן ובודאי שלא היו טוענין טענת בתולים אלא כל שלא משמש מבעי ליה דמשמע דלא היה אלא אקראי בעלמא דאף על גב דכולהו ממשמשי הוא לאו אדעתיה ולא משמש ובהאי הוא דאינו נאמן לטעון טענת בתולים דכיון דכולהו אידך ממשמשי והיינו דקאמר רב אשי לעולם אסיפא ותני כל שלא משמש ותימא מאי אתא רב אשי לשנויי היינו דאביי דאמר תני כל שלא נהג אלא דהיינו דקאמר רב אשי דכל שלא נהג דקתני כל שלא משמש נמי קאמר דליכא למידק הכי כדקאמרת דכל שלא נהג השתא קאמר ולאו למימרא דנהוג שלא למשמש. ע"כ:

אמר אביי לעולם ארישא וכו'. והיינו סיומא דמאי דמייתי דביהודה מקומות יש דכיון דקאי ארישא מעתה במקום שנהגו למשמש לא נהגו לייחד דאי נהגו לייחד מאי משמוש בעי הרי אין שם טענת בתולים ומיהו לרב אשי דמוקי לה אסיפא אין מכאן ראיה דביהודה מקומות מקומות יש דאיכא למימר דאף על גב דהיו מייחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה אפילו הכי יכול לטעון טענת בתולים ולהכי בעי משמוש דלא היה שם כי אם יחוד בעלמא שעה אחת קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה אבל לא היה שם ביאה כלל אבל לאביי דמוקי לה ארישא ע"כ יש לך לומר דמקומות מקומות יש ביהודה וכדכתיבנא והיינו דמייתי כולה ברייתא והך שקלא וטריא. כנ"ל:

אלא מנהג יהודה בגליל. כלומר שנתייחד עמה אינו יכול לטעון טענת בתולים וקמ"ל דאף על פי שאנשי גליל אינן רמאין לטעון טענת שקר כדי להפסידה כתובתה שהרי לא הורגלו בשושבינין ואפילו הכי כיון שנתייחד חזקה בא עליה דאין אפוטרופוס לביאה הראויה לו ואינו יכול לטעון טענת בתולים. הרא"ש ז"ל: וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל אלא מנהג יהודה בגליל כלומר שנתייחד עמה ואינו יכול לטעון טענת בתולים וקמ"ל שאף על פי שאין אנשי גליל רמאין (ואין) לטעון טענת שקר כדי להפסידה כתובתה מ"מ כיון שנתייחד חזקה בא עליה דאין אפוטרופוס לביאה הראויה לו וכיון שלא טען מתחילה חזקה שקורי משקרי. ע"כ:

רב אשי אמר לעולם אסיפא וכו'. וכולהו לאו בדינא פליגי אלא במשמעות הברייתא פליגי חד אמר ארישא וחד אמר אסיפא, הרשב"א ז"ל. ומיהו מאי דכתיבנא בסמוך ניחא לי שפיר דאף על גב דלאו בדינא פליגי מ"מ לרב אשי איכא לדחויי דלא משמע מינה דביהודה מקומות מקומות יש וכדכתיבנא. כנ"ל:

ותני כל שלא מושמש. פי' ריב"ם ז"ל דלית ליה חזקה דאין אדם טורח ור"ת ז"ל פי' כיון שלא עשו המנהג יש לנו לומר שהוא בקש וחזר בכל צדדין שהיה יכול עד שבטל המנהג ואף על פי שאין אנו יודעין יש לנו לומר כן שע"י היה ורמאי הוא ואין לנו לסמוך על חזקה, הרא"ש ז"ל. וכבר האריכו התוס' ז"ל בזה בסוף שמעתא דפ"פ גבי הא דאמר רב נחמן חכמים תקנו וכו':

ותני כל שלא מושמש. וא"ת ואמאי לא פרכינן כדפרכינן לעיל והא כל שלא נהג קתני וי"ל דהתם דאמר דטעינא בין הן ללאו קשיא אבל אורחא הוא למטעי ולאחלופי לישנא בלישנא א"נ דהכא לא מחלפינן לישנא אלא פירושי קא מפרש דמאי דקתני שלא נהג היינו שלא משמש לפרש"י ז"ל כלומר שלא נהג בו מנהג משמוש למשמשו ולאידך פירושא מתרצו דכל שלא נהג לא שעשה כן מחמת תנאי ומנהג מיוחד שלו אלא שפשע ולא נהג כן. הריטב"א ז"ל:

מתניתין אחד אלמנת כהנים כו'. כלומר אלמנות בנות כהנים שמנהגם בעודן בתולות להיות כתובתן כפלים מבתולות בנות ישראל דהיינו ארבע מאות זוז כדקתני ב"ד של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ושמא תאמר שתהא כתובתן כשהן אלמנות כפלים מאלמנות ישראל אפילו הכי אין כתובתן אלא מנה כשאר אלמנות ישראל לפי שאם היינו מעלין אותן על שאר אלמנות ונתקן להו מאתים אתו אינשי ופירשו מינייהו דאמרי עד דנסבין אלמנות כהנים ניזיל וניסיב בתולות ישראל הילכך דטבן להון עבדין להון. ה"ר יהונתן ז"ל וכן פרש"י ז"ל. ומרנא ורבנא ז"ל פי' וז"ל אחד אלמנת ישראל וכו' פי' אלמנת בת ישראל שנשאת לכהן והיינו דקתני כתובתה מנה שזה הוא כחידוש דסד"א שלא תהיה כתובתה מנה אלא פחות שיכול לומר לה עלויי קא מעלינא ליך קמ"ל ע"כ:

היו גובין לבתולה בת כהן. אפילו כשנשאת לכהן וכ"ש כשנשאת לישראל שמתעלה הבעל בה ולא מיחו בידם חכמים לומר קנאה אתם מטילין בין המשפחות לפי שדין הוא זה שיתפארו המשפחות המיוחסות מן האחרות ובברייתא תני לא ב"ד של כהנים בלבד אמרו אלא משפחות המיוחסות בישראל אם רצו לעשות בדרך שהכהנים עושין עושין. ה"ר יהונתן ז"ל: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ולא מיחו בידם חכמים פי' היו גובין מן הסתם אף על פי שלא כתב לה דאי כתב לה אפילו הדיוט שבישראל אם רצה להוסיף מאה מנה מוסיף כדאיתא במשנה ראשונה דפ' אע"פ אלא ודאי כדאמרן והטעם דכיון שנהגו שררה זו בעצמן כל הכונס מבנותיהן סתם ע"מ כן כונס ומסכים להן דעתן ודוקא ב"ד של כהנים דאיכא צד כהונה או משפחות המיוחסות בישראל שהן חשובות וכדאיתא בגמ' אבל למשפחה אחרת לא מהניא הסכמתן שהסכימו על אחרים ומיהו בני העיר שעשו הסכמות ביניהן אפילו לבני עיר אחרת והסכמתן מפורסמת הכונס סתם על דעת הסכמתן כונס דכל בני עיר כמשפחה מיוחסת חשיבי לענין זה וכן הוא בירושלמי פ' השוכר פועלים, ע"כ. וכן כתב הרשב"א דלא מיחו בידם אף על פי שגובין מן הסתם ואף על פי שלא כתב דכיון שהנהיגו שררה בעצמן כל הכונס מבנותיהן לדעתם היה כונס ומסכים והסכמתן מתוך חשיבותן, ע"כ. וכן כתבו תלמידי הרשב"א וכתב עוד ומהא שמעינן דכל דבר שנוהגין בני העיר כולן ולא התנה או שנאבד שטר התנאי שביניהן שנוהגין בו כמנהג כל בני העיר וכן הנהיג רבינו נר"ו במקומו, ע"כ: ב"ד של כהנים. פי' בתי דינין העומדין בעיר הכהנים והם כ"ג כדרך שהיו קובעין ב"ד של ישראל כ"ג בכל עיר ועיר, מליקוטי הגאונים ז"ל:

גמרא שתי תקנות הוו. פרש"י ז"ל שתי תקנות הוו לאלמנה בת כהן. פירוש לפירושו ושתי תקנות היינו מאי דהתקינו לאלמנה בת כהן מאתים משום דקא חזו דקא מזלזלין בהן ואידך תקנה היינו מאי דאהדרינהו למילתייהו משום דקא מפרשן מינייהו אבל מאי דתקינו מעיקרא לבתולה מאתים ולאלמנה מנה לא מקרי תקנה לגבי אלמנה בת כהן דהרי כל האלמנות היו שוות והניחו לאלמנה בת כהן כשאר האלמנות ומיהו מאי דאהדרינהו למילתייהו משום דקא חזו למפרשן מינייהו שפיר מיקרי תקנה כיון דמשום תקנתא דידהו הדרי בהו ממאי דתקינו כנ"ל פי' לפרש"י ז"ל ויש לי ראיה לזה הפירוש דאמרינן במס' מנחות פרק התכלת (מנחות נא:) אמר ר' אבהו שתי תקנות הוו דאורייתא מדצבור כיון דחזו דקא מדחקא לישיבה תקינו דלגבי מיורשין כיון דחזו דקא פשעי בה אוקמוה אדאורייתא ופרש"י ז"ל התם היינו שתי תקנות מיורשים והדר תקנוה לאהדורי אדאורייתא כדמעיקרא ועוד אמרינן נמי התם אמר רב אשי שתי תקנות הואי דאורייתא בה מועלין וכו' והפי' היינו כדלעיל וכדפרש"י ז"ל והקשו בתוספות דלמה ליה לשנוייא דשתי תקנות הוו לישני דחדא תקנה הואי ומתני' קודם תקנה וברייתא לאחר תקנה ותירצו דליכא למימר הכי דהא חזינן השתא דלית להו מאתים והקשו עוד דלמה ליה לשנויי דמעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות זוז ולאלמנה מנה כיון דחזו דמזלזלי בהו תקנו להו מאתן וכו' לישני דהוו הכי שתי התקנות דמעיקרא כי תקינו לבתולה ד' מאות תקינו לאלמנה ג"כ מאתים כיון דחזו דפרשן מנייהו וכו' וכדפרש"י לעיל דהיינו שתי תקנות לשנויי מעיקרא תקינו רבנן לבתולה ד' מאוז זוז ולאלמנה מנה כיון דחזו דמזלזלי בהו וכו' ותירצו בתוספות דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא אחר שראו צורך דמזלזלי בהו והשתא ניחא דלמה ליה לאורוכי ולמימר שתי תקנות הוו לישני בקוצר אמר רב אשי מעיקרא תקינו לבתולה וכו' ואמאי הוצרך לומר שתי תקנות הוי אלא דה"ק תקנת הבתולה ותקנת האלמנה לא הוו כתקנה חדא דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא שראו וכו' אלא שתי תקנות הוו תקנת הבתולה ותקנת האלמנה דמעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות זוז ולאלמנה מנה כיון דחזו דקא מזלזלי וכו'. כנ"ל פי' לפירוש התוספות ז"ל. וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל שתי תקנות הוו מעיקרא תקינו לבתולה ד' מאות זוז [ולאלמנה מנה כלומר העמידוה אדינא כשאר אלמנות שאין להם אלא מנה והיינו מתניתין כדקתני ב"ד של כהנים היו גובין לבתולה ד' מאות זוז] וקתני מתני' בהדיא אחד אלמנת כהנים ואחד אלמנת ישראל כתובתה מנה כלומר אף על פי שתקנו לבתולה לאלמנה לא תקינו. כיון דחזו דמזלזלי בהו תקינו לאלמנה מאתים והיינו ברייתא דקתני אלמנת כהנים כתובתן מאתים והיינו שתי תקנות חדא לבתולה לבדה וחדא לאלמנה. כיון דחזו דפרשי מנייהו דאמרי עד דנסבי' אלמנת כהנים ניזיל ננסיב וכו' והאי לאו תקנה היא אלא עקירת תקנה ואוקומי אדינא כשאר אלמנות אלא דאיצטריכו למימר הכי כי היכי דלא ניפוק מתניתין לבר מהלכתא דלא כתקנה בתרייתא ע"כ. ואיברא באריכות לשון שתי תקנות הואי ניחא להאי פירושא ומיהו האי דמנחות דמייתינן לעיל דייקא כפרש"י ז"ל:

וז"ל מרנא ורבנא הרב הגדול מוהר"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה שתי תקנות הוו וכו'. בכאן יש ג' פירושים רש"י ז"ל מפרש שהשתי תקנות הם התקנה שתקנו לה מאתן והב' הוא מה שחזרו ותקנו לה מנה ומשום דהחזירו היתה משום תקנה דלא לפרשו מינייהו אינשי לכך קרי לה תקנה ולזה הפירוש יש קושיא אחד שהלשון של מעיקרא תקנו לבתולה ד' מאות זוז ולאלמנה מנה הוא מיותר. הפי' השני הוא שהב' תקנות הם התקנה שתקנו לבתולה והב' היא התקנה שתקנו לאלמנה בת כהן מאתים ומתני' קודם תקנה ותוספתא לאחר תקנה ובזמן שתקנו לבתולה ד' מאות זוז לא תקנו לאלמנה המאתים אלא אח"כ והיינו דקתני מתני' התקנה של הבתולה ולא קתני התקנה של האלמנה דמתני' נשנית קודם תקנת האלמנה ולאלו שתי קושיות שנמצא עכשיו שהתקנה דקתני מתני' אינה האמיתית והב' היא דהשתא לא חזינן שכותבין אלא מנה ואלו הב' קושיות הם מתורצות במה שאומרים אחר כך אהדרינהו למילתיה דעכשיו התקנה דקתני מתני' לאלמנה מנה היא האמיתית והיינו דהשתא כתבינן מנה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רב אשי שתי תקנות הוו וכו'. עד אהדרינהו למילתייהו פי' והאי לאו תקנה היא אלא עקירת תקנה שניה וממילא הדרו למלתא קמייתא ואם תאמר ולמה ליה לרב אשי למימר הכי דעקרוה לתקנתא תנייתא ויש לומר כי היכי דתיהוי מתניתין כהלכתא ואם תאמר ומנ"ל דמעיקרא תקינו תקנת בתולות דילמא איפכא ויש לומר דהא לא מסתברא ועוד דמסתמא תקנתא דמתני' קדמה לתקנתא דברייתא ואם תאמר ודילמא תרווייהו כהדדי איתקון ובתר הכי הדרו אלמנה למלתא מטעמא דפי' תלמודא ויש לומר דלישנא משמע שאפי' בזמן התקנה הראשונה שנהגו אבתולות לא היו גובין לאלמנה אלא מנה ואין זה עיקר התקנה דהיכי איפשר דתנא ברא מדכר תקנתא דברייתא ולא מדכר תקנתא דמתני' אלא ודאי מתני' תקנתא קמייתא אדכר דאיהי היא דקיימא ואזלא בלחוד ע"כ. אזיל בשיטת הרשב"א ז"ל והא כתיבנא דשמעתא דמנחות לא דייקא שפיר כוותייהו:

וז"ל הרא"ש ז"ל שתי תקנות הוו וליכא למימר דחדא תקנתא הואי ומתני' קודם תקנתא וברייתא לאחר תקנה שתקנו לאלמנה מאתים דהא חזינן השתא דלית לה מאתים וליכא למימר דמעיקרא כי תקינו לבתולה משום מעלה דכהונה תקנו נמי לאלמנה מאתים דלא מסתבר שיתקנו יתרון לאלמנה אם לא שראו שיהיה צורך בדבר וגם לשון המשנה לא משמע דקתני אחד אלמנת ישראל ואחד אלמנת כהנים כתובתן מנה וקתני ב"ד של כהנים היו גובין וכו'. אלמא משמע דבשעה שתקנו לבתולה ארבע מאות זוז ה"ל לאלמנה מאתים. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל אמר רב אשי שתי תקנות הוו מעיקרא תקון וכו'. כיון דחזו דמזלזלי וכו' כיון דחזו דפרשי מינייהו וכו' איפשר דרב אשי גמרא גמיר לה הכי א"נ מדקתני מתניתא אלמנת כהנים כתובתה מאתים ולא קתני בתולה ד' מאות משמע ליה דלא אתקון בהדי הדדי ומשמע ליה דמתני' אחר תקנה וכיון דכן לא סגיא ליה אלא כדקאמר. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה אמר רב אשי שתי תקנות הוו וכו'. ואם תאמר תקנה אחרונה דאהדרינהו למילתייהו למה הוצרך לרב אשי לימא מעיקרא היה לאלמנה מנה ובתר הכי מאתים ומתני' קודם התקנה י"ל לא רצה לאוקמי מתני' קודם תקנה ואם תאמר לימא מעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות ולאלמנה מאתים ובתר הכי תקינו לאלמנה מנה י"ל מדקתני במתני' דאלמנת כהנים מנה והדר תני דבתולת כהנים ד' מאות משמע דכי תקינו ד' מאות זוז היתה כתובת אלמנה מנה דאי לא ה"ל למתני ד' מאות זוז ואחר כך דכתובת אלמנת כהנים מנה שהיא התקנה האחרונה דכשתקנו ארבע מאות זוז עדיין היתה כתובת אלמנות מאתים. א"נ אם איתא דתקנת מאתים ותקנת ארבע מאות היו כאחד לברייתא ה"ל למתני בתולת כהנים ארבע מאות ואלמנות כהנים כתובתן מאתים. ולא נהירא וצ"ע ע"כ. הרי הצעתי לפניך לשון המפרשים ז"ל ומתוכם נלמוד עוד שקלא וטריא בהך שמעתא ותן לחכם ויחכם עוד: