שיטה מקובצת על כתובות יא:

גמרא קטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ. כלומר לא שתהא ביאת קטן משרת בתולים כהכאת עץ אלא דוגמא נקטיה כמו שזו אין כתובתה אלא מנה לרבנן כך זו אין כתובתה אלא מנה. ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר דבבשר או עשאה בעולה גמורה או לא עשה ולא כלום דהא אינו משיר בתולים וזו כיון שלא עשאה בעולה גמורה אף הוא לא עשה ולא כלום. הרשב"א ז"ל: וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל אין מוכת עץ בבשר ומיירי שלא השיר בתוליה דאי השיר לא פחיתא ממוכת עץ אלא בשלא השיר איירי והיינו דקאמר אין מוכת עץ בבשר דאי השיר בתוליה בעולה גמורה היא ואי לא השיר בתוליה לאו מידי עבד ואפילו מוכת עץ אינה ולרב עשאה מוכת עץ אפילו לא השיר , ע"כ. וניחא לי לשיטתם ז"ל דמאן דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה ה"ל למימר ושמואל אמר לא עשאה מוכת עץ אלא מדנקט אין מוכת עץ בבשר אלמא בלא השיר בתולים איירי וכן כתב הרא"ש ז"ל וכדכתיבנא וכן כתבו בתוס' ותפסו ושמואל אמר אין מוכת וכו' דהיינו לישנא דמאן דמתני לה באפי נפשה ולא תפסו אכי אמריתא קמיה דשמואל דלישנא קמא ומשום דאתו לדיוקא דבתירוץ דבשלמא מאן דלא מתני לה באפי נפשה איכא למימר דכל חד נקט כלישניה אבל למאן דמתני לה באפי נפשה ה"ל למינקט בלישנא דמאן דפליג עליה למימר ושמואל אמר לא עשאה מוכת עץ, כנ"ל: אבל בשיטה ישנה כתוב וז"ל ושמואל אמר אין מוכת עץ בבשר ואע"פ שהוציא דם לא עקר כל הבתולים ואפילו עקרם כיון שאין זו לא בעילה ולא הנאה מותבינן לה כבוגרת והילכתא כשמואל דקי"ל כותיה בדיני מיהו לכהן גדול אסרי לה ואפילו לשמואל מידי דהוה אבוגרת דאסורה לכהן גדול מדכתיב והוא אשה בבתוליה יקח ובירושלמי שרי לה וה"ג התם קטן הבא על הגדולה היא אין בתוליה חוזרין אמר ר' אבהו תפתר שבא עליה שלא כדרכה אמר רבי יוסי בר בון אפילו תימר מכדרכה קטן אין בו כח ליגע בסימנין ותנינן מעשה שעיברה ובתוליה קיימין וגרסינן נמי התם הנבעלת מן הקטן וממי שאינו איש כשרה לכהונה תני ר' חלפתא בן שאול כשרה אפילו לכהן גדול ונראה לפום גמרא דילן דודאי יש בו כח לעקור הבתולים מדאמר רב עשאה מוכת עץ ומוכת עץ אין לה בתולים כלל דהא מדמו לה לבעולה, מר' י"צ. ע"כ: ורש"י ז"ל כתב וז"ל עשאה מוכת עץ. נהי דאין ביאתן ביאה מיהו לא גרע מעץ הנתקע ולרבנן דפליגי אמוכת עץ כתובתה מנה וכן לענין כהן גדול דתנן לא ישא את מוכת עץ הא נמי אסירא ליה. אין מוכת עץ בבשר אדם. ואי בעולה לא הויא מוכת עץ נמי ליתא ע"כ. משמע דס"ל כשיטה ישנה דלרב מיירי כשהשיר בתולים ולהכי קאמר עשאה מוכת עץ דלא תימא אף על גב דהשיר בתולים מ"מ אין ביאתו ביאה וכיון שכן נימא דאכתי כבתולה גמורה דיינינן לה קמ"ל דלא גרע ממוכת עץ ושמואל סבר כיון דהשיר בתולים דאי לא דיינת לה בבעולה מוכת עץ נמי ליתא ולהכי כתב רש"י ז"ל וכן לענין כהן גדול דתנן לא ישא וכו' משום דקשיא ליה דלקמן משנינן מתניתין אליבא דרב דה"ק וקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ ומוכת עץ וכו' וקשיא ליה ז"ל דאכתי לא הוזכר פלוגתא דמוכת עץ עד שיאמר וקטן שבא על הגדולה לכך כתב רש"י ז"ל וכן לענין כהן גדול פירוש דהא דקרינן לה מוכת עץ נפקא מינה לגבי מילתא אחריתא דהיינו לענין כהן גדול וכדכתיבנא דהכי נקט תנא מעיקרא וקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ ללמדנו הך דינא וכדכתיבנא, כנ"ל. והרשב"א ז"ל תירץ קושיא זו בענין אחר וכדבעינן למכתב קמן בסיעתא דשמיא:

מתיב רב אושעיא גדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים. לכאורה משמע דעיקר קושייתו היינו מדפליגי רבנן במוכת עץ ואמרי מוכת עץ כתובתה מאתים ולא פליגי אקטן שבא על הגדולה ואי הכי קשיא חדא דה"ל לר' אושעיא לאתויי מילתא דרבנן דהיינו עיקר תיובתא ועוד למה ליה לאיתויי גדול שבא על הקטנה. ונ"ל לפרש דהכי מותיב מדקתני גדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ דפלגינהו תנא בתרתי ולא אפלוג רבנן אלא במוכת עץ שמעת מינה אין מוכת עץ בבשר ואין לך לומר דדילמא פליגי רבנן במוכת עץ וכל שכן בקטן שבא על הגדולה דמפגמא טפי דמוכת עץ לא איתעביד בה מעשה בידי אדם וקטן שבא על הגדולה איתעביד בה מעשה בידי אדם דהא קתני גדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ וגדול שבא על הקטנה פשיטא טפי דכתובתה מאתים דהא בתוליה חוזרין בהדה קתני קטן שבא על הגדולה ושוב קתני ומוכת עץ ותנא לא זו אף זו קתני אלמא דגריע מוכת עץ מקטן שבא על הגדולה ולא אפלוג רבנן אלא במוכת עץ ש"מ דדוקא במוכת עץ פליגי, כנ"ל:

אמר רבא ה"ק גדול שבא על הקטנה ולא כלום וכו'. איכא למידק אמאי קאמר ה"ק והא קא מיחסר מתני' טובא והילכך ה"ל למימר תניא ונ"ל דהכי קאמר הא דקתני מתני' וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ לאו בבא באפי נפשה היא מאי דתני מוכת עץ אלא ה"ק וקטן שבא על הגדולה מוכת עץ היא כתובתה מאתים דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל מוכת עץ כתובתה מנה והא נמי דהא הויא לה מוכת עץ כתובתה מנה ע"כ. ואין להקשות דא"כ אף אנו נאמר דאפי' גדול הבא על הקטנה נמי הויא מוכת עץ דהא כי קתני ומוכת עץ אתרתי בבי קמייתא קאי והילכך איכא למימר דחכמים פליגי נמי אהך ואילו רב לא קאמר אלא קטן שבא על הגדולה דוקא דהא ודאי ליתא דפשיטא ודאי דלא קאי עלה דגדול הבא על הקטנה מאי דתני ומוכת עץ משום דגדול הבא על הקטנה אינה ביאה כלל לדברי הכל דה"ל כנותן אצבע בעין וכמו שהאריך רש"י ז"ל בזה ולהכי איצטריך לפרושי בשנוייא טעמא דגדול הבא על הקטנה. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל הא דאמר רבא ה"ק גדול הבא על הקטנה ולא כלום דפחות מכאן כנותן אצבע בעין לא צריכא לן בערך תירוצא אלא איידי דאתי לפרש למתני' פריש לה כולא ודכותא בתלמודא. ע"כ: וכן כתוב בשיטה ישנה וז"ל דפחות מכאן כנותן אצבע בעין דמי זה לא היה צריך הקושיא אלא איידי דמפרש שאר מתני' מפרש נמי הא וגם לא הוה צריך תנא דמתניתין לשנות גדול הבא על הקטנה ע"כ. וליתא דשפיר איצטריך לאשמועינן דלא תימא דגיורת ושבויה וכו' פחותה מבת שלש שנים ויום אחד דוקא הוא דכתובתה מאתים משום דלא ידעינן בודאי דנבעלו אבל גדול שבא על הקטנה דברירא לן שנבעלה איכא למימר דבטל חינה ובכלל בעולה היא וכתובתה מנה קמ"ל דכיון דבתוליה חוזרין לא בטל חינה וכתובתה מאתים, כנ"ל: ועוד איכא למידק למה ליה לתנא לאשמועינן מעיקרא דקטן הבא על הגדולה הויא מוכת עץ ומאי נפקא מינה והא תריצנא לה לעיל שפיר דקתני הכי כדי לאשמועינן לגבי כהן גדול דתנן לא ישא מוכת עץ. אבל הרשב"א כתב וז"ל אמר רבא ה"ק גדול הבא על הקטנה וכו' ואיכא למידק למה ליה לרבא למנקט ולפרושי רישא דמתני' דהא גדול הבא על הקטנה מינח הוא ניחא לן ועוד מאי האי דתלי קטן הבא על הגדולה במוכת עץ וכל שכן אי מוכת עץ אכתי לא אתפריש דינא דדברי רבא השתא הוא דקא מפרש דפלוגתא דר"מ ורבנן היא ונראה דמשום דבעי למימר דקטן הבא על הגדולה לרבנן אין לה אלא מנה אף על פי שאין ביאתו ביאה לכך הוצרך לפרש טעמא דגדול הבא על הקטנה אמאי כתובתה מאתים וה"פ גדול הבא על הקטנה לא עשה ולא כלום דהא אינה ראויה לביאה ובתוליה חוזרין אבל קטן הבא על הגדולה אע"פ שהוא אין ראוי לביאה היא ראויה לביאה וכיון שנעשה בה מעשה כלל אחר שנראית לביאה בטל חינה שאין הולך אחר ביאתו אלא אחר ביאתה והרי זו כמוכת עץ שאינו בן ביאה ואעפ"כ נחלקו בו ר"מ ורבנן דרבנן אומרים כתובתה מנה הואיל ונעשה בה מעשה כעין מעשה איש אחר שנעשית גדולה, כנ"ל ע"כ: וכן כתב אחד מתלמידי הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל אמר רבא ה"ק גדול הבא על הקטנה וכו' וא"ת והא אנן לא קשיא לן אלא קטן הבא על הגדולה א"כ למאי איצטריך לפרושי לן גדול הבא על הקטנה וי"ל דאגב סיפא נקט לה לסיפא רישא ולאשמועינן שאין הכל תלוי בו אם הוא בן ביאה אם לאו אלא בתר דידה אזלינן ואמר גדול הבא על הקטנה אע"פ שהוא בן ביאה מ"מ ביאתה אינה ביאה דכנותן אצבע בעין וכו' ולא בטל חינה כלל ומש"ה כתובתה מאתים קטן הבא על הגדולה אף על פי שהוא אינו בן ביאה מכל מקום ביאתה ביאה ובטל חינה שכבר טעמה טעם ביאה כמוכת עץ שאינו בן ביאה אלא משיר בתולים, ע"כ:

מחלוקת כשהכיר בה. כתב רש"י ז"ל כשהכיר בה. כשכנסה וכתב לה כתובה הוא ידע שהיא מוכת עץ. פירוש אע"ג דכשנתקדשה לו לא הכיר בה. וכתבו תלמידי הרב ר' יונה ז"ל הכיר בה פירוש שהודיעו לו בפירוש ואמרו לו שהיא מוכת עץ, ע"כ:

מדמי לה לבוגרת. ולאו לגמרי מדמינן לה לבוגרת דהא בוגרת בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מאתים ומוכת עץ דברי הכל בלא הכיר כתובתה ולא כלום אלא כיון שהכיר בה לר"מ ולא הטעתו במעשה שאירע בה כתובתה מאתים דהא לא בטל חינה הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש אבל בשלא הכיר בה אין לה ולא כלום דהכאת עץ מילתא דלא שכיח הוא דלא רמי איניש אדעתא לאתנויי עלה ולכך אין לה ולא כלום אבל בוגרת בין כך ובין כך מאתים דעליה דידיה רמיא לאתנויי והיא לא הטעתו ולכך בין כך ובין כך כתובתה מאתים ולרבא דאמר בין הכיר בה בין לא הכיר בה לר' מאיר מאתים משום דמדמה לה לבוגרת לגמרי דלאו טעותא איכא כלל דהא לא בטל חינה ורבנן מדמו לה לבעולה לגמרי דהכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום כמו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה כלום דכיון דבטל חינה כהטעאה גמורה חשבינן לה אבל למסקנא דאסקא רבא לרבנן בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מנה טעמא לפי שאינה הטעאה גמורה משום דלא בטיל חינה לגמרי כבעולה דמזוהמת היא בפניו. הרשב"א ז"ל: וז"ל הרא"ש ז"ל אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום אע"ג דר"מ מדמי לה לבוגרת ובוגרת יש לה אפילו לא הכיר בה מ"מ מוכת עץ מקפיד עלה והוי מקח טעות, ע"כ. ורש"י ז"ל כתב מדמי לה לבוגרת. דקיימא לן שכלו בתוליה במסכת יבמות וכו'. פירוש לגבי הכי הוא דמדמי לה לבוגרת ולאו לגמרי ופריך תלמודא ור"מ מאי מדמי לה לבוגרת וכו' פירוש כיון דעל כורחו לא דמי לה לגמרי דהא בוגרת אפי' לא הכיר בה כתובתה מאתים ומוכת עץ אמרת ולא כלום הילכך לבעולה הוה לן לדמוייה ומשני דע"כ לבעולה לא מצינן לדמוייה דבעולה איתעביד בה מעשה איש וכו' וכיון שכן לבוגרת מדמינן לה למאי דשייך דהיינו הכיר בה וכמו שפירשו הרשב"א והרא"ש ז"ל והדר פריך תלמודא ורבנן אדמדמו לה לבעולה נדמייה לבוגרת פירוש ליהוי הכיר בה דמוכת עץ כלא הכיר בה דבוגרת דסוף סוף מוכת עץ נמי לא איתעביד בה מעשה איש. ומשני מ"מ הא איתעביד בה מעשה מה שאין בבוגרת ולכך לא מצינן לדמוייה לבוגרת כלל ועדיפא טפי לא הכיר בה דבוגרת מהכיר בה דמוכת עץ. כנ"ל: וז"ל שיטה ישנה אבל לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום ואף על גב דר"מ מדמי לה לבוגרת י"ל להכי אהני הא דאיתעביד בה מעשה באיש דלא דמיא לה לגמרי, ע"כ. והיינו כדכתיבנא. ואם היינו אומרים דרמי בר חמא סבירא ליה כרב דקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ ורבנן ור"מ פליגי נמי בקטן שבא על הגדולה יכלינן לפרושי דמעיקרא דפריך עלה דר"מ אמאי מדמי לה לבוגרת היינו דגבי גדול שבא על הקטנה דמ"מ מעשה בידי אדם איכא ובתר הכי פריך ורבנן אדמדמו לה לבעולה וכו' לגבי מוכת עץ ממש ודע שבספרי הדפוס כתוב בעולה איתעביד בה מעשה בידי אדם הא וכו' והוא טעות ובספרי דוקני גרסינן בעולה איתעביד בה מעשה איש והכי גרסי כל המפרשים ז"ל וגרסא מתיישבת שפיר להאי פירושא. ומיהו מאי דכתיבנא מעיקרא הוא יותר פשוט. כנ"ל: וכתב הריטב"א ז"ל מדקא מדמינן מוכת עץ לבעולה ולבוגרת ולא משנינן שאני מוכת עץ דפתחה סתום שמעינן דמוכת עץ פתחה פתוח והיינו דתנן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את שמע מינה פתחה פתוח כדרוסת איש וכן אמרינן בירושלמי דפתחה פתוח בין בעץ בין באדם וה"ה לבוגרת וכדבעינן לפרושי לקמן במכלתין. ע"כ:

מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני וכו'. וא"ת ודילמא מוכת עץ אני תחתיך היא דקא אמרה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל היא אומרת מוכת עץ אני. משנתינו היא. פי' דמאי דקאמר מוכת עץ אני היינו לומר ודיני כמה דתנינן במתני' דהכא ומעיקרא תני הכא דינא דמוכת עץ ושוב תני היא אומרת מוכת עץ אני ודינא כמה דתנינן הילכך לא מצית למימר דמוכת עץ אני תחתיך קאמרה דבהכי לא מיירי מתני' דהכא כלל וא"ת א"כ דילמא הכי קאמרה מוכת עץ אני והכרת בי דהא מתני' דהכא בהכיר בה מיירי לרמי בר חמא ויש לומר דלהכי כתב רש"י והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. הנושא את האשה בחזקת בתולה ולא מצא לה בתולים היא אומרת מוכת עץ אני כו' אלמא מוכת עץ הכיר בה יש לה כתובה וכו', ע"כ. פי' דמאי דקאמר היא אומרת מוכת עץ אני קאי ארישא דאידך מתניתין דקתני הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' אלמא משמע ראייה דלא הכיר בה כנ"ל. ומיהו מצאתי בגמ' קלף ישנות דגרסי הכי מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי אלא אמר רבא וכו' ותו לא וזאת היתה גירסת רש"י ז"ל ולכך איצטריך לומר משנתינו היא והכין גרסי כל המפרשים ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ובשיטה ישנה כתוב מתיב וכו' ויש לי, ואין לפרש היא אומרת מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתים דא"כ הוה ליה למימר לא כי אלא עד שלא ארסתיך וכו'. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי פירוש אלמא מוכת עץ יש לה כתובה אף על פי שלא הכיר בה דליכא למימר דמוכת עץ אני תחתיך קאמרה א"כ הוה ליה למתני הכי בהדיא כדקתני משארסתני נאנסתי וא"ת מנא לן דבלא הכיר בה מיירי דדילמא ה"ק מוכת עץ אני והכרת בי וי"ל דא"כ מאי האי דמהדר והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את הול"ל לא הכרתי בך ומיהו ע"כ רמי בר חמא הכי מפרש לה למתניתין וכן תירצו בירושלמי אליבא דרמי בר חמא היא אומרת מוכת עץ אני והכי התניתי עמך והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ולא התנית עמי כלום ובגמרא דילן משמע להו דהאי תירוצא דחיקא הוא מטעמא דאמרן ולהכי לא פריקו לה מידי וכו'. ע"כ: וז"ל הרא"ה ז"ל מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי ליכא לפרושי דה"ק היא אומרת מוכת עץ אני וכן התניתי עמך דא"כ ה"ל מתניתין ברי וברי לא אמר ר"ג דמהימנא ושלא כדברי הירושלמי והכי מוכח מתניתין דקתני לא כי אלא דרוסת איש ולא קתני לא התנית עמי. ע"כ: וכן כתב הרמב"ן ז"ל מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי ואי קשיא ודילמא מתני' כגון שאמרה ליה מעיקרא מוכת עץ אני לא קשיא כיון דאיהו שמא הוה ולא ידע אי מוכת עץ או לא אי ס"ד דאמרה ליה מעיקרא השתא מאי טעין בעל אמאי אמר ר' יהושע לא מהימנא אלא ש"מ כגון שכנסה בחזקת בתולה גמורה ולא מצא לה בתולים ועכשיו היא אומרת מוכת עץ אני ומש"ה אמר ר' יהושע לא מהימנא דכיון דאתרע חזקתה ולא מצא לה בתולים חיישינן שמא דרוסת איש היא ומש"ה אקשי ליה רב נחמן אדרמי בר חמא וכבר כתבתי זה למעלה ע"כ:

אלא אמר רבא בין הכיר בה וכו'. משמע ליה דרבא אתא לתרוצי מתני' ואתא נמי לאוקמי מאי דקאמר רמי מחלוקת כשהכיר בה וכו' במידי דאף על גב דלא מצינן לתרוצי לדדמי בכוליה מיהו במקצת דבריו שפיר מיתרצא והכי קמהדר רבא למימר דחילוקיה דרמי בין הכיר ללא הכיר הכי מיתוקם מחלוקת כשהכיר בה פי' לא נחלקו ר"מ וחכמים דר"מ אמר מאתים ורבנן אמרי מנה אלא כשהכיר בה אבל בלא הכיר בה לא נחלקו חכמים לומר מנה אלא לדעת חכמים ולא כלום והכין איכא לדיוקי מלשונו של רש"י ז"ל דמעיקרא כתב תיובתא דרמי בר חמא דאמר לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום. פי' כי איתותב היינו מאי דקאמר לא הכיר בה דברי הכל ולא כלום מיהו מאי דקא מפליג בין הכיר ללא הכיר לדעת חכמים בדוכתיה קאי דהכיר בה מנה ולא הכיר בה ולא כלום שוב כתב אלא אמר רבא לר"מ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים. ומתני' דקתני היא אומרת מוכת עץ אני וקא תבעה ר"מ היא. לרבנן הכיר בה מנה. ומתניתין דהכא כשהכיר בה אבל לא הכיר בה ולא כלום והא לא מצית למימר הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה דאי במקח טעות מחזקינן לה משום דלא הכיר בה לית לה מידי ואי לאו מקח טעות הוא דאין חילוק בין הכיר ללא הכיר ע"כ. כך היא הנוסחא בפירושי רש"י ז"ל המדוייקים הא קמן דמאי דקאמר רבא בין הכיר בה ובין לא הכיר בה לר"מ מאתים היינו כדי לתרוצי מתני' דקתני היא אומרת מוכת עץ וכו' ומאי דקאמר שוב לרבנן הכיר בה מנה וכו' היינו לאוקמי במידי חילוקיה דרמי בר חמא דקאמר מחלוקת כשהכיר וכו' וכדכתיבנא והוקשה לו לרש"י ז"ל דהא מצינן לתרוצי למתניתין ולאוקמי חילוקיה דרמי בר חמא במידי בגונא אחריתי והיינו דנימא לרבנן הכיר בה מנה ומתני' דקתני היא אומרת מוכת עץ אני מיתוקמא שפיר בין לר"מ בין לרבנן וחילוקיה דרמי בר חמא נימא הכי מחלוקת בשלא הכיר בה אבל הכיר בה דברי הכל מאתים אבל לא הוקשה לו לרש"י ז"ל דלר"מ נימא הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה חדא דא"כ מאי דקאמר רמי בר חמא מחלוקת בשהכיר וכו' לא מיתוקמא כלל דבין בהכיר בה ובין לא הכיר בה פליגי דהכיר בה לרבנן מנה ולר' מאיר מאתים ובלא הכיר בה לר"מ מנה ולרבנן ולא כלום ועוד דכיון דאמרינן דלר"מ אין חילוק בין הכיר ללא הכיר דלאו פגומה היא כלל א"כ מאיזה טעם תיקשי לן דנימא וניפלוג בינייהו דבשלמא לרבנן דמחלקי בינייהו איכא לאקשויי דהא מפלגת בינייהו בהכי תפלוג בהכי כי היכי דתיקו מתני' דהיא אומרת מוכת עץ כדברי הכל אבל לר' מאיר ליכא לאקשויי ועוד דמאי עדיפותא איכא למימר דלר"מ הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה כיון דסוף סוף לא מיתוקם מתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני דמיירי בלא הכיר אלא כר' מאיר אבל אם הקושיא לרבנן ניחא דעדיף לן לאוקומי מתני' ככ"ע וכדכתיבנא ותירץ רש"י ז"ל קושייתו דלא מצינן למימר הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה דאי במקח טעות מחזקינן ליה וכו' כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל: והתוס' ז"ל לא פירשו כן אלא דרבא לא אתא אלא לתרוצי מתני' דאותבינן מינה לרמי בר חמא ולא איכפת ליה אי תיקום חילוקיה דרמי בר חמא כלל והא דקאמר לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום דלשיטת רש"י ז"ל ניחא דקאמר הכין כדי לאוקמי חילוקיה דרמי בר חמא במידי אבל לשיטת התוס' קשיא דלמה ליה לאורוכי כולי האי ותירצו בתוס' דלכך האריך וקאמר הכין לאשמועינן דמתני' רבי מאיר היא ולא רבנן וא"ת כיון דלא אתא רבא כי אם לתרוצי מתני' ולא אכפת ליה אי תיקום חילוקיה דרמי בר חמא כלל אמאי לא קאמר לרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה כדקאמר במסקנא ותיתי מתני' לדברי הכל ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דמעיקרא מהדרינן לאוקמי חילוקיה דרמי בר חמא בכל מאי דאפשר ואם לא כולו מקצתו וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דהשתא לא ניחא ליה למימר הכי דכיון דרבנן מדמו לה לבעולה [הויא בלא הכיר בה כמו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה וס"ל דלית לה ולא כלום ובמסקנא סבר הא דמדמו לה לבעולה] היינו לענין מנה אבל מקח טעות לא הוי כמו בבעולה דאינו מקפיד כל כך במוכת עץ שיהא מקח טעות: וז"ל הרמב"ן ז"ל ואסקה רבא לר"מ בין הכיר בה בין לא הכיר מאתים לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה לא כלום ומתני' ר"מ דסתם מתני' ר' מאיר ומסקנא דהדר ביה רבא מיהא מההיא ברייתא דמתרץ דסבר דרבנן אפילו דלא הכיר בה מנה ולא מצית למימר דס"ל לרבא לר"מ הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה וברייתא ר"מ ומתני' נמי ר"מ דאי במקח טעות מחזקינן ליה משום דלא הכיר לית ליה מידי ואי לאו מקח טעות הוא אין חילוק בין הכיר ללא הכיר כך פי' רש"י ז"ל. ע"כ: ולא תדקדק מלשון הרב ז"ל דקושיית רש"י ז"ל היינו לר' מאיר ולא כדפרישנא דאיברא ודאי דבתר דאסקינן דהדר ביה רבא וס"ל דלרבנן אפילו בלא הכיר בה מנה איכא לאקשויי אמאי לא אמרינן דהדר ביה ממאי דקאמר לר"מ כי היכי דתיקום ברייתא נמי כר"מ וכן הקשו נמי בתוס' וכדבעיא למכתב בס"ד ומיהו מעיקרא דסברינן לא הכיר בה ולא כלום ולא אמרינן דהדר ביה לא קשיא ליה לרש"י אלא עלה דרבנן וכדכתיבנא ותי' של רש"י עולה לכאן ולכאן ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד כנ"ל:

וז"ל הריטב"א אלא אמר רבא לר"מ בין הכיר בה כו'. פי' דמתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני ויש לי ר"מ היא דהא מתני' בלא הכיר בה מיירי וליכא למימר דלר"מ הכיר בה מאתים כדקתני במתני' ר"מ מוכת עץ מאתים אבל לא הכיר בה ולא כלום דהא קתני היא אומרת מוכת עץ אני ויש לי ולא מצי למימר נמי לא הכיר בה מנה משום דמשמע ליה דאי איכא במוכת עץ קפידא דמקח טעות אפילו הכיר בה נמי איכא קפידא וה"ל למימר הכיר בה מנה ותו דכל היכא דאיכא מקח טעות במוכת עץ שלא הכיר מקח טעות לגמרי היא ולית לה כלום והא דקאמר לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום ולא קאמר דלרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה ואתיא מתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני אפילו לרבנן יש לומר דמשמע ליה דכיון דקפדי רבנן במוכת עץ דאפילו כי הכיר בה אין כתובתה שלימה היא הנותנת בשלא הכיר בה מקח טעות חשבינן לה ואין לה כלום דמקח טעות לגמרי משמע. ע"כ:

והדר ביה רבא. כתב רש"י ז"ל והדר ביה רבא גרסינן ולא גרסינן מההיא. והדר ביה רבא ממאי דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום אלא בין הכיר בין לא הכיר יש לה מנה לרבנן ומאתים לר"מ ומתני' דהתם דברי הכל, ע"כ. פי' הוקשה לו לרש"י ז"ל דלפי שיטתו דאקשי לעיל דאתא רבא לתרוצי מתני' ולאוקמי חילוקיה דרמי במידי מעתה לא שייך לישנא דהדר ביה דמשמע דמעיקרא אליבא דנפשיה קאמר לה אבל לשיטת התוס' ניחא ולכך כתב רש"י ז"ל והדר ביה רבה גרסינן פי' דשפיר גרסינן והדר ביה והיינו לגבי מאי דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום וכדמסיים ואזיל וכתב עוד ול"ד מההיא דמשמע דמההיא דתניא הוא דהדר ביה והא ודאי ליתא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד, כנ"ל. וכן אנו רגילין לפרש בכל מקום שאומר רש"י ז"ל ה"ג ול"ג משום דהויא לשון מיותר:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל גריס והדר ביה רבא מההיא דתניא וכו'. ורש"י ז"ל לא גריס מההיא דמהא דהכא הדר ביה ולא מההיא דהתם דמסייע ליה מתני' דקתני והיה מקחי מקח טעות כדמפרש ואזיל ולג"ה יש לפרש והדר ביה רבא מהא דתניא וכדמוכח דלההיא דתניא וכו', ע"כ. ודחיקא האי תירוצא דלמה ליה לאורוכי ולמימר מההיא והנכון דל"ג הא:

בת סקילה היא. כלומר דאפילו תימא שזו אין לה התראה דכיון שאם זינתה תחתיו בת סקילה היא כי איכא עדים והתראה כי ליכא מיתה נמי אין לה כתובה דכל מזנה אין לה כתובה ולגוזמא נקטיה בת סקילה היא. הריטב"א ז"ל:

הכי קאמר אם יש עדים שזינתה תחתיו וכו'. והא דלא קאמר חסורי מחסרא והכי קתני משום דאין צריך לחסר דהא ודאי דה"ק אם יש עדים שזינתה תחתיו וכו' פי' ולא הוצרך לפרש מה דינה אלא ללמדנו כיצד הוצאת שם רע ולמדך דזקוק הוא לבא לב"ד ושוב אשמועינן מן הכתובה אם זנתה מעיקרא והוה ליה כאילו קאמר ויש לה כתובה מנה ומילתא באפי נפשה הוא ולא קאי אמאי דקאמר אם יש עדים שזנתה תחתיו וכיון דבע"כ יש לך לפרש כן משום מאי דפרכינן בת סקילה היא ה"ל כאילו מפורש כן בהדיא, כנ"ל. ובמאי דכתיבנא דה"ל כאילו קאמר ויש לה כתובה מנה ומילתא באפי נפשה היא ניחא נמי דלקמן קא עייל רבה בגוה דברייתא דין מוכת עץ וקא מחסר טובא ולא קאמר חסורי מיחסרא אלא ודאי דהיינו פירושא דברייתא אם יש עדים שזנתה תתתיו וכו' ויש לה כתובה מנה וע"כ יש לך לומר כן דהאי לא קאי מאי דקתני יש לה כתובה אמאי קתני אם יש עדים שזנתה תחתיו ומעתה שפיר מצינן לעיולי בברייתא דין זנתה מעיקרא ודין מוכת עץ ולא מיקרי חסרון ואפשר שהתנא מאי דפשיטא ליה שפיר נקיט דחדיש ליה וגזרת זנתה תחתיו וזנתה מעיקרא פשיטא ליה דזו בסקילה וזו אבדה כתובתה וגזרת דמוכת עץ דכתובתה מנה חדיש ליה ונקטיה ולא הוצרך לפרש אמאי קאריך דקתני כתובתה מנה כיון דפשיטא ליה דזנתה מעיקרא דאין לה כלום מעתה אמאי תיקום מאי דקתני כתובתה מנה אם לא אנמצאת מוכת עץ. כנ"ל:

ואמר רב חייא בר אבין וכו'. ומתיב רב נחמן וכו'. אי גרסינן והדר ביה רבא מההיא ופירושו מההיא דאמר כתובתה מנה לא אתי שפיר הא דמייתי הא דר' חייא ומאי דמותיב עלה רב נחמן דמשמע איפכא דקתני והיה מקחי מקח טעות ולגמרי משמע והילכך מוכרח הוא לפרושי דמוכת עץ בלא הכיר בה מנה ואי גרסינן מההיא ופירושו כדמוכח מההיא דתניא וכמו שפירש הריטב"א ז"ל ניחא שפיר דגרסינן ואמר ר' חייא וכו' ומתיב רב נחמן וכו' דהא בעי לאוכוחי דמההיא דאמר לא אמר כלום הוא דהדר ביה ולא מאידך דאמר כתובתה מנה והילכך בעי לאתויי הך שקלא וטריא לאוכוחי הכין אבל לרש"י ז"ל דלא גריס מההיא ולא אתא לאוכוחי מידי אלא לאתויי דהדר ביה בלחוד לא ניחא כולי האי לגרוס ואמר רב חייא וכו' ומתיב רב נחמן וכו' לכך כתב רש"י ז"ל דשפיר גרסינן ואמר וכו' ומתיב וכו' וקל ליישב ומיהו אם נפרש והדר ביה מההיא דאמר כתובתה מנה לא מיישבא כלל ולקמן אכתוב בס"ד היאך מתיישב הך פירושא כנ"ל. וקשה קצת מאי מותיב רב נחמן לרב חייא והא ברייתא אמרה כן ואי רמי ממתני' אברייתא ה"ל למימר ורמינהי ואפשר דרב חייא אמרה מימרא באפי נפשה כד שמעה מיניה רב נחמן ועלה דידיה קא מותיב רב נחמן ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ואמר רב חייא גרס ומותיב רב נחמן גרסינן דוק ותשכח:

ונסתחפה שדהו. כתוב בלקוטי הגאונים ונסתחפה שדהו פי' כמו סחופי כסא כלומר כפויה קרקעך על פיה ואי אתה יכול לזורעה כך אני מזלך גרם לי שנאנסתי דשמא אילו הייתי פנויה לא הייתי נאנסה והאי לישנא דנסתחפה שדהו אגררא הוא דנקטוה הכא ועיקריה בבבא מציעא גבי שדה, ע"כ. ואיכא למידק קצת אי אגררא נקטוה ה"נ נימא דנקט אגררא והיה מקחי מקח טעות דאגררא דשאר מקח נקטיה ולאו דיהא מקח טעות ממש ולא תיקשי ולא מידי וליתא דלשון שדהו הוא דנקטיה בגררא וה"נ לשון מקח אבל טעות לגמרי משמע ולית לה כלל ורש"י כתב נסתחפה שדהו. מזלך גרם כאדם שהמטר בא וסוחף את זריעתו ועוקרה. חזר וכתב כאן פי' לשון זה אע"ג דכבר פי' אותו בתחילת המסכתא כדי להשמר מפי' הגאונים דכתבינן ולתרץ מאי דדייקינן דוק ותשכח: כי אמרה רב ששת להך שמעתא. פי' הא דשקלינן וטרינן עלה הא דתניא כיצד הוצאת שם רע וכו' וקאמר עלה רב ששת זאת אומרת וכו' ופירש וקשיא להו היינו דרמינן ברייתא אמתניתין ולא גרסינן ואמר רבא דמשמע דקאי עלה דהא דאמרינן ואמר להו רב חייא וכו' וקשה דמאי קאמר מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב אטו ניחא ליה דתיקשי ברייתא אמתניתין ואין לך לומר דהיינו הך דאקשינן ואלא הך דקשיא וכו' דהא משמע דקושיא חדשה היא ועד עתה לא שקלינן בהא מידי ואי מאי דאמרינן מעיקרא וקשיא להו היינו הך קושיא וכדפרישנא לא שייך מילתיה דרבא עלה כלל אלא ה"ג אמר רבא כו' וקאי עלה הא דמותיב רב נחמן והא דפרישית לעיל שמעה מימרא באפי נפשה ולכך מותיב עלה ופריך תלמודא עלה דרבא אלא דרבא קשיא הך וכו' ולא נהירא האי פירושא כלל והנכון כמו שפרש"י ז"ל דכי קאמר רב עמרם וכו' כי אמרה רב ששת להא שמעתא פירושו דרב ששת אמרה למימריה לבד דיש לה כתובה מנה ולא אמר שקלא וטריא דברייתא דאתינן עלה וקשיא להו הא לאותבי לבד ושפיר גרסינן ואמר רבא ואקשינן לרבא אלא קשיא הך וכו' פי' קושיא חדשה דלא אקשינן לה עד השתא ולאו היינו נמי מאי דאקשינן מעיקרא עלה דברייתא זנתה בת סקילה היא דא"כ מאי קאמר הכי וכו' דמשמע דעלה דתירוצא דלעיל אקשינן ומהכא לא תתרץ הכין אלא ה"פ ואלא קשיא הך דלעיל דקתני זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה דכיון דע"כ יש לך לתרץ כן הברייתא ה"ל כאילו מפרש כן בהדיא וכן פרש"י ז"ל כנ"ל:

והא ודאי רבנן היא. פי' אלא דלר"מ אפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים כדאמר רבא לעיל וכדתריץ טעמא הכי והיינו דניחא ליה לאוקמה להא כרבנן ולמפרך מדרבנן אדרבנן ולאו לאוקמה כר' מאיר ולמיפרך מדר"מ אדר"מ דמשמע לן דטעמא רבה איכא למימר דכיון דלר"מ הכיר בה מאתים ולא חשיב לה קפידא בשלא הכיר בה נמי כתובתה מאתים דלא חשיבא קפידא ותו דמשמע לן מתני' ושקלו וטרו בה לתרוצא רבנן היא ולא ר"מ דלית הילכתא כותיה. הריטב"א ז"ל וזה הלשון שתופס הרב ז"ל והא ודאי רבנן היא לא נמצא בספרינו:

והא רבא הוא דאמר וכו'. אלא ודאי הדר ביה מההיא דלעיל מטעמא דפרישית וק"ל דהא במתני' דמתרץ רבא לא מיירי במוכת עץ ורבא הוא דמוקי לה בהכי לתרוצי וא"כ מנא ליה לתרוצי כשנמצאת מוכת עץ לוקמה כשהכיר בה ואתיא כרבנן וי"ל דהא אפשר דכולא מתניתא כשכנסה בחזקת בתולה כדקתני כיצד הוצאת שם רע וזה נ"ל. הריטב"א ז"ל:

הדר ביה רבא מההיא. כתבו בתוס' אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה משום דמקח טעות לגמרי משמע. פירוש לפירושו ז"ל דכי קאמר תלמודא הכא במסקנא הדר ביה מההיא פירושו מההיא דלעיל דקאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום אלא בין הכיר בה בין לא הכיר בה מנה ואין לפרש דהדר ביה מהך דהכא דמשני ברייתא דקתני כיצד הוצאת שם רע וכו' יש לה כתובה מנה דהיינו בנמצאת מוכת עץ ואליבא דרבנן אלא כדמשנינן מעיקרא זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה והיינו אליבא דר' מאיר דע"כ לא קאמר ר' מאיר כתובתה מאתים אלא בנמצאת מוכת עץ אבל נמצאת בעולה כגון דזנתה מעיקרא אין לה אלא כתובה מנה דהא ודאי ליתא דמתני' דקתני היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' משמע בהדיא כמאן דמותיב ושפיר קא מותיב דמקח טעות לגמרי משמע ואין לך לומר דהא מני רבנן היא דס"ל משמע דלית לה ולא כלום וכדקאמר רבא דע"כ ר"מ היא דהא סיפא דהיא אומרת מוכת עץ אני ע"כ ר"מ היא דלרבנן לית לה ולא כלום וכדאמרינן לעיל וא"כ רישא נמי דהיא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' ר' מאיר היא וכמו שכתבו התוספות לקמן ובסמוך גבי הא דאמר רבה זאת אומרת וכו' וכיון שכן ע"כ אית לך למימר דהדר ביה מההיא דאמר לרבנן לא הכיר בה ולא כלום כנ"ל פירוש לפירוש התוספות ז"ל, והוא ברור. וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו שכתב בזה הדיבור דברים שאין להם שחר והניח זה הדיבור בצ"ע, והאמת יורה דרכו: וז"ל הרא"ש ז"ל הדר ביה מהאי אבל מהך ליכא למימר דהדר ביה דמקח טעות לגמרי משמע ועוד דאי סבר רבא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה כ"ש על מקח טעות דמוכת עץ ע"כ. וקושיא זאת השניה הא תריצנא לה שפיר, והקשו בתוס' ז"ל לפי שיטתם דמי דחקו לחזור ממה שאמר לא הכיר בה ולא כלום נימא דהדר ביה ממה שאמר לרבי מאיר לא הכיר בה מאתים ונימא דלר"מ לא הכיר בה מנה ומתוקמא ברייתא כר' מאיר וי"ל דהא לא מצי למימר כיון דר"מ מדמה לה לבוגרת אי חשיב בזה מקח טעות לא יהא לה כלום ואי לא הוי מקח טעות למה לא יהא לה מאתים וכי בוגרת לא הכיר בה פוחתין לה מכתובתה. ואם היינו מפרשים הדר ביה רבא מההיא דקאמר לא הכיר בה מנה וס"ל לא הכיר בה ולא כלום כדקאמר לעיל אין כאן קושיא כלל מיהו הא כתיבנא דליתא להאי פירושא כלל: וז"ל שיטה ישנה אלא ש"מ הדר ביה מההיא וא"ת נימא דהדר ביה ממאי דקאמר דלר"מ בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים וקסבר דלר"מ לא הכיר בה מנה ולרבנן כדאמר מעיקרא ונימא דכי היכי דלרבנן אמרינן השתא דאהני לה לא אתעביד בה מעשה איש דאית לה מנה בלא הכיר בה ה"נ מצינן למימר לר"מ דאהני בה איתעבידא בה מעשה דלא הוי כבוגרת לגמרי וי"ל עדיף לן לאוקמי ברייתא כרבנן א"נ לר"מ כיון דבהכיר בה אית לה מאתים אלמא דינה כבוגרת ובתולה וכיון שכן בלא הכיר בה נמי אית לה מאתן דבתולה היא ואין לנו לפחות דינה אבל לענין כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דלית לה כלל הטעם משום דאטעיתיה שהרי דין כל בעולה מנה ואם מוכת עץ בלא הכיר בה העמידה על דינה דהיינו דין בעולה ולא פחתו דינה מפני הטעות שהטעתו שאין תימה בכך כיון שאין הטעות גדול כל כך דהא לא איתעביד בה מעשה באיש. ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל אלא ש"מ הדר ביה רבא מההיא ש"מ והשוה מדותיו דלרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מנה ולר"מ בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים והא דלא הדר ביה מההיא דר"מ ולימא דלר"מ הכיר בה מאתים לא הכיר בה מנה וברייתא כר' מאיר משום דכיון דלר"מ כשהכיר בה מאתים ואם איתא בשלא הכיר בה פוחתין לה כלום אלמא לר"מ בהטעאה חשיב לה ומקח טעות הוא ובהטעתו אין שתות במדה לומר מחמת טעותא נפחות לה קצת וניתן לה קצת אלא אי טעותא הוא לית לה כלום בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה ולא כלום דמקח טעות לגמרי משמע ואי לאו בטעות הוא כתובתה מאתים דלמה אתה פוחתה מדינה. ע"כ:

ויש לה עדים שלא נסתרה א"נ נסתרה ולא שהתה כו'. לא זו אף זו קתני וה"פ ל"מ יש עדים שלא נסתרה שאינו סומך עליהם ועל דעת בעולה כנסה והעדים שמעידים שלא נסתרה אינם מעידין אלא לשבחה הילכך אינו יכול לטעון טענת בתולים אלא אף זו שמעידים שנסתרה דאיכא למימר שאינם אומרים לשבחה דאם היו אומרים כדי לשבחה לא היו אומרים נסתרה אפילו הכי אינו סומך עליהם ועל דעת בעולה נשאה ואינו יכול לטעון טענת בתולים, ע"כ בקונטריסין: ויש לי לפרש ענין אחר דכי מסהדי סהדי דלא נסתרה איכא למימר דלא דקדקו בעדותם יפה ולא ראינוה אינה ראיה וכ"ש הכא שאין אדם מקפיד לדקדק בדבר זה דמי הוו מסקי עדים אדעתייהו שימות זה קודם שיבא עליה ושוב תנשא לאחר כדי שיצטרכו להעיד עדות זה אבל כי מסהדי שנסתרה ולא שהתה כדי ביאה אלמא דקדקו בעדותן יפה ויש לסמוך על עדותן ויכול לטעון טענת בתולים קמ"ל דלא כנ"ל. ואי מפרשי לה להך ברייתא זו ואין צריך לומר זו ניחא טפי ואתיא כפשטא טפי ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ויש לה עדים שלא נסתרה. רבותא אשמועינן דאפילו הכי אין השני יכול לטעון וכו'. פירוש דעיקר רבותא היינו הך בבא דיש לה עדים שלא נסתרה וזו ואין צריך לומר זו קתני, כנ"ל: