שלטי הגיבורים על ראש השנה ז:

כ' הטור דלית הלכתא כרבא וכו' רב שרירא שדר ממתיבתא דהלכתא כרבא ומיהו מדאשכחן לר' זירא דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי אמרי' לא ליעביד לכתחלה אלא יכוין במצוה ואם לא נתכוין יצא והרא"ש ז"ל פסק דמצות צריכות כוונה וצ"ע בטור סימן תרע"א גבי אכילת מצה וגם בטור תר"צ גבי קריאת מגילה וכתבנו בזה ר"פ היה קורא ע"ש: לשון ריא"ז השומע תקיעת שופר מחבירו אם נתכוין לצאת זה השומע וכן התוקע נתכוין. להשמיע לזה להוציאו ה"ז יצא אבל לא נתכוין השומע לצאת אף ע"פ שנתכוין התוקע להוציאו לא יצא וכן אם נתכוין השומע לצאת והמשמיע לא נתכוין להוציאו שלא היה תוקע אלא להוציא את עצמו או להוציא אחרים ולא היתה כוונתו לזה ה"ז לא יצא עד שיתכוונו שניהם השומע לצאת והמשמיע להוציאו ואם היה התוקע ש"צ כל המתכוין לשמוע ממנו יצא הואיל וש"צ הוא דעתו להוציא כל השומעים אפי' התוקע עצמו אם לא היה מכוין למצוה אלא היה תוקע לשורר ולנגן לא יצא לפי שהמצות צריכו' כוונה: כתב הרא"ש ז"ל רב אלפס לא הביא דברי רבא רק דברי ר' זירא משום דס"ל דהכי הלכתא אע"ג דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצות אינן צריכות כוונה הלכתא כר' זירא דפליגי ביה תנאי בפ' ערבי פסחים גבי ירקות אכלן דמאי ובלא מתכוין יצא ואידך בריית' תניא ר' יוסי אומר אע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת ודייק התם דלאו משום היכרא דתינוקות קאמר מדקאמר מצוה אלא דמצות צריכות כוונה וה"נ קאמר ר' יוסי בשמעתין דיחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ור' יוסי נימוקו עמו וכן פסק בה"ג וגרסי' נמי בירושלמי היה עובר אחורי בהכ"נ וכו' הדא אמר מצות צריכות כוונה ותניא נמי נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע כו' עד שיתכוין שומע ומשמיע ואע"ג דשנינהו רב אשי שינויי דחיקא נינהו ופשטא דמתני' וברייתא לא כוותיה הלכך אזלינן לחומרא ובעינן דעת שומע ומשמיע ואם תקע להוציא את עצמו אין חבירו השומע התקיעה יוצא עד שיתכוין לו והני מילי יחיד אבל ש"צ כיון דדעתיה אכ"ע לא בעינן עד דמתכוין ליה גופיה כדתנן היה עובר אחורי בהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא:

ואשה נמי אינה חייבת דה"ל מ"ע שהז"ג: