שלטי הגיבורים על פסחים ב:

רבינו השמיט דין ייחד לו מקום שאמר לו הנה הבית לפניך הניחו במקום שתרצה דאמר דאינו זקוק לבערו וכן מיי' השמיטו משום דנראה דס"ל כפרש"י דמיירי כשלא קבל עליו אחריות דנמצא דין זה שוה לדין שלפנינו דהכל תלוי באם קבל עליו אחריות או לא אבל ר"ח ז"ל כתב דהיכא דייחד לו מקום אפי' קבל עליו אחריות אינו זקוק לבער דכיון דייחד לו מקום אינו מצוי בביתו וכ"כ הרא"ש ז"ל ור"ת וישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל נכרי וקבל עליו הנפקד אחריות יש מן הגאונים שכתבו כיון שקבל עליו הנפקד אחריות אין המפקיד עובר עליו והר"י כתב שהמפקיד עובר עליו אם אינו מבערו ולזה הסכים הרא"ש וטור ומיי' כתבו בסתם דישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי עובר עליו בבל יראה ובל ימצא ואינו מחלק בין קבל נכרי אחריות או לא: לשון ריא"ז ייחד ישראל ביתו לנכרי שהשאילו או השכירו לו והניח בו הנכרי חמצו אף ע"פ שקבל ישראל אחריותו עליו אינו עובר עליו שהרי הוא כמקבל אחריות תמן שבביתו של נכרי וכן ביאר מז"ה:

וכן נראה דעת מיי' דחיוב אחריות הוא דוקא גניבה ואבידה ולא פשיעה וכן כתב הר"י וב"ה כתב דאפי' אם הוא שומר חנם עליו ואינו חייב אלא בפשיעה חייב לבער וכ"כ הרא"ש ז"ל. טור סי' שע"ו: לשון ריא"ז קבל עליו אחריות הרי הוא כשלו וחייב לבערו ואם לא ביערו עובר עליו ואפי' חמץ של נכרי שאינו כבוש תחתיו ואפי' אינו שרוי עמו בחצר ומז"ה אומר עד שיקבל עליו אחריות האונסין ואני אומר שאע"פ שלא קבל עליו אלא אחריות גניבה ואבידה הרי הוא כשלו וחייב לבערו כמבוא' בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בהלכות נכרי שהלוה את ישראל ורוב הגאונים כדברי:

כתב הרא"ש ובתוספתא קתני תרוייהו חייב ללישנא קמא דרבא ניחא דמיירי בדמצי מסלק ליה בזוזי ואפ"ה פסק רב אלפס כאיכא דאמרי וכן משמע נמי בירושלמי דגרסינן אהך מתני' העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה ומה בינה לעיסת ארנונא שהיא חייבת בחלה תמן ברשות ישראל עומדת שמא ימלך הנכרי שלא ליטלה הכא בדעת הנכרי היא תלויה ולישנא משמע אע"ג דלא מצי מסלק ליה מדקאמר שמא ימלך הנכרי שלא ליטלה ומשמע נמי אפי' אין שיעור חלה בשל ישראל חייב:

לשון ריא"ז ואם יש לישראל חלק בעיסה כשיעור חייב על חלקו מן התורה כמבואר בקונט' הראיות:

ואינו יכול לטלטלו כדי להוציאו וכן הדין בחמץ שנשאר בבית בי"ד שחל להיות בשבת אחר חמש שעות וכתב סמ"ג דהא דביו"ט כופה עליו כלי מיירי בביטלו דאי לא ביטלו היה יכול לשרפו ביו"ט דכיון שיש קצת מצוה בשריפתו אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש רק שיהיה לצורך יו"ט וכ"כ הטור וי"א דאפי' אם לא בטלו שיש בו איסור דאורייתא אפ"ה לא יוציאנו וצ"ע מהו דעת רבינו ומיי' דסתמי מילייהו: לשון ריא"ז המוצא חמץ ביו"ט שהוא מוקצה ואינו יכול לטלטלו כופה עליו את הכלי שמא ישכח ויאכל ונראה בעיני שלא אמרו כן אלא כשקדם ובטל חמצו שאינו עובר עליו אבל אם לא קדם וביטל חמצו מסלקו בכל ענין שיוכל לסלקו או לכבדו במכבדת או בענין אחר כדי שלא יעבור עליו כמבואר בקונט' הראיות:

המפרש בים והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אינו צריך לבער אלא כשיגיע זמן בדיקת החמץ מבטלו בכל מקום שהוא כמבואר בקונטרס הראיות:

וכן כתב מיי' דאם דעתו לחזור אפילו קודם הפסח צריך לבער שמא תתאחר ביאתו עד תוך הפסח או בין השמשות וכן כתב הרי"ץ גאות וטור פליג על זה וכתב דאם דעתו לחזור בתוך הפסח הוא דצריך לבער אפילו הלך לו מר"ה אבל אם דעתו לבא קודם הפסח לא משמע ליה שיהא צריך לבער: לשון ריא"ז בד"א כשאין דעתו לחזור קודם הפסח אבל אם היה דעתו לחזור אפי' אם יצא מר"ה זקוק לבער שמא יבוא תוך הפסח וימצא חמץ בתוך ביתו וישכח ויאכל: