שלטי הגיבורים על בבא קמא מ

נראה דגם פסול לעדות ולשבועה כיון שמכוין להזיק חבירו הוי דומיא דמסור דאף על פי שמעיד אמת אסור לפי שבדיניהם מוציאין ממון ע"פ עד אחד ולולי עדות זה הוה מצי לאישתמוטי ואם מעיד לו עדות הי' משמתינן ליה ודוקא עד אחד הוא דאינו מעיד ומשמתינן ליה אם מעיד אבל שני עדים לא משמתינן ליה אם יעידו דהא בדיננו נמי מוציאין בב' עדים ונמצא שאינו משלם על ידם רק מה שחייב לשלם מן הדין וכתב במרדכי שם דתרי קרובין לא חשיבי אלא כחד וכל הני מילי דוקא כשישראל הוא נתבע אבל אם ישראל תובע לכותי והכותי כופר ויש לכותי עד א' ישראל כדבריו יכול הישראל להעידו ולא משמתינן ליה בהכי כיון דבדיננו נמי מעמידין ממון ביד בעליו בלא עד והמע"ה אי נמי גם בדיני ישראל עד המסייע פוטרו וכתב הרא"ש ז"ל דהא דעד אחד לא יעיד כשהישראל הוא הנתבע דוקא בשלא יחדו אותו הכותי לעד אבל אם מתחלה יחדו הכותי לישראל להיות עד איכא חלול השם אם לא יעיד וכ"ש בזמן הזה שחק לישראל הוא שאין הכותי נאמן להעיד על ישראל אם לא שהיה ישראל עמו ואם הישראל יבחר עדותו יבטלו זה החק ויאמינו לכותי לבדו להעיד על ישראל וכו' ע"כ הלכך דין זה מתפשט לפי ענין והמקום כדמוכח שם בגמ' ואם הישראל היודע העדות הוא אדם גדול דנאמן כבי תרי מבעיא שם בגמ' אם יכול להעיד או לא וסלקא בתיקו וכתבו קצת הפוסקים דמצי להעיד ומן התימה בעיני דמיי' לא הביא כלל דין זה בפסקיו רק שבהלכות ת"ת גבי כ"ד דברים שהיו מנדין עלה כ' וז"ל המעיד על ישראל בערכאות של כותי והוציא ממנו ממון שלא כדין ישראל היו מנדין אותו עד שישלם עכ"ל משמע מדבריו דצריך העד לשלם לישראל הנתבע הממון שהוציאו ממנו בעדותו כיון שהיה יכול להכחיש העד ולישבע בדיני ישראל והאמת כי שאר המפרשים לא פירשו כך להדיא רק משמע מדבריהם דהיו משמתינן אותו על האיסור שעשה להעיד בעש"כ נגד ישראל חבירו ומפסידו ואפשר נמי דלא פליגי אהדדי ומסופקני היכא שהדבר אמת בעצמו שישראל זה חייב לכותי אם זה הישראל שהעידו חייב לשלם לו מה שהוציאו ממונו בערכאות של כותי או לא מי אמרי' כיון דאי הוי בעי הוה נשבע ומכחיש העד ונפטר לולי שבערכאות של כותי מוציאין ע"פ עד אחד נמצא זה גורם לו הפסד זה או דלמא כיון דלא היה לו אפשרות לישבע אם לא שישבע לשקר דהאמת בעצמו הוא שהוא חייב לו נמצא שאין זה מפסידו כלום לפי האמת ואינו בר נדוי ולא בר תשלומין ומדברי התוספות שם מוכח קצת דכל שאינו משלם רק מה שחייב לפי האמת דאין המעיד בר עונש כלל אע"פ דלולי העדות הוה מצי ליפטר בענין אחר כמו שכתבו שם התוס' וכן מוכח לשון הרא"ש ז"ל שם דקאמר דכיון שאין מפסיד לו משלו יכול להעיד כלומר כיון דהאמת הוא שחייב לכותי ובתשלומין אילו ע"פ מדות זה אינו מגיע לו פסידא בממון שלו כי מה שמשלם היה מן הדין דאין הכותי יכול להעיד מיהו מדברי המרדכי שם שהביא דברי ר"ת לא משמע בו שכ' דהיו משמתינן ליה אע"פ שמעיד אמת לפי דבדיניהם מוציאין ממון ע"פ עד א' נמצא שמפסיד חבירו שלא כדין דמצי לאשתמוטי וכו' משמע דאפי' שהאמת בעצמו כדברי העד מ"מ כיון דאי לאו דמוציאין ממון ע"פ עד א' הוה מצי לאשתמוטי נמצא מפסידו שלא כדין והאי אשתמוטי אפשר לומר דאין הכוונה בו לאשתמוטי ע"י שבועה רק ע"י אשתמטות אחרות שיכפור ויש לדחות דא"כ גם בשני עדים נמי הכי דלולי עדותן הוה מצי לאשתמוטי ע"י כפירה ולחייבו שמתא על עדותן וזה אינו דבהדיא כתבו התוס' דבשניהן אינן חייבין שמתא הלכך נראה דאשתמוטי בעד [אחד] ר"ל ע"י שבועה משמע א"כ דאע"פ דלפי האמת חייב לו ואמת מעיד העד אעפ"כ הי' משמתינן ליה למעיד כיון דהוה מצי לאשתמוטי ע"י שבועה אילו היה בדיני ישראל ואע"פ שהשבועה היתה שקר וכן נראה דודאי לעולם מיירי שהעד מעיד האמת דלולי כך מה טעם לנדותו משום שהעיד בערכאות של כותים תיפוק ליה משום שהעיד שקר אלא ודאי דמיירי שמעיד האמת שזה חייב לכותי וא"כ קשה בעיני כיון שמעיד האמת למה יתחייב זה לשלם מה שלא הפסיד לזה דהא לפי האמת מחויב הוא לו ואפשר שאולי לזה לא הזכירו שאר הפוסקים תשלומין כלל גבי עד א' שמעיד לחבירו ישראל בערכאות של כותים אלא ענשוהו עונש השמתא מפני שמעיד יחידי קודם להעשות לזה ישראל חבירו דבר שאינו בדין התורה דהוה ליה לכבוש עדותו ובשביל כך ראוי הי' לשמתא אבל תשלומין לא יתחייב כיון שאינו מפסידו כלום ומיי' ס"ל כיון דלולי עדותו שהעידו בערכאות של כותים לא היה יוצא ממון זה מתחת ידו אע"פ דלפי האמת הוא כך שהוא חייב לכותים מ"מ כל שאין שם רק עד א' והוא כופר א"א להוציא ממון מתחת ידו לדין תורתנו הקדושה דע"פ שני עדים יקום דבר בעינן נמצא שההוצאה זו שהוציאו הממון מתחת ידו בערכאות של כותים ע"פ עדות זה בלבד הויא שלא כדין יהיה האי האשתמטות ממנו וההצלה מתחת יד הכותים באיזה ענין שיהיה והלכך חשיב מפסידו בידים וחייב לשלם וגם תוכל לומר דדעת שאר הפוסקים הוי כך כדעת מיי' דחשיב מפסידו בידים אע"פ שמעיד האמת כיון דמ"מ שלא כדין מוציאין ממנו הממון דמדין ישראל לא היו יכולין להוציאה הממון מידו ע"י עדות זה והחילוק הזה הוא דאיכא בין עד א' לשני עדים דכשהוא עד א' אע"פ שמעיד האמת מ"מ שלא כדין הוא מה שמוציאין ממנו ע"פ עדות זה וכשהם שנים ומעידין האמת אין מה שמוציאין ממנו שלא כדין דגם בדיננו היו מוציאין מידו בדין הלכך אין חייבין כלום אם העידו בדיעבד וכן נראה דכולהו קים להו כמיי' דהא הטור י"ד סי' שי"ד הביא גם הוא הכ"ד דברים שהיו מנדין עליהן לפסק הלכה כלשון מיי' וצורתו אח"כ מצאתי בהגהות מרדכי דב"ק דף מ"ה וז"ל חזרתי בכל צדדין דכל אותה סוגיא דהאי בר ישראל דאזיל ומסהיד עליה לא מיירי לחייבו ממון לקנוס אותו לשלם כי אם לשמותי בשביל שחצוף ע"כ א"כ איכא פלוגתא ואין נראה לדקדק מכאן דדבר שלא היה אפשר לו לעשותו אלא באיסור שיועיל כאילו נעשה כדי שנאמר גבי המוכר דבר לחבירו והלה לא משך שיהיה בכלל טוען לחבירו דבר שאם יודה לא יתחייב ממון ושלא יכול להשביעו משום שאם היה מודה לא היה שם רק משום מי שפרע ואע"פ שלא היה אפשר לו לאישתמוטי מן הלוקח אלא באיסור ובקבלת מי שפרע מ"מ הוי בכלל אם יודה לא יתחייב ממון ולדקדק דבר זה מכאן ולומר כי היכי דהכא אע"פ דלא הוי מצי לאשתמוטי מן הכותי בדיני ישראל אלא בשבועת שקר אפ"ה חשבי' ליה למעיד זה מפסיד ממונו התם נמי ל"ש דכל דקדוק זה אינו נראה בעיני מהכא דהכא היינו טעמא לפי שמוציאין ממון [ממנו] ע"פ עד א' שלא כדין דאין הדין נותן שנוציא ממון רק ע"פ ב' עדים כל עוד שהלה כופר ומיהו למעשה צ"ע ומ"מ כל האי שמעתא דישראל המעיד לכותי מיירי שמעיד שלא ע"י אונס כלל אלא ממילא: