שלטי הגיבורים על בבא קמא ל:

הרא"ש ז"ל שם כתב דאם כוואו בשפוד על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה ואינו מבטלו ממלאכתו שאין שם אלא צער בלבד אין שמין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליקח להצטער בכך דאין שום אדם לוקח ממון כדי לקבל צער אלא שמין מי שחייבוהו מלכות ליכוות בשפוד על צפרנו כמה היה נותן שלא יכווהו כלל ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מן הצער מליקח ממון לקבל הצער וכתב הטור ח"מ סי' ת"כ דמדברי מיי' משמע דאומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להצטער בכך ודברי סמ"ג סי' ע' בעשין הם כדברי מיי' ואע"פ שהטור שמיע ליה האי פלוגתא לא ידענא מנא ליה שיהא מוכרח כך:

כתב הרא"ש בגמ' פליגי בה תנאי ר"מ אומר וכולן רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב ר' יהודה אומר הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו ר"ש אומר עשירים רואין אותם כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם ועניים כפחותים שבהן ושקיל וטרי כמאן אתיא מתני' ומסיק דאתיא כר"ש לכאורה משמע דהלכה כר"ש מאחר דמוקי סתמא דמתני' כוותיה ותימה למה לא הביא רב אלפס ז"ל כל זה ויפסוק כר"ש ונראה דסמך אמתני' דלקמן הכל לפי כבודו ומסיק דלקולא קאמר דר"ע קאמר עלה אפי' עניים שבישראל רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן וחייב ליתן ד' מאות זוז לאותה עניים והיינו כשיעור ת"ק מכלל דלת"ק שיעור הגדול הוא ד' מאות זוז אלמא דלעשיר משערינן כבני חורין שירדו מנכסיהם מדקאמר הכל לפי כבודו דמשמע שיעור זה לעשיר ולפחות לפי כבודו והיינו כר"ש לכך לא חשש להביא פלוגתא דהני תנאי:

התוס' שם כתבו דהמבייש ערום או מי שהוא בבית המרחץ חייב בשאר דברים חוץ מבשת הערימה כגון שרקק בו או שסטרו חייב בבושת ולדברי רש"י ז"ל כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם לאו בר בושת הוא ואפי' מכין אותו או רוקקין בו אינו מתבייש ובכל ענין פטור מן הבושת רק בענין שכתבנו בהלכות הפשוטים בס"ד: