שלטי הגיבורים על עבודה זרה ד.

גבי אין מקדישין בזמן הזה כתבו התוס' אבל יאמר אני נותן חפץ זה לעניים או למצוה זו ומהאי טעמא בטלו מעשר בהמה בזמן הזה כתבו התוס' אע"ג דאמרי' המקדיש בהמה בזמן הזה נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה אין לתמוה על בכור בזמן הזה אמאי לא הצריכו לנעול דלת בפניו כדי שלא יבא לידי תקלה ולא נצטרך להמתין עד שיפול בו מום דהא דמצרכינן גבי הקדש לנעול דלת בפניו קנסא היא לפי שהקדיש על חנם ועוד אי נמי נפיל בו מומא לא הוה שרי אלא ע"י פדיון אבל בכור שהוא קדוש מאליו ולא ע"י ביאת הקדשן אין לקונסו אלא ימתין עד שיפול בו מום ויאכל במומו בלא שום פדייה ונראה דהקדש כזה שמחייב עצמו לתת כך וכך לא דמי למקח וממכר ומש"ה ש"ד מה שמעריכין בשבתות וי"ט המצות בב"ה וכ"ש דחובת היום נינהו כדאמרינן פרק שואל גבי אין מקדישין בשבת וי"ט דאעפ"כ מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט דמצות היום נינהו ור"ח כתב והביא דבריו הר"ן פרק שואל דאע"פ שאסרו להקדיש בשבת לא אסרו להקדיש אלא כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב אדם עצמו לגבוה בדבורו ומה שהקשה הר"ן על רבינו חננאל וכתב דאיך נוחין לו דברי ר"ח דאכתי איכא ערכי עלי שאינו מקדיש כלי ידוע אפ"ה אמרי' דאין מעריכין אינו נראה לי קושיא די"ל דגם האומר ערכי עלי הוי מקדיש שפיר כלי ידוע דהיינו גופו ועצמו שהוא מקדישו אלא שפודהו אח"כ מיד ההקדש בדמי ערכו ודמי למקח וממכר מה שאין כן במחייב עצמו לתת כך וכך לגבוה מידו צ"ע כיון דקונה המצוה מיד ההקדש ובהקדש קנו באמירה בעלמא אע"פ שהמצוה אין להם ממשות שיחול עליה קנין א"כ דמי למקח וממכר או דלמא מה שנותנין בעבור המצוה אינו אלא נדבה וצ"ע: לשון ריא"ז ונראה בעיני שהמקדיש בזמן הזה לבית הכנסת אע"פ שהוציא מפיו לשון הקדש אם לא היה לבו אלא על בהכ"נ או על שאר חפצי שמים הרי זה לא נאסר שאין נדר חל אלא כפי מחשבות לבו והרי זה לא היה לבו על קדשי בדק הבית וקורא אותו הקדש שהוא חפצי שמים כמבואר בקונטרס הראיות:

ומהא דאמרי' הכא בהמה תעקר יש ראיה דלא חיישינן לצער ב"ח במקום מצוה והתוס' מוכיחין דלעקור הבהמה איכא משום בל תשחית וצ"ע דהא בפ"ק דחולין גבי עובדא דר' פנחס בן יאיר ורבינו הקדוש על ההוא כודנייתא דקאמר רבי עקרנא ליה פרש"י וז"ל עקרנא ליה שלא יוכלו לבעט ובל תשחית ליכא שהיו ראויות לדישה עכ"ל דמשמע דמשום שעדיין היו ראויות למלאכה אחרת ליכא בהו משום בל תשחית וה"נ אכתי בהאי עקור ראויות לדישה הן ואפשר דשאני עקור דהכא שהוא למעלה מהארכובה דשוינהו לגריעותא כ"כ שאינן ראויות אפי' לדישה וצ"ע וכיון דליכא בל תשחית אלא כשהדבר נשחת מכל וכל צ"ע א"כ למה לו למהר"ף ז"ל בהגהות סמ"ג לדחוק עצמו לומר דבבגד הנקרע על מת לא שייך בל תשחית משום דאתי מצות קריעה ודחי ליה ולמה לו לדחוק כולי האי תיפוק ליה דמשום האי קריעה לא הוי הבגד נשחת דהא ראוי הוא עוד למה שהיה ראוי קודם לכן וצ"ע ליישב דברי מהר"ף ז"ל:

גבי איסור מכירת לבונה לעבודת כוכבים כתב בספר התרומה ושאר דברים סתמן מותר ופירושן אסור א"כ אסור למכור לבונה לכומרים עובדי עבודת כוכבים שעובר משום לפני עור וכן שעוה ביום איד שלהן אסור למכור לשום עובד עבודת כוכבים שעושין ממנה תקרובת לעבודת כוכבים ועובר משום לפני עור אבל בשאר יומי מותר למכור להן שעוה. וכן גביעי' שישראל קונה לאחר שפגמו עובדי כוכבים אסור למוכרן לעובד כוכבים דבשביל פגימה קטנה אינו מניח העובד כוכבים לתת בה יין לקלס עבודת כוכבים שלו וכן ספרי תפלות של עבודת כוכבים אסור למכור להן ועובר משום לפני עור לא תתן. וכן נמי אמרי' פ' קונם רב אשי הוה ליה אבא זביה לבי נורא לעבודת כוכבים ששמה כך א"ל רבינא והא עבר על לפני עור א"ל סתם עצים להסקה נתנו ולא לשרוף תקרובת הא לאו הכי אסור וכן פי' הר"ר אליעזר בר' שמואל ממיץ בפ' נדרים: