חדושי הר"י מיגאש על בבא בתרא קד.

ליפות כחו של מוכר. דהשתא רוצה ליטול מן הלוקח דמי אותו מותר והלוקח אינו רוצה לקנותו כופין את הלוקח לקנותו וליתן את דמיו למוכר אבל ליפות כחו של לוקח לא אמרינן דכשהוא רוצה לקנות אותו מותר והמוכר אינו רוצה למכור אין כופין את המוכר למכור והתניא פוחת ז' קבין ומחצה לכור כשמגיע רובע לסאה הגיעו יתר מוכן כופין את המוכ' למכור ואת הלוקח ליקח. אלמא כופין גם את המוכ' למכור וליקח מעות באותו מותר ואמאי קתני במתני' ליפות כחו של מוכר דאלמא ידו על העליונה למוכר ליקח מעות וכופין את הלוקח ליקח וליתן מעות ואם רצה ליקח קרקע אין כופין אותו למכור וליקח מעו' ופרקינן התם כגון דהוה יקירא מעיקר' וזילא השת'. כלומר האי דקתני כופין את המוכר למכור לאו למימרא דאי לא בעי לזבוני כייפינן ליה לזבוניה ולמיתב דמי אלא למימרא דהיכא דהוה יקירא מעיקרא וזולא לה השתא וקא בעי מוכר לזבוני ליה לההוא מותר ולמשקל דמי דכייפינן ליה דלא לישקול ביה דמי אלא כדשויא השתא ולא מצי למימר כיוקרא דמעיקרא שקילנא ביה משום דאמרינן ליה אי ארעא יהבת ללוקח כלומר אי יהבת ליה האי טופיינא דארעא וקא בעית למישקל ביה מיניה דמי שקול כזולא דהשתא ואי לא שקול ארעא דידך והיינו דקתני כופין את המוכר למכור כלומר כשרוצה ליקח מעות באותו מותר מן הלוקח כופין אותו למכור כשעת הזול אבל אם אינו רוצה למכור אותו דכל אין כופין אותו למכור ואקשינן והתניא כשהוא נותן לו כלומ' כשהוא נותן לו הלוקח למוכר דמי אותו מותר נותן לו כשעה שלקח ממנו ואמאי אמרינן הכא שכופין את המוכר למכור כמו ששוה עכשיו שהוא בזול. ופרקינן התם כגון דהוה זילא לה מעיקרא בשעה שקנה ממנו השדה ויקרא לה השתא דהוה יפוי כחיה דלוקח למיתן ליה כשעה שלקח ממנו שהוא שעת הזול דעד כאן לא קתני במתני' ליפות כחו של מוכר אלא שאם רצה המוכר למכור אותו מותר והלוקח אינו רוצה לקנות שכופין אותו לקנותו ממנו ואם רוצ' המוכ' שלא למכו' אותו מותר והלוקח רוצה לקנותו שכופין את הלוקח להחזיר לו קרקע אבל לענין דמי כשרוצה המוכר למכור והלוקח אינו צריך לקנותו כח הלוקח הוא דמייפינן וכייפינן ליה למוכר שלא למכור אותו אלא כשעת הזול משום דאמר ליה לוקח אנא הא לא בעינא למיזבן מינך האי מותר כלל את כיון דמיכף הוא דכייפת לי למיזבן ליה מינך אי ניחא לך למישקל ביה כשעת הזול לחיי ואי לא שקול ארעא דידך דאנא הא לא צריכנא ליה ומשום הכי הוא דלא יהיב ליה אלא כשעת הזול בין דהוה זילא מעיקרא ויוקרא השתא בין דהות יוקרא מעיקרא וזולא השתא:

שאם שייר בשדה בית תשעה קבין וכו'. אמר רב הונא תשעה קבין שאמרו אפילו בבקעה גדולה שיש בה כמה כורין כיון שיש בו במותר תשעה קבין ואף על גב דאיכא דלא מטי לכל כור וכור שבעת קבין ומחצה דהוא ויתור כיון דמכל מקום אית ביה ט' קבין הדר:

ורב נחמן אמר נותן לכל כור וכור ז' קבין ומחצה ויתור ואי איכא בתר הכי קב ומחצה למלאת הט' קבין דאיהו שיעור שדה הדר פי' הדר הקרקע וכו' בין ההוא קב ומחצה בין הנהו ז' קבין ומחצה דיהבי' לכל כור וכור כדתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא כל הרובעין כולן אבל אי ליכא טפי מז' קבין ומחצה לכל כור וכור ואף על גב דהא אית ביה יותר מט' קבין ויתור הוי דהא לא מטי לכל כור וכור אלא ז' קבין ומחצה דהוא ויתור. והיכא דאיכא טפי מז' קבין ומחצה לכל כור מיהו ההוא טופיינא לית בה קב ומחצה למליותא דט' קבין דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור ז' קבין ומחצה לא מחייב לוקח לאהדורי ליה למוכר אלא ההוא טופיינא בלחוד דאיכא על ז' קבין ומחצה לכל כור וכור כדקתני במתני' יתר מיכן יעשה חשבון שהוא חשבון ההוא מותר בלחוד דאיכא על רובע לסאה דכי תנן במתני' ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר ותריצנא בגמרא הכי ולא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא כל הרובעין כולן הני מילי בדמטי ההוא טופיינא דאיכא על ז' קבין ומחצה לכור למליותא דט' קבין דהוא שיעור שדה אבל אי לא מטי ההוא טופיינא לט' קבין ההוא טופיינא בלחוד דאיכא על ז' קבין ומחצה לכל כור וכור הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו ז' קבין ומחצה לכל כור וכור לא מחייב לאהדורינהו ניהליה משום דויתור הוה וכי היכי דלענין היכא דאיכא יותר על ז' קבין ומחצה לא מחייב לאהדורי אלא ההוא יתר בלחוד הכי נמי לענין כמה כורין כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור ז' קבין ומחצה אי איכא טופיינא על ז' קבין ומחצה לכל כור וכור וההוא טופיינא לית בה קב ומחצה למליותא דט' קבין ההוא טופיינא בלחוד הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו ט' קבין ומחצה דיהבינן לכל כור וכור ויתור הוא ולא מחייב לאהדרינהו וכי מהדר ליה ההוא טופיינא יד מוכר על העליונה רצה אומר תן לי מעותי רצה אומר תן לי קרקע כדקתני במתני' מהו מחזיר לו מעות ואם רצה מחזיר לו קרקע: