רש"ש על יומא טו.

גמרא אימא סיפא הביאו לו אה"ת כו' אתאן לרבנן. והא דהשמיט התנא הטבת ב' נרות. ותירץ התוס' בד"ה אורויי לא יעלה כאן דהא ביוה"כ לכאורה היו כולן בכ"ג. וכן מה שהשמיט דישון מזבח הפנימי עמש"כ לעיל (יב) בס"ד:

גמ' שם אלא ר"פ מ"ט ל"א כאביי א"ל תנא ברישא כו' והדר הטבת ה' נרות. ק"ל הא מתניתין דהכא גם לר"פ ע"כ בהטבת ב' נרות ומתניתין דפייסות אף לאביי היה הפייס על כל הז' נרות ואם דקטורת קדמה להטבת ב' נרות מ"מ הפייס דנרות קודם לה מפני הה' נרות דקדמי לה בהטבתן. ודוחק לומר דלרבנן הוה פייס בפ"ע על הב' נרות אחר פייס הקטורת בפייס הד' עם העלאת אברים מן הכבש למזבח. ועוד דא"כ מ"ק לקמן (כו) לא ראב"י א"ל דר"י כו' דא"כ בצרו להו פייסות לימא דס"ל פייס הד' להב' נרות כרבנן. וזה י"ל דכיון דס"ל דלהעלאת אברים למזבח לא היה פייס בפ"ע אלא מי שזכה בהעלאתם לכבש הוא מעלה אותן למזבח אף דהוה הפסק ביניהם בשארי עבודות לכן גם בהטבת הנרות ודאי מי שזכה בהה' יזכה בהב':

גמ' שם וניתב כו' שתים שהן שתים למעלה כמעשה חטאת. ר"ל בקרן אחת רק שתהיינה מופסקות. וכמעשה חטאת דקאמר לא קאי רק אלמעלה ואמופסקות:

תד"ה אימא. עי' כה"ד. ודבריהם תמוהים דמה יענו על מס' תמיד דהתם ברפ"ג תנן נמי מי שוחט כו' כסדר דלקמן ואח"כ בסדר עבודתן תני ברישא דישון מזבח הפנימי והטבת ה' נרות ואח"כ שחיטת התמיד וזריקתו. ועוד קשה לתירוצם מתנייתא דתמיד מני לא רבנן ולא א"ש. ולענין קושייתם י"ל כיון דהכל היו בפייס אחד חשיב ברישא עבודות החשובות וכ"כ הרע"ב שם והתוי"ט לקמן על משנה זו וכתבו שם עוד תירוץ אחר ע"ש. ולי י"ל דאע"ג דהדישונים היו קודם לדם התמיד מ"מ גמר מצותן דהיינו הנחתם במקומן היו אחריו והטבת הב' נרות היו ג"כ אחריו כמבואר שם רפ"ו ואין המצוה נקראת אלא בגמרה. ועי' ג"כ שם ברפ"ג בהגר"א ז"ל ותמצא עוד תירוץ: