רש"ש על יבמות מ:

גמרא וליתני אם אם אמה כו' קשיא. ובסוף הסוגיא אסקינן דגזרו שניות בחלוצה. ומזה ראיה למש"כ הרא"ש בר"פ תה"ש בשם רב האי דאע"פ שנשאר בקושיא כו'. וכ"כ הרשב"ם בב"ב (נב ב) בשם ר"ח. וכ"כ הרי"ף בפרק מי שאחזו בסוגיא דע"מ שתניקי את בני. וכן הרמב"ם פסק בהא דלקמן (ס"ד נט) כר"ה א"ר דאמר ומוציא בגט בפי"ז מהל' א"ב הט"ז אע"ג דאסקי' בקושיא שם ולזה כיון הה"מ שם בהלכה הקודמת במ"ש וכן דעת רבינו כמו שיתבאר כי שם אינו מבואר בעולת עצמו להדיא ודלא כהמל"מ שם שהעלהו בצ"ע:

שם מ"ש האי ומ"ש האי. בפשוטו נראה לפי הגי' שלפנינו (לאפוקי גי' הרי"ף) דמקשה לר"י מ"ש דגזרו על קרובת חלוצתו ול"ג על קרובת צרת חלוצתו. וכן מ"ש דל"ג באחין כיון דלר"י שוים המה וכפי' התוס':

תד"ה אבל. והא נמי דתנן כו' היינו דיעבד. והא דתנן בסיפא שם חלץ לה אחיו כו' יכנוס את אשתו צ"ל כיון דכבר קדשה ל"ג ודוחק ולולי דבריהם ה"נ דהתנא רצה כאן לאשמועינן דינייהו דהכא עיקר: