רש"ש על תמורה ד.

רש"י ד"ה ל"ת חרש. דמשמע בין קללה סתם כו'. בשבועות (לה) במשנה איתא המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בל"ת. משמע דבלא שם או כינוי אינו עובר. ובאמת ל"י מהיכן למדנו דבעינן דוקא שם או כינוי דאי מן בנקבו שם כדכ' לקמן א"כ ניבעי שם המיוחד דוקא לרבנן דר"מ כמו באביו ושם (לו) אמר ר' ינאי על הא דהמקלל עצמו כו' ודברי הכל ע"ש בפרש"י. ועי' מהרש"א שם בסוף הפרק:

רש"י ד"ה ע"א. וילפינן בסנהדרין כו' ג"ש כו'. שם לא נזכר ג"ש אלא בנין אב וע"ש בתד"ה מאי ל"ת (שבע"ב). ומש"כ וכי היכי דהתם ליכא אלא מלקות גרידתא כו' ל"י מאין פסיקא ליה דהתם סגי במלקות גרידתא:

רש"י ד"ה ואיב"א. כלומר דהאי קרא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה זו תרומה. וקאמר רחמנא לא תאחר כו'. כצ"ל:

תד"ה מלאתך. דלכך קרי לתרומה דמע לפי שנוהגת בלח. כצ"ל. ונראה דלפ"ז מה שנאמר בעלמא מדומע פירושו שעושה את החולין דמע דהיינו תרומה [אח"ז ראיתי שקדמני בזה התוי"ט בפ"ג דתרומות מ"א בשם הרמב"ם] :

תד"ה היו. עשרה מן השניה כו'. לפי מאי דמסקי דכל המאה של הראשונה מתוקנים הל"ל כאן אחד עשר וחלק תשיעי:

בא"ד ובדמאי מיירי כו'. תמוה דא"כ איך אמר ר"א עלה דלוקה התנן בפ"א דדמאי מ"ד אם הקדים מע"ש לראשון אין בכך כלום. ועי' בתוי"ט במשנה שלפנינו:

תד"ה ואיתמר. ויל"פ על הראשונה אם קבע מעשרותיה בתוכה. כ"נ דצ"ל ור"ל בעצמה לא בחברתה. ואע"פ שהקדים מע"ש שלה קודם למע"ר דחברתה אין בכך כלום וכמש"כ הצ"ק בפירש"י ע"ש: