רש"ש על תמורה ג:

גמרא ריו"ח ורשב"ל אמרי אינו לוקה. כצ"ל:

שם אימר הנ"מ לפייס א"ח אבל מילקא כו'. וכל הענין. לכאורה למאי דמסקינן חד ובשמו תשבע אתא לשבועת אמת דהיינו שבועת השומרין וכדומה. וחד לקיים את המצוה. והנה בריש המקרא דובשמו תשבע בתרוויהון כתיב את ה' אלהיך תירא כו' ואמרינן במ"ר ר"פ מטות וכן בתנחומא שם והביאם רש"י בפיה"ת על הנך קראי "אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע כו'". וא"כ קשה הא דלא פסלינן שבועות פ"ז אלא החשוד עה"ש. ומצאתי להרמב"ן בפיה"ת בפ' ואתחנן שהעתיק הגמרא שלפנינו בגירסא אחרת. ובשמו תשבע דא"ר ל"ל אא"ע לשבועת הדיינין דנ"ל משבועת ה' תהיה בין שניהם תנ"ע לשבועה דעלמא דשריין ואא"ע לשבועה דמצוה דנ"ל מן ובו תדבק תנ"ע לשבועה דחול. וכן הביא הילקוט שם. והשתא לפי גירסא זו א"ש דלא בעינן כל התנאים הללו אלא לשבועה דמצוה או דחול אבל לשבועת הדיינין דקי"ל מן שבועת ה' כו' לא בעינן התנאים האלו. אמנם לכאורה גי' זו תמוה דמאי קאמר אא"ע לשבועת הדיינין דנ"ל כו' הא משם לא מוכח דשריא כדפריך אימר הנ"מ לפייס א"ח כו'. אבל לגירסת הילקוט א"ש דכן איתא שם אבל אשבועה אפילו מילקא לילקי. ויל"פ דהכי פריך אימר הנ"מ (דשריא שבועת אמת) לפייס א"ח (היכא דבאה לפייס כגון שבועת הדיינין) אבל אשבועה (דעלמא אפילו על אמת) אפילו מילקא לילקי כו'. שוב ראיתי להרמב"ן בס' המצות מ"ע ז' שפירש כן כמש"כ. ובגירסת הילקוט שהבאתי מיושב היטב פירוש זה מכל הגמגומים שכ"ע במג"א שם. וראיתי במג"א שם עוד שגגה שכ' שהילקוט הביא שתי הגירסאות. ול"ד דע"ש שלא הביא רק גירסא זו הנכונה שהבאתי בשם הרמב"ן בפיה"ת. אלא דבזה הביא ב' נוסחאות או דילפינן מדכתיב ובשמו תשבע ב"פ. או מן ובשמו תשבע ומן ובו תדבק כגירסת הרמב"ן שם:

רש"י ד"ה וזו היא שבועת ביטוי. אבל שבועת העדות כו' מביא כו' אשם. אינו מדוייק דשבועת העדות היא ג"כ בעולה ויורד:

רש"י ד"ה ומאי שנא. דממעט אוכל ולא אכל מקרבן. וכ"ה בתוספות. ותמוה דבזה ליכא פלוגתא דלכ"ע חייב בקרבן וזהו להיטיב דכתיב בקרא. וכוונת הגמרא בלמעוטי אוכל ולא אכל היינו ממלקות. וכן איתא בשבועות שם להדיא בגמרא וצע"ג: