רש"ש על פסחים פא:

גמרא אלא א"ר יליף מועדו כו'. עיין צל"ח שהעלה דכיון דילפינן מגז"ש זה דברים הכתובים ילפינן ג"כ דברים שהן מהלכה ועיין (במכות יא) דפליגי בכה"ג ר"י ור"מ בלימוד דהיקש ע"ש וד"ז נעלם מהמחבר נחל איתן בפ"א מהל' תפילין ומזוזה:

תוד"ה אלא. דאם נזרק כו' אפי' בטומאה ידועה כו'. נלע"ד כוונתם דלל"ק דמר בר ר"א הוי שעת ידיעה כשעת טומאה ר"ל דמשעה שנודעה טומאתו הוה כאלו נטמא אז בטומאה ידועה ולל"ב הוה טהור אף להבא לכן כתבו דאם נזרק כו' אפי' בטומאה ידועה א"ס וא"כ אפי' לל"ק לא יסתור וזה א"ל דנ"מ לזרוק הדם אחר שנודע דלל"ק דהוי כאלו נטמא עתה לטומאה ודאית אינו זורק ולל"ב יזרוק לזה כתבו וריצוי דטהת"ה היינו שאינו סותר כו' וכיון דממ"נ א"ס ודאי אף לל"ב א"י לזרוק. והרש"א וגה"ש לא הבינו כן. ובעיני הדברים ברורים כמש"כ:

בא"ד ואע"ג דגילוח הוי אח"ז כדתנן כו'. לכאורה מזה א"מ אלא שצריך לגלח אחר שחיטת הזבח ומנ"ל דלאחר זריקה דוקא ובאמת (בנזיר כח) איתא במשנה נזרק עליה אחד מהד' כו' רבי אומר כו' אי אפשי באשה מגולחת ובגמ' שם מתניתין דלא כר"א כו' מוכח מכ"ז דתגלחת הוה אחר זריקה ולפי הוכחת התוס' מוכח דאם גלח קודם זריקה אף בדיעבד פסול ודברי המהרש"א במש"כ אף דתגלחת מעכבת מ"מ להיות דוקא אחר זריקה א"מ כו' תמוהין וכוונת התוס' דהכא אתיא אליבא דרבנן דוקא:

תוס' ד"ה ובקבר. ומש"ה נמי הקבר מצרפו כו'. נ"ל כוונתם דמשום ה"ט קאמר נמי הכא דהקבר מצרפו ר"ל ולא כמו שפי' הקונטרס דגזה"כ הוא אלא דטעם הכתוב מפני הכיסוי הוא וכן נמי טעם הש"ס שמצרפו הוא מפני הכיסוי והמהרש"א לא הבין כן:

רש"י ד"ה ומי דיינינן ק"ו

מהלכה. והא טומאת התהום לא משום ספיקא מטמאין לה. נ"ל דצ"ל לא משום ספיקא מטהרינן לה כו' ודברי מהרש"ל מגומגמין בזה] :

בא"ד דנימא גילוי מילתא בעלמא הוא כו'. כצ"ל ומלת למפרע נ"ל למחוק:

רש"י ד"ה טמון בעפר. שמא גל כו' נפל עליו ולא הכירו כו'. משמע דאפי' ספק טוהת"ה ספק ידועה ג"כ טהור לפסח ולנזיר וצ"ל דהכי גמירי להו הלכה או אפשר דדוקא בר"ה כה"ג טהור משום דזה היה ג"כ בכלל ס"ט בר"ה טהור:

תוס' ד"ה נטמא. נראה הטעם כו'. ולע"ד י"ל משום דמצות לאו ליהנות ניתנו (ר"ה כח) מיהו צריכין אנו לדבריהם אליבא רב יהודה דשם: