רש"ש על פסחים עז.

גמרא הכתוב קבע מועד אחד כו'. כצ"ל וכ"ה במנחות ובתו"כ:

גמ' צריכי כו' ואי כ"ר פסח כו'. הקשה הב"א דבלא"ה צריך מועדו גבי תמיד למילף גז"ש מועדו מועדו מפסח לענין טומאת התהום כדמסיק רבא (לקמן פא) ושכח דברי הצל"ח דרבא ל"ק שם אלא לתנא דיליף בגז"ש דמועדו אבל למאן דיליף ממשמעות (והוא תנא שלפנינו כמ"ש המחבר בשם התוספות לעיל (סו) ליכא למילף לענין טומאת התהום כלל ע"ש). ולפ"ז לא יפה עשה התוי"ט בהביאו הצריכותא על פי' הרע"ב דמגז"ש יליף ולא ממשמעותא:

גמ' תמיד תדיר וכליל פסח שהוא ענוש כרת. מתוד"ה שכן מוכח להדיא דל"ג כ"ז:

גמ' ר' אליעזר אומר הציץ מרצה כו'. אין לתמוה איך יתכן שר' יוסי תלמיד תלמידו דר"א יחלוק עמו דכן מצינו דר"מ פליג עם ר' יהושע (בביצה לב) ועמש"כ שם. וכן עם ר"א (בשבת נט ב) והתם ע"כ ר' אליעזר (בי') הוא כדמוכח בפ"ב דעדיות מ"ז וע"ש עוד (קלח) ובתוד"ה מי סברת ובמש"כ שם ושם (ס"ב) כי קאי אדר"מ כו' א"ל פטור. וכן מצינו ר"ש עם ר' אליעזר בפ"א דהוריות מ"ב ור' יוסי עם ר' יהושע ברפ"ג דמקואות ועי' לקמן (צג ב) במשנה ובמש"כ שם:

תוס' ד"ה סד"א. דה"נ לא קאי אשבת כו'. עי' במהרש"א שכתב דלשון אשבת מגומגם דמוספי שבת ודאי לא איצטריך כו'. וכ"כ עוד בס"ד דלמוספי פסח וסוכות לא איצטריך במועדיכם כו'. ול"ד במחכ"ת דנהי דלא איצטריך לענין שבת אבל משום דחיית טומאה איצטריך וכדמסיק בעצמו לענין תמיד והכי הל"ל דלא מייתא הש"ס קרא לקמן על מוספי שבת. ובאמת צ"ל דילפינן להו ממוספי יו"ט או משבתו דהוה כמו במועדו:

תוס' ד"ה נימא מתניתין. ותימה כו'. לכאורה י"ל דהשתא הס"ד דשתה"ל דמתני' הוא להקרב עמהן וכדס"ד לקמן (עח) כמש"כ שם בס"ד על התד"ה מכלל. ובזה לא נצטרך נמי לדבריהם לקמן בעבר הב' ד"ה כי: