רש"ש על נדה כו.

רש"י ד"ה ומשלחיף כו'. כלומר דחפו ולד בראשו כו'. הן שורש שלחף שימושו בכ"מ שלילת הצמצום כמו בשבת (צו ב) ובב"מ (כה) ולמאי הוסיף לנו כלומר דחפו כו'. ונראה דהיה ק"ל מדוע דקדק לומר כלפי ראשו הלא נוכל לומר ג"כ כלפי רגליו וניפוך שמעתתא. להכי פי' דחפו כו' ור"ל שכן דרכם:

גמרא ותו ליכא כו'. ק"ל האיכא הא דאמרי' בסוטה (מו) משיכת עול טפח:

רש"י ד"ה שיאחזנו בידו. אחיזה לית בה טפח. כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר אביי. ור"ח תנא כו'. כאן לא נצרך לומר דתנא הוא. דתני ר"ח פי' דשנה ברייתא ואשכחן טובא לשון זה באמוראי בתראי אלא האמת נקיט דהכי איתא בב"מ (ה) וע"ש בתוס':

רש"י ד"ה טפח ע"ט וד"ה מביא אה"ט. עי' מש"כ בס"ד בפ"ג דאהלות מ"ז ובסוכה (ד):

תד"ה ותו. ובהעוה"ר בכדי אחיזה טפח. לכאורה תימה דשם מסקינן דטפח כפול הוי שיעוריה. ואולי אזלי כאן לתירוץ הא' שכ' בדבור דלעיל כיון דאיכא שם טפח עליה כו':

בא"ד גם בטריפות יש דשיעורו טפח. שם (דף מד) איתא טפח בוושט סמוך לכרס. ולעיל מינה תפיסת יד לפי' הקונטרס שהביאו שם. וכמלא בטדא לפירושם שם דהיינו ד' אצבעות. ור"י בר"פ שם במשנה אמר הגדולה בטפח לפמש"כ הר"ן בגמרא שם דלא בא אלא לפרש דברי חכמים:

בא"ד ולפי המסקנא כו' א"ש. וצ"ל דלמסקנא ל"צ תו לתירוצא דמעיקרא על הא דאבן היוצא מן התנור. דאף דידות דרשינן מקראי בר"פ העוה"ר. מ"מ לא עדיף מהך דכדי אחיזה שהביאו דהוה ג"כ מטעם יד. וכצ"ל לקמן למאי דמשני בקדשים לא קמיירי תו ל"צ לתירוצא דלעיל על הא דמסגרת:

תד"ה מן. כדאמר פא"ד דטמא תוכו כולן טמאין. התם בכלי שטף שנטמאו במשקין. והמה חמורים מכ"ח דהם אם נטמאו גבן גבן מיהא טמא. וכ"ח אינו מיטמאין מגבן כלל. אבל סמכו עצמן אסוגיא דבכורות (לח) דשוויוה רבנן ככ"ח ועיין מש"כ שם. אבל קשה דא"כ יותר ה"ל לאתויי דבכ"ח גופייהו אמרינן שם נטמא תוכו נטמא גבו. ובחולין (כד ב) הביאו באמת משם:

בסה"ד ובהעוה"ר כו' יעמיד התוספתא כו'. ובחולין שם תירצו בדרך אחר ועמש"כ שם: