רש"ש על קידושין יב:

גמרא אביי ורבא לא סבירא ליה להא דר"ח. (בבא בתרא לג):

תד"ה אם. שהוא חלל ויעבוד כו' בשבת ובזה יש חיוב מיתה. עי' לקמן (סו ב) דאם אח"כ נודע שהוא חלל עבודתו כשרה ודעת הרמב"ם בפ"ו מהל' ביאת ביהמ"ק ה"י דאפי' עבודתו שאחר שהוא נודע שנתחלל לא נתחללה וא"כ לכאורה אין בו חיוב מיתה. ולפמש"כ יבמות (לג ב) בדעת רש"י דאף דשחיטה כשרה בזר לכתחלה מ"מ שבת לא נדחה אצלו ע"ש. י"ל דה"ה בחלל או אפי' כש"כ. ועמש"כ בס"ד בחולין (צו). ומה שהקשה בתור"ע בכתובות אות כ"ב על הי"מ אלו. עמש"כ ביומא (נה ב):

תד"ה בשעת. כדאמר לקמן כו' כי התם. ר"ל דכוונת כי התם הוא על ברייתא זו וכדפרש"י שם וא"כ מוכח להדיא דגרסי' בה מקודשת סתם. ודברי מהרש"א בזה תמוהים: