רש"ש על כתובות צא:

גמרא זבינהו חדא בחמש מאה וחדא בת"ק אתא בע"ח כו'. עד סוף הענין. עי' בר"ן דמוקי לה דוקא בלוקח אחד:

רש"י ד"ה בטובת הנאה (בסופו). דלא היה זה שלוחו. אין הבנה לדברים הללו. ובהעתקת התוס' ליתנייהו. וברש"י שברי"ף איתא תחתיהן כיון שלא באת לפני הבן. ואולי ט"ס הוא וצ"ל שלוחה:

מש"כ המהרש"א בישוב פרש"י דרבותא אשמעינן כו'. ע"ש תמוה דהרי רש"י עצמו לא ס"ל הא דר"ת כמבואר:

רש"י ד"ה אחריות דנפשיה (בסופו). ההגה"ה הנדפסת עה"ג שבושא היא (ואם כי כן הוא במהרש"ל) גם התוס' העתיקו הגי' כאשר לפנינו וכ"ה בר"ן: