רש"ש על כתובות ו.

רש"י ד"ה שלא הגיע זמנה. במסכת נדה כו' הוא שם (ה):

תד"ה האי. וכן בפרק נוטל ספוג כו' משום דאתי לידי סחיטת שמן הנבלע בו. ל"י מהיכא פסיקא להו דר"ל משום סחיטת שמן. דלמא משום מים הנבלעים בו. וכ"מ שם בפירוש הרמב"ם:

בא"ד כיון שהנסחט הולך לאיבוד כו'. בהגהה שבגליון משמע דמחלק בין מלאכה שאצ"ל לפס"ר דלא ניחא ליה. היינו דשאצ"ל הוא דא"צ לאותו דבר אבל מ"מ לא קפיד אם בא הדבר. ולא ניחא ליה הוא דקפיד עה"ד שבא כי יותר הוה ניחא ליה אם לא היה בא כי הכא דהולך לאיבוד. אבל ל"מ כן מהא דמייתי הערוך ראיה מהושענא דהתם ודאי לא קפיד על כשרונה. וכן ממה שהקשו התוס' עליו לקמן ממפיס מורסא. דודאי לא קפיד אם יהיה לה פה. ול"נ דהחילוק הוא דמשאצ"ל הוא דמכוון לאותו דבר אלא שא"צ לו כההיא דחופר בור וא"צ אלא לעפרו דמכוון לחפירה. וכן הוצאת המת מכוון להוציאו משא"כ פס"ר דלא ניחא ליה אינו מכוון להמלאכה כלל:

בא"ד דההיא דמתיר ר"ש לזלף כו' דמצוה שאני. מש"כ המהרש"א ומיהו אהא דפריך כו' לא בעי למימר דמצוה שאני כו'. ול"נ דע"כ לא אמרי התוס' דמצוה שאני אלא לר"ש. אבל למאי דס"ד השתא דההיא דמסוכרייא אתיא כר"י לא מהני הא דמצוה:

בא"ד וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי כו'. עמש"כ שם בס"ד:

תד"ה מאי. אלא דפריך ליה מגופה דברייתא. הא דתינוקת מתניתין היא. ועמש"כ בנדרים (כו) בס"ד: