רש"ש על כתובות ה:

רש"י ד"ה זו אמה. מהגדולה מודדין כו' ואמת כלים. הן לר"י בפי"ז דכלים מ"י אמת כלים באמת בת חמשה. וכמדומה שאמת בת חמשה טפחים נמדדת מן פסת היד (זולת האצבע). ולא ה"ל להכניס א"ע בפלוגתא:

תד"ה זה. ועוד דאפילו לא מחלק מצי משוי כו'. ק"ל דמה יענו על הא דזו אמה. דודאי הוי מצי למדוד האמה ממנו אף אם לא היה מפורד:

תד"ה דם. ועוד דע"כ לשמואל כו' אלא משום נטילת נשמה. אלא טעמא דחבורה הוי כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד קמ"ל דחבורי מיחבר. פירוש ואפ"ה שרי משום דסכנה היא. לכאורה מזה ראיה לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן בפר"א דמילה דמותר למול בשבת אף שיצטרך אחר המילה לדחות שבת להחם חמין או לשחוק כמון וכדומה ותיובתא להרז"ה והרשב"א שאוסרין. דהא שרינן למול אף שסופו לחלל שבת במציצה. וי"ל דשאני מציצה דא"א לעשותה מע"ש. ולכן כשצותה התורה למול בשבת ע"כ עם מציצה ג"כ. משא"כ חמין וכמון דאפשר להחם ולשחוק מע"ש וכדאר"ע שם כ"ד שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה אה"ש:

תד"ה לדם הוא צריך. ולפירושו לקמן כו' אע"ג דהויא משאצ"ל. ר"ל ומשמע דאי לדם הוא צריך אסור אף לר"ש דפוטר במשאצ"ל. ולכן גבי מציצה ל"ק דמאי חילול שבת איכא דהא א"צ לגוף הדם דהתם דייק אליבא דר"י דמחייב במשאצ"ל. והא דהקשו התוס' לעיל על טעם דהחלשת התינוק דא"צ להחלישו. היינו משום דהוה מקלקל דפטור לר"י אף בחובל ועדיין צ"ע: