רש"ש על כתובות לב.

גמרא הא איכא בושת ופגם בשוטה. ופרש"י ודמים למכור בשוק נמי אין לה. וק"ל דבריש ערכין תנן חש"ו נדרין. ולפמש"כ התוס' שם לחלק בחרש. כן י"ל גם בשוטה. ולענ"ד הנל"פ דבשוטה אין שייך להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת (יבמות ר"פ חרש):

גמ' שם במפותה. עפרש"י. ולכאורה יל"פ דמחלה כיון דמוקי לה בבוגרת דשייכי לה לעצמה והשתא תו ל"צ לאוקמי בשוטה. וא"ש טפי לפ"ז לישנא דהשתא דאתית להכי כו':

גמ' שם ואי ממונא לקולא. עי' שבועות (לז) ובתוס' שם ד"ה מאי:

רש"י ד"ה שכן א"צ התראה. ונענשין כו' או בממון. כדי נסבא דבממון גם בעלמא ל"צ התראה. עי' לקמן (לג) ברש"י ד"ה דלאו בני התראה נינהו ושם ע"ב בד"ה אלא לרבי ובתוס' לקמן (בע"ב) בד"ה שלא ובת"י שם:

תד"ה וקי"ל. כגון בוגרות ומפותה. הא דנקטי מפותה ע"כ היינו משום בושת ופגם ומטעם דמחלה. א"כ או בעולה דנקטי מאי אהני מ"מ בושת איכא:

תו"י ד"ה ורשב"ל. ולר"י דאמר מלקי לקי על כרחך דסבר כו'. כצ"ל:

בא"ד נפ"ל מעלמא דממונא משלם ולא לקי. כצ"ל:

תו"י בד"ה ועוד פי' ר"ת. משמע דבקנס גופה בעי קרא כו'. כצ"ל:

בא"ד וכן כמה עניני חבלות כו'. כצ"ל:

בסה"ד שכן פעמים יש בו כה"ד. וקשה א"כ מאי קאמר אלא גמר מתרוייהו. הלא גם בעדים זוממין יש לפעמים ה' דברים כגון שהעידו באחד שחבל בחבירו חבלה שיש בה כה"ד והוזמו וכמש"כ התוס' לקמן בד"ה שכן בשם ר"ת. וי"ל:

תד"ה שכן. דהכא ה' דברים ושאין צריכים התראה כו'. כצ"ל: