רש"ש על חולין פ.

גמרא ודלמא מינא דאקו כו' דלמא מינא דתאו כו'. עי' פרש"י ומהרש"א. ובדבריהם מיושב הא דלא אקשו מיחמור ודישון דקדימו. משום דבהו הוו בקיאי כדאשכחן בבכורות (ז ב) חלי דיחמורתא כו'. ובזבחים (קיג ב) חזי לי אורזילא דרימא ועי' תוס' שם:

רש"י ד"ה לענין כה"ד. דמשמע ספק חייב בכסוי כו'. כ"נ דצ"ל. אמנם לשון דמשמע אינו מכוון דבהדיא תני בר"פ דלקמן ונוהג בכוי מפני שהוא ספק כו'. וכן אינו מדוייק לישנא דגמרא לעיל בזה:

רש"י ד"ה בתייש הבא על הצבייה ולאיסורא. הילכך ה"ל התראת ספק כו'. וכה"ג כתב לקמן (פו) במשנה. ותמוה דאפילו למ"ד שמה התראה היינו דוקא דלבסוף עבר בודאי. אבל הכא ולקמן דמספקא לן אם עבר כלל לכ"ע לא מלקינן ליה מספיקא וצע"ג:

תד"ה ולא (בסופו) . אם חדודות וכרוכות וחרוקות יפה. כ"נ דצ"ל. עי' לעיל (נט ב) תד"ה והרי עז:

תד"ה זה. וסבר כו' שהוא ודאי חיה כו' ופליגי אמתניתין. לא הבנתי דבריהם הק'. שהרי כ' לעיל בד"ה כוי דר"י קאי אמתני' דכה"ד ומשמע דגם ר"נ קאי עלה ואמר דעל איל הבר כוונה המשנה שהוא ספק. וגם מאי דמוכח מדבריהם דרשב"ג קאי על איל הבר. לא כן משמע פשטא דלישנא דברייתא אלא דקאי על כוי דר' יוסי. ולכאורה הי' נ"ל להגיה דכצ"ל שכוי (ור"ל אותו ברי' בפ"ע שנקרא כוי) ודאי חיה. ולמחוק תיבות ופליגי אמתניתין. אבל לקמן ד"ה מדחשיב מוכח להדיא כגי' שלפנינו. וי"ל בדוחק:

תד"ה הראשון. דלא כר' יצחק אתיא כו'. עי' מהרש"א שנדחק. והתוי"ט נראה שהגי' דלא כרחב"ג ונכון. ועי' נו"ב מ"ת חלק או"ח סי' קכ"ח שהגיה כן בנו הגאון מדעתו ז"ל ואישתמיטתיה שכבר קדמו התוי"ט: