רש"ש על חולין נ:

רש"י ד"ה בתורא. אפי' בשור הגדול כו'. משמע קצת דגם בדקה צריך שיעור זה אלא דהוא מהני אף לשור הגדול. והטור כתב ובדקה לפי שיעור זה כו' והקטן לפי קטנו וכ"כ אחריו השו"ע. אלא שהוא כתב דבטדא הוא ד' אצבעות ועי' לעיל (מד) בתד"ה כדי ובטור וב"י סי' כ':

רש"י ד"ה שאם תמתח. אי הוה מושכו כו'. עמש"כ בס"ד באהלות רפי"ג:

תד"ה מחט. ואגב דנקט מצ"א כשרה נקט נמי כו'. מש"כ מהר"ם דלשיטת רש"י ה"ה בבה"כ אם ניקב עור אחד כולו והשני מקצתו נמי טרפה. ולא כן כ' הש"ך בסי' מ"ח סקכ"ב בשם תה"ד ע"ש:

בא"ד דסד"א כו' לפי ששוכב על גבי המסס כו' קמ"ל הכא דטרפה. והביאם הש"ך שם בס"ק י"א. ונראה דאין זה סותר למה שפי' הרע"ב שניקבו לחוץ לאפוקי אם ניקבו במקום חבורן דכשר לפי שדופן ההמסס מגין כו' ע"ש וכ"מ מלשון הפוסקים. דהתם איירי במקום שאדוקין ומחוברין זל"ז הטיב והתוס' לא כתבו רק ששוכב ע"ג המסס כו':

בסה"ד אבל במה כו' בה"כ אפי' משני צדדין כשרה דהויא כמו כו'. לכאורה נראה דר"ל דוקא במקום ששוכב ע"ג המסס כמש"כ לעיל. ומתניתין דקתני טרפה היינו דוקא שניקב כלפי חוץ שלא כנגד ההמסס בסמוך לו ודלא כהמהרש"א. אבל קשה דא"כ אפי' נטעה דהאי בה"כ היינו המסס מ"מ נדע דכמו דבה"כ אינו מגין על ההמסס כמו כן ההמסס אינו מגין על בה"כ דמ"ש: