ר"ן על יומא ב.

לפירקא. שהיו דורשים ביוה"כ:

אמעברא דחצדד. מעבר הנהר:

ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו. להגביה שולי חלוקו על זרועו דנראה כנושאה על כתפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת על כתפו בשבת חייב חטואת ואע"פ שזה אינו מקפל על כתפו ממש אלא על זרועו כיון דמחזי כמקפל אסור:

תינח ביוה"פ דליכא מנעל וכו' בשבת דאיכא מנעל מאי איכא למימר. האי לישנא דתינח ומאי איכא למימר לאו דוקא הכא דמאן אמר דבשבת שרי דניפרוך עלה אלא בעיא בעלמא היא ורש"י לא גריס ליה אלא הכי גריס שבת דאיכא מנעל מאי כלומר מי שרי לעבור במים או דילמא חיישינן דילמא נפיל מכרעיה ואתי לאתויי:

דעברו דרך מלבוש. נעליהם ברגליהם עברו אותו:

סנדל מאי. שאינו יכול לקשרו ולהדקו יפה ברגלו כמנעל:

ע"ג הטיט. שלחלוח הטיט הוי עונג קרוב לרחיצה:

המטפחת. מקיאה מים:

מליא אסיר. שמא ישפכנו על בשיו:

דמשחיל שחיל. פולט המים שבולע:

זעירא בר חמא וכו' ערב ט"ב מביאין לו מטפחת. פירוש שורה אותה במים ובלילה מקנח בה ידיו ורגליו כדי להצטנן ולמחר מעבירה על גבי עיניו להעביר לפלוף וחבלי שינה מהם:

אבל ביוה"פ היה מחמיר יותר. שהיה סוחט אותה הרבה עד שהיה עושה אותה כמין כלים נגובין ומתוך כך אין בה כדי לקנח פניו ידיו ורגליו בלילה אלא למחר מעבירה ע"ג עיניו זהו פירוש של שמועה זו לפי גירסת הרב אלפסי ז"ל ויש נוסחאות אחרות בהלכה זו:

והוי יודע שמטפחה זו להעבירה על פניו ולהצטנן בה ולהעביר מעיניו לפלוף וחבלי שינה היו עושין אותה שאילו ליטול ידים בין בט"ב בין ביוה"כ נוטל כדרכו בלא מטפחת דהא קי"ל דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוה"כ דכל רחיצה דמצוה מותרת היא ונט"י לתפלה מצוה וכיון דלהקביל פני רבו עובר במים כ"ש להקביל פני שכינה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהלכות תפלה ביוה"כ ובט"ב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה ואינו נכון וכתב עוד הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל שאם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירו כדרכו ואינו חושש והוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה שרוחץ כדרכו ואיכא מ"ד דבט"ב ויוה"פ כיון שאסורין בנעילת הסנדל אינו מברך שעשה לי כל צרכי דכי סיים מסאניה א"ל כדאיתא בפרק הרואה (דף ס:) ומסתברא דכיון דבידו וברשותו הוא לנועלם דהא מפני סכנת עקרב מותר יכול הוא לברך כסדר כל השנה ועוד דעל מנהגו של עולם הוא מברך כשם שהוא מברך הנותן לשכוי בינה אף על גב דלא שמע קל תרנגולא:

מהו לצאת בסנדל של שעם ביוס הכפורים. שעם מין גמי ומיבעיא לן אי מנעל הוא אי לאו מנעל הוא ואפילו אם תמצי לומר דלאו מנעל הוא אי אמרינן כיון דמגין אסור ופשטינן דלאו מנעל הוא ולא אמרינן כיון דמגין אסור דהא כל הני רבנן נפקי ביה:

בתענית צבור. הנגזר על הגשמים דתנן במסכת תענית (דף י.) אסור בנעילת הסנדל:

בדהיטני. מין שעם:

בדהוצא. סנדל של כפות תמרים:

בדיבלי. של עשבים:

הלכך בכל מנעל שאינו של עור יוצאין בו ביוה"פ זהו דעת הרב אלפסי ז"ל והר"ז הלוי ז"ל חולק בדבר משום דבגמרא אקשינן מלתנן הקטע יוצא בקב שלו דקסבר מנעל הוא ורבי יוסי אוסר משוס דלאו מנעל הוא והוי משוי דתני עלה ושוין שאסור בו ביוה"כ כלומר אפילו רבי יוסי דאסר בשבת דאלמא סבירא ליה דלאו מנעל הוא מודה שאסור לצאת בו ביוה"כ אלמא דכל מידי דמגין אסור ומסקי דכ"ע מנעל הוא אלמא סלקא שמעתין דכל מידי דמגין מנעל מיקרי אע"פ שאינו מעור זהו דעת הר"ז הלוי ז"ל וכבר פירשתי השמועה כולה בחדושי ע"פ דרכו של הרב אלפסי ז"ל ואין כאן מקום להאריך אלא נקוט האי כללא בידך שרש"י ז"ל סובר של עץ מנעל מיקרי ואין יוצאין בו ביה"כ אבל מיני אחריני לאו מנעל נינהו ויוצאין בהן. והר"ז הלוי ז"ל סובר דכולהו מנעל נינהו ואסירי והרב אלפסי ז"ל סובר דכל מנעל שאינו מעור לא מקרי מנעל: