ר"ן על יומא ב:

ומיהו איכא למידק דנהי דמידי דלא הוי מנעל ליכא למיחש ביה משום נעילת סנדל אכתי היכי נפקי ביה הני רבנן דכיון דלא הוי מנעל משוי הוא ואסור לצאת בו וקי"ל דיש עירוב והוצאה ביוה"כ כדאיתא במס' כריתות בפ' אמרו לו (דף יד.) והרמב"ן ז"ל החמיר הרבה בקושיא זו במסכת שבת ואמר דנפקי לאו דוקא אלא בתוך ביתם בלבד היו נועלין אותם ואינו במשמע כן ועוד שמנהגן של ישראל שיוצאין במינין הללו ואפי' ברה"ר אבל לדידי לא קשיא דכי אמרינן דמידי דלאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו ה"מ בשבת דכיון דמנעל מותר בו כל מידי דלא ה"ל מנעל ה"ל משוי ואסור לצאת בו אבל ביוה"כ שהמנעל אסור ודרכן של בני אדם לצאת באותן המינין לא הוו משוי אלא כמנעל הוו לההוא יומא ולא דמו לקב הקטע משום דנהי דקטע דרכו לצאת בקב אינשי אחריני לאו אורחייהו בהכי אבל ביוה"כ כיון דכולי אורחייהו בהני סנדלי לאו משוי נינהו:

ואיכא מ"ד דנהי דבכל הני יוצאין ביוה"כ ה"מ בשאין דומין למנעל בצורתן אבל במנעל גמור אע"פ שהוא של בגד כגון אנפליא בתוך ביתו בלבד הוא שמטייל בו אבל לצאת בו. אסור ודייק לה מדתני בפ' מצות חליצה (ד' קב:) אחד מנעל ואחד סנדל ואנפליא לא יטייל בהן לא מבית לבית ולא ממטה למטה ופרכינן עלה מההיא דתניא לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו ומשני לא קשיא כאן באנפליא של בגד כאן באנפליא של עור ומדקאמר אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו משמע דוקא בתוך ביתו אבל לצאת באנפליא של בגד אסור ומסתייעי' נמי מדתניא בתוספתא יוה"כ אסור באכילה [ובשתיה] וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואפי' באנפליא של בגד ואיכא מאן דפליג ואמר דההוא דפרק מצות חליצה לאו ראיה היא דמשום דתנא לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו לאשמועינן דאפילו בתוך ביתו אסור תנא נמי אבל מטייל באנפליא בתוך ביתו אבל אין הכי נמי דבאנפליא אפילו ברה"ר שרי וה"נ מוכח בירושלמי דגרסינן התם אית תנויי תני יוצאין באנפליא ביוה"כ ואית תנויי אין יוצאין א"ר חסדא מ"ד יוצאין בשל בגד ומ"ד אין יוצאין בשל עור ומדקתני סתמא יוצאין משמע דאפילו לרה"ר:

ת"ר התינוקות מותרין בכולן וכו'. מוכח בגמ' שמותרים גדולים להאכילן ולהשקותם ולהרחיצם ולסוכם משום דבכל הני רביתייהו דתינוקות נינהו דאמר אביי רביתיה דינוקא חמימי ומש"ה לא גזרי בהו רבנן אבל נעילת הסנדל לאו רביתייהו וגזור ביה רבנן:

ת"ר ועניתם את נפשותיכם בתשעה וגו' ת"ל שבתכם כל. שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה. יש לשאול זמן. תוספת זה אימת בעוד שהשמש זורח על הארץ אי אפשר דהא תנן פ"ק דשבת [דף יז.] וכולן ב"ה מתירין עם השמש וא"א ג"כ שיהיה בזמן בין השמשות שהרי תוספת זה אינו אלא בעשה ובין השמשות ספק כרת הוא וחייב אשם תלוי ובשני בין השמשות חייב חטאת שמנה וי"ל דמשעה שאין השמש (באה) [נראה] על הארץ עד שמתחיל בין השמשות יש שלשת מילין ושליש או שלשה [מילין] ורביע כמו שנפרש בסמוך בס"ל ואותו זמן הוא ראוי לתוספת וראיה לדבר דהכי הוא דהא בפ' במה מדליקין (דף לד:) אמרינן איזהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין ואסיק' התם דההיא שיעורא הוי תרי תלתי מילא או תלתא רבעי מילא לרבה כדאית ליה ולרב יוסף כדאית ליה כלומר עד צאת הכוכבים שהוא לילה כדאיתא התם ואיכא למידק דאילו בפסח שני (דף צד.) תניא משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין ותניא נמי התם ר' יהודה אומר עוביו של רקיע אחת מי' ביום ותדע כמה מהלך אדם בינוני ביום י' פרסאות מעלות השחר ועד הנץ החמה ארבע מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבע מילין אלמא דמשקיעת החמה עד זמן שהיא לילה גמורה דהיינו צאת הכוכבים ארבע מילין ותירץ ר"ת ז"ל דשתי שקיעות הוו דמשתשקע החמה. דבמה מדליקין היינו מסוף שקיעת החמה כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה ולפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי הכפה פני רקיע מאדימין כנגד מקומה ומשקיעת החמה דתניא בפסחים היינו מתחילת שקיעת החמה שהתחילה ליכנס ברקיע נמצא שמתחילת שקיעתה עד זמן בין השמשות שהיא סוף השקיעה שלשת מילין ושליש או שלשת מילין ורביע והכי מוכח בירושלמי שאין בין השמשות מתחיל עד סוף השקיעה דגרסינן התם ר' אומר הלבנה בתקופה התחיל גלגל חמה לשקוע ותחילת גלגל הלבנה לעלות זהו בין השמשות אמר ר' חנינא סוף גלגל חמה לשקוע ותחילת גלגל הלבנה לעלות פירוש ר' חנינא משבש לה לברייתא ואמר הכי קתני ר' אומר סוף גלגל חמה ומכאן למדנו שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא מתחילת השקיעה עד זמן בין השמשות שלשת מילין ושליש או שלש' מילין ורביע אלו דברי ר"ת ז"ל ועל דרך זה כתב הרמב"ן ז"ל שהזמן הזה שהוא מתחילת השקיעה דהיינו משעה שאין השמש נראה על הארץ עד זמן בין השמשות הוא זמנו של תוספות שהזמן הזה שהוא שלשת מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשותו מקצת ממנו עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהא ודאי יום מחול על הקודש וא"ת תינח תוספת בתחילתו אבל תוספת ביציאתו היכי משכחת לה שזמן בין השמשות אינו ראוי לתוספת שמן הספק הוא נאסר ומבין השמשות ולהלן לילה גמור הוא ועל איזו שעה יהא מוסיף והולך י"ל כעין שאמרו בירושלמי דברכות דגרסינן התם ובלבד שיתחמו תלתא כוכבים דדמיין חדא כוכבתא כלומר רצופין במקום אחד היו מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוספת וכבר כתבתי זה בסוף פרק במה מדליקין בס"ד:

ותוספת זו נשים חייבות בו אע"ג דמעטיה רחמנא מעונש ואזהרה והויא ליה מצות עשה שהזמן גרמא אפ"ה מרבינן להו בפ' הישן (דף כח.) מדכתיב האזרח לרבות נשים אזרחיות שחייבות בעינוי:

המלך והכלה וכו' מלך מ"ט וכו'. כלה מ"ט וכו' עד אימת קרי לה כלה וכו'. נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שהביא כל זה בהלכות דקי"ל כר' אליעזר וכמו שכתבתי במשנתינו:

א"ל כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה וכו'. ברייתא היא בריש כתובות [ד' ד:] במי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת בחדר אחד ואת החתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואח"כ קוברין את המת ואין מונעין תכשיטין מן הכלה מחמת האבל כל שלשים יום אלמא כל שלשים יום בעי נוי: