ר"ן על יומא א:

אכילה ושתיה מנלן דאיקרי ענוי. דדילמא כי כתיב תענו את נפשותיכס היינו שיצער את עצמו בדברים אחרים כדאמרינן בגמרא שישב בחמה ובצינה כדי שיצטער:

רחיצה מנלן וכו' דכתיב ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות. פי' איש ענתות כי נשאת את ארון ה' לפני דוד אבי כשהיה בורח מפני אבשלום:

וכי התענית בכל אשר התענה אבי. למדנו שמה שהיה עושה בברחו מפני אבשלום היה נקרא ענוי וכתיב ביה ויאמרו העם רעב ועיף וצמא:

מים קרים על נפש עיפה. אלמא מרחיצה מיקרי עיף:

ואימא משתיה. פירוש אימא דהאי קרא דכתיב מיס קרים על נפש עיפה בשתיה משמע ולא אשכחן לישנא דעייפות ברחיצה הלכך נהי דעיף דכתיב גבי דוד ליכא לפיושי משתיה דהא כתיב רעב וצמא אכתי הדרא קושיין לדוכתה דמאי חזית דמפרשת ליה מרחיצה אימא מנעילת הסנדל:

והוא הולך יחף. ומפרש בגמרא דיחף מנעילת הסנדל משמע כדכתיב מנעי רגלך מיחף דאי מהאי קרא דדוד בלחוד מצי למימר דכיון שלא היה לו סוס לרכוב עליו לגבי דוד יחף מיקרי:

אם תענה מתשמיש. למנוע עונותיהן:

ואם תקח נשים מצרות. כמשמעו שלא יוסיף עליהן צרות:

תנו רבנן אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. פירוש אפילו בצונן וכדמוכחא שמעתין דלהקביל פני רבו ואינך אחריני הוא דשרינן לעבור עד צוארו במים דהיינו בצונן וא"ת והא אמרינן בפ"ק דתענית (דף יג.) דכל שהוא משום תענוג בחמין אסור בצונן מותר ויוה"כ ודאי משום תענוג הוא יש לומר דהתם לא איירינן אלא בתענית צבור דלאו דאורייתא אבל ביוה"כ לא איירינן התם כלל:

ואם היה חולה או שהיו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. אבל בלאו הכי כל סיכה אע"פ שאינה של תענוג אסורה דגרסינן בירושלמי סיכה בין שהיא של תענוג בין שאינה של תענוג אסורה:

משום שיבתא. פירש רש"י ז"ל רוח רעה השורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלו שחרית ולא נהירא דאם כן אפילו בלא נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית דהא תניא היו ידיו מלוכלות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלכות יותר מזה שאינו יכול ליגע בידיו לא בפיו ולא בחוטמו ולא בעיניו כדאמרינן בפרק שמנה שרצים (דף קח:) יד לפה תקצץ יד לעין תקצץ יד לחוטם תקצץ לפיכך פירשו ר"י ז"ל שיבתא היינו שד השורה על התינוק וחונקו כשנותנין לו פת בלא נטילת ידים אפילו אם נטלן שחרית ועכשיו אין נזהרין בכך לפי שאין הדבר מצוי בינינו כשם שאין נזהרין בגלוי:

עובר במים עד צוארו ואינו חושש. ואם תאמר ואמאי לא חיישינן דילמא אתי לידי סחיטה דהא אמרינן בפרק אלו קשרים (דף קיג:) היה מהלך בדרך ופגע באמת המיס וכו' ואמרינן היכי לעביד לעבר קא מתווסין מאניה מיא וקא אתי לידי סחיטה י"ל דשאני הכא כיון שלא התירו לו אלא כדרך שהוא לבוש כדאמרינן לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו מינכרא ליה מילתא ולא אתי לידי סחיטה וכדאמרינן בפרק יו"ט שחל (דף יח.) גבי נדה מערמת וטובלת בבגדיה ואם תאמר אפילו הכי נתסר דהא אמרינן בפרק דם חטאת (דף צד:) דבגד שרייתו זהו כבוסו י"ל דכי אמרינן הכי ה"מ בבגדים מטונפיס שהן מתכבסין בכך אבל בבגדים שאין מטונפין לא אי נמי כי מתסר ה"מ היכא דקא עביד דרך לבון אבל הכא אינו דרך לבון אלא דרך טנוף:

איבעיא להו הרב אצל תלמיד מאי ולא איפשיטא. ואע"ג דתניא בתוספתא ההולך להקביל פני רבו או פני ת"ח עובר כדרכו במים עד צוארו ואינו חושש כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל דכיון דלא פשטינן בעיין מינה בגמ' דילן לא סמכינן עלה ומשבשתא היא והרב בעל העטור ז"ל כתב בהך תוספתא פני רבו או פני ת"ח חכם גדול ממנו קאמר:

לנטורי פירי. שהיו לו פירות בעבר הנהר ומשום הפסד ממון התירו לו כמו שהתירו משום מצוה:

תרבו. שם הכפר: