ר"ן על שבועות יד:
Ran on Shevuos 14b (Ran on Shevuot 14b) · ר"ן על שבועות · free full Hebrew text
Open in the reader →וקום התם. כדי שיהא סבור בעל דין שאתה בא להעיד ויודה על האמת. ואגלגל עליו שבועה. לפי [שיהא] מודה במקצת ואשביענו על ידי גלגול או שבועות קרקעות שאין נשבעין עליהם ע"י גלגול:
שלא יהא אחד בעל דין ושנים מעידין. ואע"פ שהוא אמת שהוא חייב להם. מדבר שקר תרחק. שבאין בתורת עדים והן בעלי דין:
לבוש כמותו. שלא תגרום לנו לשאת פנים או יסתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך שיאמר איך יאמינו לי ב"ד על אדם חשוב כזה ומתוך כך יעמיד זה את שקרו:
פזמקייכו. כעין אנפלאות חשובין:
לא תשא. אזהרה למקבל קרי ביה לא תשיא. אזהרה לבעלי דין:
שמע שוא שהמטעים את דבריו שלא בפני בעלי דין אינו בוש מדברי שקר:
ואשר לא טוב עשה. פסוק הוא ביחזקאל:
זה הבא בהרשאה. מתעבר על ריב לא לו שמא הראשון נוח לו ונח לפשרה יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים:
שיש עליה עסיקין. עוררין כמו התעסקו עמו שמעוררין על המחזיק בה וזה בא בזרוע ובוטח שהוא איש זרוע:
לאפוקי מלך. דתנן (סנהדרין דף יח.) לא מעיד ולא מעידין לו:
אבל משחק בקוביא מדאוריי' מחזא חזי. שלא פסלה תורה אלא עד חמס שנוטל בחזקה כמו ויגזול את החנית ויגזלו [את] כל אשר יעבור דבעלי שכם ורבנן גזרו ביה ועשאוהו גזלן מדבריהם ואמרו אסמכתא היא ולא קניא [וכיון] דמדאורייתא חזיא חיילא עליה שבועה ורב אחא סבר הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבל מיניה לא קרינן ביה והוא עד:
כ"ש מלך. דמדאורייתא לא חזי דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיינין כדאמרינן לעיל ודרך בזיון הוא לו:
מתני' שבועת העדות כיצד וכו' או שאמרו לו. בלא שבועה:
אין אנו יודעין לך עדות ואמר משביע אני עליכם שהוא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן הרי אלו חייבין אבל אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבול שבועה:
ובאו לב"ד והודו הרי אלו פטורין. ואפילו כפרו חוץ לב"ד על כל שבועה [ושבועה] שאין כפירה חוץ לב"ד כדמפרש בגמרא:
כפרו בב"ד חייבין. על כל אחת ואחת דכפירה אכולהו קיימא וילפינן מדכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה לחייב על כל אחת ואחת כדאיתא בגמרא:
א"ר שמעון מה טעם. אין חייבין אלא אחת אפי' שתקו וכפרו לבסוף ולא אמרי' כפירה קיימא אכולהו:
מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות. אילו כפרו בראשונה הואיל ובב"ד הם שוב אין ראוין להעיד שכבר העידו שאין יודעים לו עדות ושוב אינו חוזר ומגיד הלכך אע"ג דלא כפרו אלא בסוף כל השבועות לבטלה היו חוץ מן הראשונה שאם [שתיקה] בראשונה כפירה היא שוב אינן ראוין להשביען [ואם אינה כפירה] הרי מושבעין ועומדין מה זו שבועה על שבועה ועל כרחך כי כתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת בשבועה חוץ לב"ד וכפר בב"ד כתיב דשבועות שהיה משביען חוץ לב"ד שיבואו לב"ד ויעידו לא יצא לבטלה וראויות לחלק שהרי אפילו כפרו שם בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען. ואיכא למידק ארישא דמתני' כיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות כשהשביען אח"כ ולא הודו מפני מה הן חייבין כפירות דברים בעלמא היא דכיון שאמרו בב"ד אין אנו יודעין לך עדות שוב אין יכולין לחזור ולהודות וכ"ת הכא במאי עסקינן בתוך כדי דיבור לא משמע הכי בגמרא דשקלינן וטרינן באידך בבא דכפרו שניהם כאחת ומוקמינן לה בתוך כדי דבור וארישא לא דייקינן מידי וי"ל דהכא שלא בב"ד עסקינן ומש"ה חייבין שיכולין לחזור ולהודות וא"ת עוד תנא דמתניתין דתני שבועת העדות כיצד אמאי נקטה במושבע מפי עצמו דהיינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות א"נ משביע אני עליכם ואמרו אמן ולא נקטה במושבע מפי אחרים י"ל רבותא קמ"ל דאפילו מושבעין מפי עצמן ובאו לב"ד והודו פטורין ואע"פ שכפרו חוץ לב"ד ואפי' לר"מ דאע"ג דר"מ מחייב במושבע מפי עצמו בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד ה"מ כגון שכפר חוץ לב"ד ולא בא בפני ב"ד והודה אבל בא והודה פטור ולא אמרינן בהכי דון מפקדון משום דבעדות כה"ג כפירת דברים בעלמא הוא שהרי כפר במקום שאין העדות מועיל והודה במקום הצריך מה שאין כן בפקדון שכפירתה בכל מקום שוה ופירוקא קמא דכתיבנא דשלא בב"ד עסקינן אינו נח לי דאי הכי דלא כרבנן אתיא [וכ"ת] דלרבנן [לא] מיתוקמא [אלא] כשבאו עדים לב"ד וכפרו פעם אחרת לא משמע הכי ממתני' כלל וכר"מ נמי לא אתיא דסתמא קתני חייבין ולא משמע שלא בב"ד דוקא לפיכך קרוב אני לומר דאם לא יגיד דמיניה דרשינן דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע"פ שאמרו בתחלה אין אנו יודעין אם בתר שבועה אמרו יודעים אנו לא מיקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם תורה עון באין אנו יודעים אלא בתר אלה ואע"ג דאמרינן דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואינן יכולין לחזור ולהעיד כדאמרי' בפ"ב דכתובות (דף יח:) שאני התם דלא שייכא אלא דכבר נגמר עדותן אבל בעל פה אין עדותן נגמר אלא בתר השבעת תובע עוד שקרוב הדבר דמאין אנו יודעים ליודעים אנו לא מיקרי חוזר ומגיד אלא בראשונה לא הגידו כלום ועכשיו מגידים וכי אמרינן שאין יכולין לחזור ולהודות לא מטעם חוזר ומגיד אלא משום דלא מצו משוו נפשייהו רשעים שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביעם ובהכי מתרצה קושיא בתרייתא דלא שמעינן הך רבותא נקטא במושבע מפי עצמו ובבית דין עסקינן:
גרסינן בגמרא אמר שמואל ראוהו שרץ אחריהם אמרו לו מה אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעים לך עדות פטורין עד שישמעו מפי התובע מאי קמשמע לן תנינא שילח ביד עבדו או שאמר להם הנתבע משביע אני עליכם אם אתם יודעים לו עדות שתבואו ותעידו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע וילפינן לה לקמן מאם לוא יגיד דכתיב מלא דמשמע אם לו לא יגיד ונשא עונו הא לאחר לא יגיד פטור ומפרקינן רץ [אחריהם] אצטריך ליה סד"א כיון דרץ אחריהם כמאן דאמר להו דמי קמ"ל: