ר"ן על שבועות טו.

[דף לב.] מנא לן דאכפירה דב"ד הוא דמחייבין וכו' לא אמרתי וכו'. דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי:

מתני' כפרו שניהם כאחת חייבים. בגמ' פרכינן והא אי אפשר לצמצם ומפרקינן כל אחד ואחד בתוך כדי דבור של חבירו. כלומר דכשגמר זה כפירתו התחיל זה לדבר בתוך כדי דבור דהיינו שאלת שלום תלמיד לרב:

בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור. שמכיון שכפר הראשון שוב לא היה מתחייב בעדותו של שני דעד אחד אינו קם לממון:

הכופר חייב. בגמרא מפרש לה:

כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה שתיהן חייבות. בגמ' [דף לב:] פרכינן עלה בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה ראשונה כלומר ואין לו עדים עוד אלא אלו ונמצא שהפסידוהו בכפירתן אלא ראשונה אמאי [דף לג.] הא קיימא שניה כלומר ומה הפסידוהו הראשונים:

ומפרקינן הכא במאי עסקינן כגון שהיתה שניה בשעת כפירת ראשונה קרובים בנשותיהם. כלומר נשואים שתי אחיות ואינם כשרים בעדות אחת ונמצא שלא היה לו עדות כשכפרה הראשונה אלא הם לבדם וכי תימא למה לי למיתני זה איצטריך כגון שהיו שתי אחיות אלו גוססות דמהו דתימא כיון דקי"ל רוב גוססות למיתה הוו להו כאילו מתו ותפטר כת [ראשונה] דהא קיימא שניה קמ"ל דהשתא מיהא הא לא שכיבא. ולמדנו שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואע"פ שרובן למיתה:

גרסי' עלה בגמרא [דף לב.] מתני' כלומר דקתני דבזה אחר זה השני פטור דלא כהאי תנא דתניא משביע עד אחד פטור ור"אבר"ש מחייב ואמרי' עלה דבהא קא מפלגי דמ"ס דהיינו ר"א בר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי ועד אחד גורם הוא לממון שאילו העיד היה מחייב שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם ומר דהיינו רבנן סברי דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואמרינן עלה [דף לב:] דהכל מודים כשכנגדו חשוד על השבועה כלומר דאפילו רבנן דסבירא להו דמשביע עד אחד פטור מודים שאם בעל דינו חשוד על השבועה וכפר לו ממון ועד אחד יודע בו והשביעו זה שיעידנו וכפר שהוא חייב שאילו העיד וחייב את החשוד שבועה כיון שאינו יכול לישבע הרי זה נוטל ואמרינן עלה דחשוד מאן אילימא דחשוד לוה דאמר ליה מלוה אי אתית ואסהדת לי הוה משתבענא ושקילנא. פירוש דהכי תנן לקמן בפרק כל הנשבעין (דף מו:) ולימא ליה מי יימר דמשתבעת כלומר ואכתי ליתיה אלא גורם לממון ולרבנן פטור אלא כגון ששניהם חשודין דאמר מר לקמן בפרק כל הנשבעין [דף מז.] חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ונמצא עד אחד בכה"ג מחייב ממון ואמרינן נמי הכל מודים בעד דרבי אבא כההוא גברא דחטף נסכא מחבריה וכו' ואמר רבי אבא האי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע וכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם הלכך לאו [גורם] ממון בלבד הוא אלא מחייב ממון ואפרש האי עובדא לקמן בפרק כל הנשבעין. וכתב הרשב"א ז"ל מהא דאמרינן גבי חשוד לוה דפטור משום דאמר ליה מי יימר דמשתבעת ושקלת דלמא לא משתבעת ואפ"ה מחייבין עד אחד בנסכא דרבי אבא [נ"ל] ראיה גמורה דכל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע כגון נסכא דרבי אבא וחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שקיל תובע בלא שבועה ולא אמרי' שכנגדו [נשבע ונוטל אלא בחשוד דאי אמרת שכנגדו] נוטל בלא שבועה לא שבקת חיי לחשוד והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי לאחד מגדולי המחברים שכתב שכנגדו נשבע ונוטל בחשוד וזו כמדומה אני שהיא שגגה דמהא יש ראיה מכרעת עד כאן:

וגרסינן תו בגמרא [הכל מודים] בעד מיתה דפטור דאמר לה לדידה ולא אמר להו לב"ד דתנן (ביבמות דף קיד:) האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם. כלומר עד אחד היודע באשה שמת בעלה והשביעתו שיעידוה כדי שתטול כתובתה מן היורשין שהוא פטור ואע"פ שעד אחד נאמן בעדות זה לא הפסידה ממון בכפירתו כיון דאמר לה לדידה חוץ לב"ד מת בעליך ששוב לא היתה צריכה לעדותו אלא היתה יכולה ללכת לב"ד ולומר מת בעלי ולאו למימרא שתהא נאמנת אפי' [אם חזר בו] העד אמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת דודאי בכי האי גוונא לא מהימנא שכך הדין בכל עד מפי עד אם הראשון כפר אין השני האומר בשמו נאמן וראיה לדבר מדאמרינן בפרק המדיר (דף עב.) דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל ושייליה ואשתכח שיקרא [לא מהימנא] אלמא אע"ג דאי לא שייליה סמיך עלה כיון דשייליה ומשתכח שיקרא לא מהימנא וכ"ת א"כ הכא אמאי פטור היינו טעמא משום דאיהי גרמה לנפשה שהביאתו לב"ד שאילו רצתה לומר מת בעלי סתם [היתה מותרת] מצי אמרה הכי ע"פ דבריו של עד:

ומסיימין בה והכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דלא אמר לה לדידה ולא לב"ד. כלומר דהאי עד לאו גורם לבד הוא אלא מפסידה כתובתה [שאילו] היה מעיד שמת בעלה היתה גובה כתובתה:

ואמרי' עלה שמע מינה משביע עידי קרקע חייב. פירוש לפי שהכתובה מן הדין אינה נגבית אלא מן הקרקע ומפרש דלמא דאתפסה מטלטלי והכי קי"ל דמשביע עדי קרקע פטור כרבי יוחנן דאמר הכי בפרק הפקדון (דף לז:) וכתב הרשב"א ז"ל בשם קצת מרבותינו הצרפתים ז"ל שמכאן יש ללמוד שיכול אדם להשביע את חבירו מן הספק אם יודע לו שום עדות אם לאו דהא הכא איהי לא ידעה דמית ולא ידעה דהאי ידע דאם איתא איהי נמי ידעה ואפי' הכי משביעתו:

השתא בזה אחר זה דתרוייהו כפרי. דמצי למימר ראשון מה מועיל לך אם העדתיך הלא כפר השני ואפ"ה אמרת שהראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני כפר אחד והודה אחד מיבעיא דהכופר חייב:

לא צריכא שכפרו שניהם. כלומר דהא קמשמע לן דכיון שקדם אחד והודה בתוך כדי דבור פטור וה"ק הכופר שעמד בכפירתו בלבד הוא שחייב אבל האחר שחזר והודה פטור דאע"ג דמרישא שמעינן שיכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור לכפירתו דהא תנן כפרו שניהם כאחת חייבין ואוקימנא לה בגמרא כגון שכפר שני תוך כדי דיבור של ראשון ועל כרחיך חיובו של שני מפני שיכול הראשון לחזור ולהודות עכשיו בשעת כפירת השני שאם לא כן יכול השני לפטור את עצמו ולומר מפני ששמעתי שהראשון כפר כפרתי גם אני וכפירת עד אחד כפירת דברים בעלמא היא אפ"ה איכא רבותא טפי דאילו מרישא לא שמעינן אלא תוך כדי דבור כדבור דמי בכפירה וכפירה דתרי גברי ובכפירה והודאה דחד גברא והכא קא משמע לן טפי כגון שכפרו שניהם [כאחד] בזה אחר זה וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני וקמ"ל דכפירה והודאה אפילו בשני עדים חדא מילתא היא ולזה נתכוון הרי"ף ז"ל שכתב בתוך כדי דבור של חבירו:

חוץ ממגדף ועבודת כוכבים ומקדש ומגרש. הכי איתא פרק בתרא דנדרים (דף פז.) ובפרק יש נוחלין (דף קכט:) לא חשיב אלא תרי בר מעבודת כוכבים וקדושין ולא פליגי דמגדף בכלל עבודת כוכבים הוא ומגרש בכלל מקדש דאתקש הויה ליציאה:

מגדף. היינו שאם גידף וחזר בו תוך כדי דבור לא הויא חזרה:

ועבודת כוכבים. שאם אמר לעבודת כוכבים אלי אתה וחזר בו לא הויא חזרה. מקדש ומגרש. שאם קדש או גרש וחזר בו תוך כדי דבור לא מצי הדר ביה ולא ידענא מ"ש הני ומנא להו לרבנן הכי ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אותם אלא דעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דבור אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה בהני אפי' תוך כדי דבור לא מהניא ופי' תוך כדי דבור כדי שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי הכי איתא בפ"ג דנזיר (דף כ:):