ר"ן על שבועות יד.

מחלוקת. רבי יהודה וחכמים. בבעלי דינין:

וגרסינן עלה בגמרא [דף ל:] דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן אמר היכי אעביד אקום מקמה מסתתמן טענתיה דאידך לא אקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר א"ל לשמעיה אפרח בר אווזא ושדי עלאי. כלומר ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני אווז הפורח ובא עלאי:

והא אמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דיתיב כמאן דשרי ערקתא דמסאנא ואומר איש פלוני אתה חייב ואיש פלוני אתה זכאי:

ודאמרינן דעדים דברי הכל בעמידה איכא מאן דאמר דלאו לכתחלה בלבד אלא אפילו דיעבד אם העידו בישיבה אין עדותן עדות וראיה לדבר מדאמרינן בפרק שני דזבחים (דף טז.) מה ליושב שכן פסול לעדות [מיושב ת"ח] מדקאמר פסול משמע אפי' בדיעבד ולא מיחוור דהא מוכח לקמן בעובדא דרב יימר דתלמיד חכם מעיד מיושב ובשלמא אי אמרת דבכולהו אינשי בדיעבד עדותן עדות אלא דלכתחלה מצוה בעמידה מדכתיב ועמדו היינו דתלמיד חכם אפילו לכתחלה מיושב דכבוד תורה עדיף ואי אמרת בעלמא אפילו בדיעבד עדותן בטלה תלמיד חכם היאך מושיבין אותו וכי מכשירים עדות פסול מפני כבוד תורה הוה לן למימר דלא ליסהיד כלל וכדאמרינן במלך (סנהדרין דף יח.) אלא לאו ש"מ דדיעבד כשר והרשב"א ז"ל הביא ראיה לדין זה ממאי דאמרי' בפרק מי שאחזו (דף עא.) בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות וגרסי' בירושלמי אמר ר"ל זאת אומרת מעידין מיושב אלמא בדיעבד כשר וכיון שכן. בבעלי דינין יושבין בשעת גמר דין [נמי] בדיעבד כשר דהא עדים כגמר דין דאמי כדאיתא בגמ' וכן נמי דיינין שקבלו עדותן כשהם עומדים מה שעשו עשוי והכי איתא בירושלמי פרק ד' מיתות ב"ד דתנן גבי מגדף והדיינין עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין וגרסינן עלה בירושלמי ר' שמעון בן לקיש אמר מכאן לדיינין שקבלו עדותן כשהן עומדין דיניהם דין וכיון שכן ה"ה לדיינין שגמרו דינן מעומד שדינם דין דעדות כגמר דין דמי. ואי תימא וכיון שאנו משוים עדות וגמר דין לכל דבריהם היכי אמרי' גבי דביתהו דרב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל [דיינין] בישיבה ובעלי דינין בעמידה דהא אמרי' בסמוך בעובדא דרב יימר דעד תלמיד חכם מושיבין אותו וכיון דאמרינן דעדות וגמר דין שוה בעל דין ת"ח נמי בשעת גמר דין מושיבין אותו ודביתהו דרב הונא הרי היא כחבר יש לומר דעובדא דדביתהו דרב הונא לאחר מיתה דרב הונא הוה וכן פרש"י ז"ל ולפיכך לא היה צריך להושיבה שמן התורה לא היה כאן עשה דכבוד תורה אלא מדרבנן וכתב הרמב"ן ז"ל שכן ודאי נראה שאילו בת"ח לא היה צריך לבר אווזא אלא מיקם הוה קאים להדיא וליכא משום מסתם טענותא דכ"ע [ידעי] והדרת פני זקן. ולענין הלכה במחלוקת של ר' יהודה ורבנן קי"ל כר' יהודה שאם רצו ב"ד להושיב את שניהם מושיבין [דליתא לעמידת דיינין מדאורייתא אלא מדרבנן משום מסתתם טענתא] דאע"ג דר' יהודה יחיד הוא לגבי רבים הא איכא אידך ברייתא דקתני לדרבי יהודה סתמא ועובדא דדביתהו דרב הונא נמי הכי מוכחא דאמר ליה רב נחמן לשמעיה אפרח לי בר אוזא ושדי עלי כלומר ואיקום מפניה ואושיבנה ואשב כל זמן שמישבין טענותיהן של בעלי דבר ופרכינן בשעת גמר דין [היכי עביד] ומשמע דלא קשיא לן אלא בשעת גמר דין היכי עביד ומפרקינן דההיא שעתא זוטרתי היא ומצי יתיב כמאן דמשרי ערקתא דמסאנא ואתיא שפיר כרבי יהודה אבל לרבנן לא מתוקמא דכיון דס"ל [דכל דין] דבעלי דין בעמידה אית להו נמי וודאי דדיינין בישיבה דבהכי רהטא כולה סוגיין דכל היכא דבעלי דין בעמידה דיינין בישיבה וא"כ רב נחמן היכי ליעביד להושיב דביתהו דרב הונא אינו רשאי ולעמוד הוא ג"כ אינו רשאי ובכוליה דינא נמי אי אפשר דליתיב כמאן דשרי ערקתא דמסאנא אלא ודאי כר' יהודה אזלא וכותיה נקטינן ועוד עולא דקאמר מחלוקת בבעלי דין ורב הונא דאמר מחלוקת בשעת משא ומתן בר' יהודה שייכי ונמצא עכשיו דדיינין בישיבה ובעלי דין בעמידה אבל אם רצו ב"ד להושיב את שניהם עד גמר דין מושיבין אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דין בעמידה ובירושלמי בפרק זה בורר משמע דבעלי דין בעמידה בשעת עדות וגמרן נמי מוכחא הכי דאמרי ליה לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך כדאיתא בפרק האומר [ופרק כהן גדול] (דף יט.) מיהו בעל דין ת"ח מושיבין אותו בין בשעת עדות בין בשעת גמר דין וילפינן לה מעד ת"ח מעובדא דרב יימר:

עדים בעמידה בשעת עדותן מיהו עד ת"ח מושיבין אותו:

דיינין בישיבה בשעת קבלת עדות ובשעת גמר דין וכל ה"מ לכתחלה אבל דיעבד דיינין שקבלו עדות מעומד או שגמרו את הדין מעומד או שישבו העדים בשעת עדותן או בעלי דין בשעת גמר דין מה שעשה עשוי זהו דין הגמרא אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות סנהדרין פרק כ"א כבר נהגו בכל בתי דייני ישראל שאחר התלמוד בכל הישיבות שמושיבין בעלי דינין ומושיבים העדים לסלק המחלוקת:

לא ניקום צורבא מרבנן ולותיב קמי רביה. קודם שבא בעל דינו ואפי' יושב ושותק:

דמחזי כמאן דמסדר ליה לדיניה. וגורם שיחשדוהו כמטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא כדלקמן:

קביע ליה עידניה. שהדיין רבו ויש לפניו קביעות עת ללמוד:

שאין דרכו ליטול. אם היה שלו:

הרי זה לא יטול. אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם:

אבל באיסורא. כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה להנשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשובה לנגד ה'. האי עשה. ועמדו:

והאי עשה. את ה' אלהיך תירא לרבות תלמיד חכם:

שלא יעשה סניגוריא לדבריו. פירש רש"י ז"ל אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם אלא יחזיר לו להצדיק דין אמת לאמתו:

שלא יושיב תלמיד בור לפניו. לשאת ולתת עמו שלא יטעהו:

שלא יצטרף עמו. ואף על פי שהעדות אמת:

מדבר שקר שגורם לפסוק דין על פי שנים ואין כאן אלא עד אחד:

שהוא מרומה. שלמד מתוך דברי העדים שאין עדותן אמת:

קולר. שלשלת העון: