ר"ן על שבועות י:

אמרו רבנן קמיה דאביי לחיובי עליה תרתי. כלומר שאם ראוי להעיד וכפר בו בב"ד חייב שתים משום שבועת עדות ומשום שבועת ביטוי. אמר להו אביי תרתי לא מציתו אמריתו דתניא והיה כי יאשם לאחת מאלה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים. כלומר דהאי קרא בההוא ענינא כתיב ופרכינן לאביי למאי הלכתא כתביה רחמנא כלומר אליבא דרב ומהדרינן לכדתניא בכולן כלומר בכל הכתובין בקרבן עולה ויורד דהיינו שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם וכאן בשבועת העדות לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג:

אמרו ליה רבנן לאביי אימא במזיד ניחייב חדא. כלומר במזיד דליתיה לשבועת ביטוי ניחייב חדא משום שבועת העדות ובשוגג דאיכא לחיובי נמי משום ביטוי ניחייב תרתי. אמר להו לאו היינו דאמרי לכו לאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ואי במזיד מי איכא תרתי. כלומר על כרחין מיעוטא לשוגג איצטריך דאי במזיד למה ליה למעוטי והלא אין חיוב ביטוי במזיד:

רבא אמר משום דהוה דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש ואין לך בו אלא חדושובלבד. כלומר לאצריך למעוטי מלאחת וכי אתא לאחת למעוטי מחיוב ב' לא בעדות וביטוי אתא אלא לביטוי לחודיה שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת כוסמין ופת שעורים אינו חייב אלא אחת אבל לעדות וביטוי לא צריך מיעוטא דה"ל עדות דבר שהיה בכלל ביטוי ויצא בפני עצמו לידון בדבר חדש בראוין להעיד ובב"ד הלכך אין בו אלא חדושו ומשום עדות הוא חייב ולא משום ביטוי ופרכינן מכלל דאביי סבר איתא לשבועת ביטוי [בעולם] כלומר מכלל דאביי דאצטריך קרא למעוטי סבר איתא לשבועת ביטוי באיני יודע לך עדות והאי דלא מיחייב תרתי היינו משום מיעוטא דאי אתה מחייבו שתים ונפקא מינה דהיכא דאיתיה לביטוי ולא לעדות כגון בפסולין או שלא בבית דין דליכא למיפטריה [מלאחת] ומחייב משום ביטוי והא אמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע דפטור הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות ואם איתא הרי ישנה באיני יודע לך עדות בפסולין ושלא בפני בית דין ומהדרינן הדר ביה אביי מההיא ואי בעית אימא חדא מינייהו רב פפא אמרה כך פרש"י ז"ל ועיקר אבל דברי הרב אלפסי ז"ל בכאן אינם ברורים דמשמע דאיהו סבירא ליה דפרכינן מדאביי אמאי דסלקא דעתין מעיקרא לחיוביה תרתי ומאי פירכא דלמא כי אמר אביי דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות דהיינו בתר דקים לן מדרש כל אחת דאי אתה מחייבו שתים וממילא אחת שאתה מחייבו היינו עדות ולא ביטוי דכיון דבמזיד מיחייב משום עדות ממילא משמע דבשוגג שאי אתה מחייבו אלא אחת אותה אחת עדות היא ולא ביטוי דלא מסתבר לחלוקי חיובא דעדות לחצאין ואפילו אמרת דבשוגג ליכא אכרעותא דאחת חייבו הכתוב בין ביטוי ועדות אכתי לא דמי לאו להן דבהן אי לאו ביטוי ליכא חיוב קרבן ובלאו בלא ביטוי מחייב ומצי למימר אביי שפיר למסקנא דשבועה שאני יודע לך עדות דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות וכבר השיג עליו הר"ז הלוי ז"ל ובכלל דברי תראה שלא נתיישב לי מה שישבו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות:

האדם בשבועה. שיהא לבו עליו:

פרט לאנוס. כדמפרש ואזיל כגון בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת:

לבך אנסך. סבור היית לישבע באמת ובגמ' בעי א"כ שגגת שבועת ביטוי לשעבר היכי משכחת לה אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אנוס הוא ומוקמינן לה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו:

גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו. ואם לא הוציא בשפתיו אינה שבועה ואינו אסור בשעורין שהרי לא נתכוין זה להוציא שעורים ואע"פ שהוציא בשפתיו כיון שלא גמר בלבו לא חייל נדרו דבעינן שיהו פיו ולבו שוין כדמוכח מתני' דתנן בפ"ג דתרומות המתכוין לומר עולה ואמר שלמים וכו' שהביא הרי"ף ז"ל בסמוך וה"נ מוכח ממאי דאמרינן ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים ולפיכך כתב הרי"ף ז"ל מאי דאמרינן גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאסור דהיינו שהוא אסור בפת חטים אבל בפת אחר לא לפי שבפת חטים פיו ולבו שויים שיאסרו עליו אבל בשאר מיני פת אע"פ שמשמעות דבריו שהוא אסור בכולן מ"מ לא נתכוין בלבו אלא לפת חטים ומקשו הכא מדתנן בפ"ד נדרים (דף כ.:) נודרין להרגין ולחרמין וכו' שהן של בית השר אע"פ שאינן של בית השר ומוקמינן להא התם כגון דאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינן של בית השר ומקשינן והא איתסרו לה ומפרקינן דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא אגב אונסא אי אפשר דלא עקר ליה לנדריה אלמא דדוקא משום אונסא הא לאו הכי הוו מיתסרו עליו פירות לעולם ואמאי הא לא גמר בלבו שיהא אסורין עליו אלא היום כי היכי דהכא לא גמר בלבו אלא פת חטים ואיכא דמפרש דכי אמרינן דאי לאו משום אונסא הוו מתסרו עליה לעולם ה"מ בעם הארץ דלא מהימן לומר לא גמרתי בלבי אלא היום אבל בת"ח דמהימן אפי' בלאו אונסא לא מיתסר אלא במידי שגמר בלבו וה"נ בעם הארץ אסור בכל פת ובת"ח אינו אסור אלא בפת חטים ומדמו לה להא ודתנן בפרק ב' דנדרים (דף כ.) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיצד נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן וכו' ועל כולן אין נשאלין ואם נשאלו פותחין להם פתח היתר ממקום אחר ומפרשינן לה התם בגמרא דהכי [קאמר] על כולן אין צריכין שאלה לחכם בד"א בת"ח אבל בעם הארץ שבא לישאל פותחין לו פתח ממקום אחר אלמא ת"ח דמהימן אדבוריה מהימנינן ליה כשאמר לכך נתכוונתי והלכך ת"ח [הכא] אינו אסור אלא בפת חטים והתם [נמי] אפילו בלא אונסו אינו אסור אלא אותו יום ועם הארץ הכא אסור בכל פת והתם היכא דליכא אונסא אסור לעולם ואין הנדון דומה לראיה דהתם גבי חרם דחרמו של ים וחרם גבוה שני דברים חלוקין הן ואין שניהם בבת אחת בכלל משמעות הלשון לפי שאינם ממין אחד אלא או האי או האי הלכך כי אמר לכך נתכוונתי הולכין אחר כונתו אבל באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי כיון דבמשמעות לשונו משמע לעולם אפילו בת"ח האומר להיום נתכונתי אי לאו משום אונסא הוי להו דברים שבלב ואינם דברים וכן נמי גבי פת דכולן במשמע כי אמר לפת חטים נתכונתי דברים שבלב נינהו והדרא קושיא לדוכתא לפיכך עיקרן של דברים דהתם בנדרים באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי דינא הוא דאע"ג דאמר בלבו היום שיהו אסורים עליו לעולם אי לאו משום טעמא דאונסא משום דהתם גמר בלבו לומר לשון שיהא משמעותו שיהו הפירות אסורין עליו לעולם הלכך אע"ג דבלביה לא ניחא ליה אלא בהיום הוו להו דברים שבלב ואינם דברים אי לאו משום טעמא דאונסא אבל הכא שגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם לא גמר בלבו להוציא בשפתיו דבר שיהא משמעותו להיות אסור בשאר מיני פת הלכך כי אמר פת סתם לישניה הוא דאיתקיל ליה דבלביה לא ניחא ליה למימר הכי ובנדרים הא בעינן שיהו פיו ולבו שוין כמו שכתבתי למעלה :