ר"ן על שבועות יא.

מתני' נשבע לבטל את המצוה וכו' שיהא בדין. שיהא חייב הנשבע לקיים ולא קיים כדברי ר' יהודה בן בתירא:

שלא עשה בה לאו כהן. וקרא כתיב להרע או להיטיב לא מיחייב עד דאיתא בלאו והן:

גמ' יכול נשבע לבטל את המצוה וכו'. ותקרא זו הרעה שמרע לעשות שמבטל את המצוה:

מה הטבה רשות כמו שאפרש לפנים:

יכול נשבע לקיים וכו'. ותהא זו קרויה הטבה שהוא מטיב לקיים את המצוה:

מה הרעה רשות. לקמן מפרש מנ"ל:

אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו. דאע"ג דבפרק החובל (דף צא:) אמרינן דאין אדם רשאי לחבל בעצמו מדרשא אתיא לן וכל דליתא מן התורה מפורש לא מקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו כמו שפירשתי:

אוציא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו. דמקרא מלא הוא ובגמ' פרכינן ממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי דאמרינן מה הטבה רשות אף הרעה רשות דלמא לדבר מצוה כתיבי ומשני לא ס"ד דבעינן הרעה דומיא דהטבה מה הטבה שאינה ביטול מצוה אף הרעה שאינה ביטול מצוה והרעה גופה הטבה היא. והכי פירושא מה הטבה לעצמו דהיינו אוכל שאינה בבטול מצוה כגון אוכל חמץ בפסח דהא לא מקרי הטבה שהרי גורם רעה לעצמו אלא בקיום מצוה כגון אוכל מצה בלילי פסח אף הרעה דלא אוכל שאינה בביטול מצוה כגון לא אוכל מצה אלא בקיום מצוה דהיינו לא אוכל חמץ וא"כ למה לי דכתבה להך הרעה דהטבה היא לענין מצוה והא כתבה דקיום המצוה הוא העיקר ואפילו בלא אוכל מקריא הטבה ואמרינן נמי והטבה דומיא דהרעה מה הרעה שאינה בקיום של מצוה דהיינו לא אוכל חמץ דא"ה לא מיקרי הרעה אלא ודאי הרעה היינו לא אוכל מצה אף הטבה דאוכל שלא בקיום המצוה דהיינו אוכל מצה אלא [בביטול המצוה כגון] אוכל חמץ וכיון שכן הטבה גופה הרעה היא ול"ל למיכתביה דאפילו אוכל כל שהוא בביטול מצוה הרעה היא ומקשינן בגמ' א"ה אפילו בדבר הרשות נמי לא משכחת לה ולא רציתי להאריך ולפרשו דוק ותשכח ובתר הכי מסקינן האי מאי אי אמרת בשלמא קראי בדבר הרשות כתיבי היינו דאיצטריך או לרבות הטבת אחרים אלא אי אמרת בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים איתרבי כלומר אע"ג דהוי ביטול מצוה הטבת אחרים דקיום מצוה [היא] מבעיא ונ"ל דלאו אהאי טעמא בלחוד סמכינן דא"ה עקרינן לברייתא דקתני מה הטבה רשות ומה הרעה רשות אלא ה"ק דהך דרשא דאו מוכחא דפרכא דא"ה בדבר הרשות נמי לא משכחת לה לאו פירכא היא דלא דמי דבר מצוה לדבר הרשות ואין לי להאריך בזה בכאן דוק ותשכח:

מתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה כך היא הגרסא ובגמ' מפרש למה נקט שבועה שלישי אבל בהלכות הרב אלפסי ז"ל לא מצאתיה. אינו חייב אלא אחת. שאין שבועה חלה על שבועה:

קרבן עולה ויורד. לעשיר עולה ולדל יורד והוא האמור בויקרא:

שבועת שוא באידך מתני' מפרש לה:

גמ' למה לי למיתני שבועה [שלא אוכל שבועה] שלא אוכלנה. כלומר למנקט הני תרי לישני ליתני שלא אוכל שלא אוכל:

טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה הוא דאינו חייב אלא אחת אבל אמר שבועה שלא אוכלנה והדר אמר שבועה שלא אוכל והדר אכלה חייב שתים. דחיילא עליה שבועה שניה דשלא אוכלנה משמע כולה אבל מקצתה לא אסר עליה וכי הדר אשתבע שלא אוכל אסר בעצמו בכזית ממנה וכי אכל כזית קמא חייב משום שבועה שניה וכי גמר ואכלה חייב [משום] שבועה הראשונה אבל האומר תחלה שבועה שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה הלכך שניה לא חיילא דבכלל ראשונה היא דכיון דאיתסר בכזית ראשון כ"ש דאיתסר בכוליה: