ר"ן על שבועות י.

שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש משא"כ בנדרים. אע"ג דדבר שאין בו ממש במתני' כולל אישן ולא אישן ואזרוק ולא אזרוק וכמו שכתבתי כי אמרינן הכא משא"כ בנדרים ודאי לא קאי אלא אאישן ולא אישן דהא נדרים חיילי [אפי'] בזריקת צרור לים אע"פ שאין בו הנאה דהא התם פרק ואלו מותרין [דף טז:] אמרינן דבישיבת סוכה חייל נדרא אע"ג דמצות לאו ליהנות נתנו ולמדו משם בעלי התוס' שהאומר זריקת צרור לים עלי הרי זה אסור לזרוק ואע"פ שאין הנאה לו בזריקת צרור לים כלל אלא דהכא משום דתנא סמיך אטעמא דמלתא נקט לה סתמא דטעמא דשבועות חלות אדבר שאין בו ממש יותר מנדרים היינו משום דשבועות מיסר נפשיה אחפצא וגופיה דבר שיש בו ממש הוא אבל נדרים דמיסר חפצא אנפשיה הוא אי חפצא לית ביה מששא במאי חיילי וכיון דהאי טעמא לא שייך אלא באישן ולא אישן פשוט היה לו לתנא שלא נטעה לכלול בלשונו אזרוק ולא אזרוק זה נ"ל:

אלא מתנה לעשיר. ואי תימא ואמאי חייב משום בטוי הא אין בידו דשמא לא ירצה לקבל וה"ל כאומר יזרוק פלוני צרור לים דפטור משום ביטוי כדאמרי' בסמוך ליתיה בלהבא וי"ל דהכא במפרש שאתן אם ירצה לקבל אי נמי י"ל דסתם נמי כמפרש דמי דלא נשבע אלא מה שבידו לעשות כלומר שאם חבירו רוצה לקבל שיתן גדולה מזה אמרו (נדרים דף סג:) קונם שאני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבנך כור של חטים ושתי חביות של יין הרי זה יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם ואומר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו כבודי התם הוא דקא בעי למימר זהו כבודי משום דאמר אם אי אתה נוטל הא אם אמר אין אני נותן לך דבר ברור הוא שלהנאתו של מקבל אמר ואם אינו רוצה לקבל הרי זה פטור וכן אתה אומר בדיני ממונות שדי נתונה לך אם איני נותן לך מאה מנה מכאן ועד יום פלוני ורצה ליתן והלה לא רצה לקבל לא קנה שדה שלא נתכוין אלא במה שהיה בידו לעשות וכדאמרינן לענין גיטין בפרק כל הגט (דף ל.) ההוא דאמר אי לא מפייסנא ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסא ומסקנא הא פייסה ולא איפייסא כלומר ולא הוי גיטא וההיא דאמרינן בפרק מי שאחזו (דף עד:) על מנת שתתני לי שתי מאות זוז נתנה בעל כרחו אינה מגורשת גיטין שאני שאפי' אמר מחולין לך אינו גט עד שתתן ועוד דהתם מקבל הוא דאתני ועד שיהו נתונין לי ממך משמע הרמב"ן ז"ל:

מלקין אותו. משום שבועת שוא דדבר שאי אפשר הוא ומשנשבע יצתה לשקר אלמא לאו שבועת ביטוי הוא דהא קאמר ויישן לאלתר:

מיבעיא לי האומר שבועה שלא אטעום כלום חודש ימים מהו דינו אם נדמהו לשבועה שלא אישן ג' ימים ונימא שיאכל לאלתר שזה ג"כ א"א לו לעמוד בשבועתו או לא אלא יעמוד בשבועתו עד שיסתכן ואחר יאכל ונ"ל [דלא דמי] לשלא אישן שלשה ימים דהתם היינו טעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו ישן בתוך ג' והלכך לא חיילא שבועה עליה כלל אבל זה יכול לעמוד בשבועתו מאי אמרת שימות לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות מכל מקום לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עליו. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפרק א' מהלכות שבועות ששבועת שוא היא כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים שלא יטעום כלום ז' ימים רצופין וכן כתב בפרק ה' שמלקין אותו משום שבועת שוא ויישן או יאכל בכל עת שירצה וזה מן התימה שאין לדמותם כמו שכתבתי אבל נ"ל שהדין דין אמת ולאו מטעמיה אלא משום דה"ל נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו הלכך הויא לה שבועת שוא דאע"ג דהנשבע לחבל בעצמו חיילא עליה שבועה משום דלא אתי אלא מדרשא כמו שכתבתי בחדושי אפ"ה נשבע להמית את עצמו נשבע הוא לעבור על דברי תורה ממש דמקרא מלא דבר הכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכדאמרינן עלה בפרק החובל (דף צא:) ודלמא קטולא שאני א"נ מהשמר לך ושמור נפשך מאד כדאמרינן במקלל עצמו לקמן בפרק שבועת העדות (דף לו.) הילכך מלקין אותו ואוכל לאלתר:

אתמר שבועה שזרק וכו'. ושמואל אמר פטור:

ליתיה בלהבא. דיזרוק פלוני או לא יזרוק אין זו שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לכופו ליזרוק ושלא ליזרוק:

הואיל וליתיה באיני יודע פטור. דאע"ג דלא בעי' להבא ולשעבר לאו והן דכתיבי בהדיא בעי [רב] והאומר שבועה שאני יודע לך עדות הן משכחת בה לאו לא משכחת בה דליתיה באיני יודע דאיני יודע לך עדות לאו משום שבועת בטוי חייביה רחמנא להתחייב בה חוץ לב"ד אלא משום שבועת העדות ואינה אלא בב"ד ובראוי להעיד ואמרי' בגמ' בשלמא לשמואל משום הכי אפקיה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי כלומר בשלמא לשמואל דפטר כל היכא דליתיה להבא לכך הוצרך הכתוב לחיובי האי קרבן גופיה בשבועת העדות משום דאי לא כתביה בהדיא לא [שמעינן] לה משבועת ביטוי משום דליתיה בלהבא שא"א שישבע שלא ידע לו עדות שהרי אין זה בידו אלא לרב למאי הלכתא אפקיה רחמנא כלומר למאי הלכתא כתביה רחמנא בהדיא ובהאי קרבן גופיה והלא בכלל שבועת ביטוי הוא כיון דלא בעי שיהא בלהבא: