ר"ן על שבועות ט:

שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוים לאכילה. כגון עפר ובגמ' מוכח דאף נבלות וטרפות בכלל:

פטור. שלא נתכוין אלא לדברים הראוים לאכילה:

שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב. דשבועה חלה אנבילות ואע"פ שהוא מושבע עליהם מהר סיני מגו דחלה אדברים המותרים ובגמ' פרכינן לה מרישא דקא תני דאכל אוכלין שאין ראוין לאכילה פטור ומשתמע נמי אנבלות דהא אינן ראויין ומפרקינן רישא בסתם. כלומר דאמר סתם שלא אוכל ולהכי קתני שאם אכל נבילות פטור משום דמסתמא לא נשבע אלא על דברים המותרים דדברים האסורים לא היה צריך לישבע עליהן וסיפא במפרש שלא יאכל נבילות ושחוטות וחיילא בכולל:

ור"ש פוטר. ר"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל דתניא ר"ש אומר האוכל נבלות ביה"כ פטור דלא אתי כרת דיוה"כ וחייל אאיסור נבלה אע"ג דיוה"כ כולל הוא דחייל נמי אכשרות:

הרי אשתו אסורה. ואפי' לר"ש שהרי אכל והא דפטר בקמייתא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה:

גמ' והא מושבע מהר סיני הוא. כלומר היכי חיילא שבועה דשלא אוכל אנבלות דקתני חייב דהא מושבע מהר סיני הוא עליהם ואין שבועה חלה על שבועה:

בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. שנשבע שלא יאכל נבלות ושחוטות ופרכינן עלה בגמ' בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה כלומר דבפרקין מוכחינן שאינו חייב קרבן שבועה אלא במידי דאית ביה לאו והן והכא לאו משכחינן ביה בכולל אבל לא משכחינן ביה הן דאילו נשבע שאוכל נבלות וטרפות ושחוטות נשבע לבטל המצוה הוא דאע"ג דנשבע לבטל את המצוה חייב בכולל בשב ואל תעשה דהכי מוכח בירושלמי דקאמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח וכתבו הרב אלפסי ז"ל בפירקין [בסוף סי' אלף קי"ז] אפ"ה דוקא בשב ואל תעשה אמרינן הכי כהתם אבל לעבור על המצוה בקום ועשה ודאי לא חייל ומפרקינן משכחת לה בהן כדרבא שאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר הן משכחת לה בסתם [כגון שאמר שבועה] שאוכל בסתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע"פ דשבועה דלאו אינו בלאו מפורש כדאוקימנא לה מתני' במפרש דוקא. וכי תימא וכי נשבע שאוכל סתם כי אוכל נבלות אמאי פטור והא כיון דאמרינן ברישא בנשבע שלא יאכל סתם שאם אכל נבלות פטור אלמא אין נבלות בכלל אכילה וכיון שכן בנשבע שאוכל ואכל נבלות הוה לן למימר חייב לפי שאין נבלות בכלל שבועתו ולא משכחת לה בהן דלפרוקי הך קושי אמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוין אלא על דברים הראוין דדברים שלא היו ראוין לא היה צריך לישבע עלייהו ומש"ה אמרינן ברישא דמתניתין הנשבע שלא יאכל סתם ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה שהנבילות בכלל פטור אבל כי נשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי שבועה הלכך נבלות בכלל ומש"ה משכחת לה בהן דה"ק רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור אלמא דברים שאינן ראוין בכלל שבועה שאוכל הן ויצא ואע"פ שאינן בכלל שבועה שלא אוכל דהא תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור:

גרסינן בגמ' אמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי שבועה אתאנים פשיטא מהו דתימא כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאיליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן קמ"ל:

מתני' אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים כדמפרש שאתן לאיש פלוני:

שאין (בו) [בהן] ממש. תרי גווני משמע שאין בהם ממש כגון שינה ומשמע שאין בהם הנאה כגון שאזרוק צרור:

א"כ. דדייקת להרע או להיטיב אין לי אלא וכו':

מרבוי הכתוב. לכל אשר יבטא האדם:

אם ריבה הכתוב לכך ריבה לכך. בגמרא פרכינן שפיר קאמר רבי עקיבא ומפרקינן דרבי ישמעאל דרש כללי ופרטי ורבי עקיבא דריש ריבוי [ומיעוטי]:

גמ' חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה. קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל אסור:

משא"כ בשבועות כדתנן בפרקין (דף כט.) ויליף לה לקמן מקראי וא"ת והא שבועות נמי חלות על דבר מצוה מדאמרינן בפרק ואלו מותרין [דף טז:] מנין שאין נשבעין לעבור על המצות ת"ל לא יחל דברו אבל מיחל הוא חפצי שמים:

מ"ש נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב [לה'] או השבע שבועה לה' לא יחל דברו ומפרקינן הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. ופרש"י ז"ל דה"ק אם אמר מצות סוכה עלי שבועה אסור לישב בסוכה אבל אמר שבועה שלא אשב בסוכה אין נשבעין לעבור על המצות אלמא שבועה חלה לבטל את המצוה י"ל דהתם מפני שאמרה בלשון נדר וארכבה אתרי ריכשי ומחומרא נדר שבה הוא שחלה לבטל את המצוה אבל הכא בשבועות ונדרים שאמרם בלשונם קאמר ולישנא אתי שפיר שהנדרים חלין על דבר מצוה בכל צד שהם חלין על דבר הרשות מה שא"כ בשבועות שבלשונם חלין ע"ד הרשות ולא בדבר מצוה וזה דעת הר"ז הלוי ז"ל אחרים פירשו אותה שמועה שבמסכת נדרים בענין אחר דלא תקשה אשמעתין דהכא דהתם טעמא בעלמא קאמר מאי טעמא דרשינן לה' לפניו דהיינו אכי ידור נדר לה' ולא לאחריו דהיינו או השבע שבועה וקא יהבינן טעמא משום דנדר בדין הוא שיחול על דבר מצוה לפי שהוא אוסר על עצמו ישיבת סוכה שלשון נדר כך הוא ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אבל לשון שבועה היינו שלא אשב בסוכה ולא כל הימנו להפקיע עצמו ממצות סוכה שהוא מצווה בו ולכך אין שבועה חלה ע"ד מצוה ואפי' אמרה בלשון נדר כגון שאמר ישיבת סוכה עלי שבועה דשבועה שאמרה בלשון נדר מצד הלשון שנאמרו בו אינה כלום דשבועות מיסר נפשיה [מן] חפצא נינהו כדאמרינן בריש פ"ק דנדרים (דף ב:) איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים מידי דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועות דקא אסר נפשיה מחפצא ואע"ג דאשכחן [שבועה] דאפילו בלשון מיסר חפצא אנפשיה מהניא כדאמרינן בפירקין אכילה משתיהן עלי שבועה ואמרינן נמי (שבועות דף כט. ובנדרים דף כד:) יאסרו פירות עולם עלי בשבועה ודאי לא מהניא אלא מפני שהוא יד [וטפלה] ללשון גמור של שבועה דהיינו שבועה שלא אשב בסוכה הלכך [לא] מהניא טפי מיניה לחול על דבר מצוה והרמב"ן ז"ל סמך על זה הפירוש בהלכות נדרים שלו ובס' המלחמות וביזה הפי' הראשון ואמר שהוא טעות ולישנא נמי הכי דייק ליה מדקאמר הא דאמר ישיבת סוכה עלי בלחוד דמשמע דאנדר קאי דאי אשבועה קאי ה"ל למימר הא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה כי היכי דמסיק ואמר והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. ולדידי מיהא לא איריא כלל [דהכי קאמרינן] אין ודאי שפיר קאמרת דלה' נדרש לפניו ולאחריו כלו' אנדר ואשבועה ולא תקשה לך הך דרשא אדרשא דלא יחל דברו דמוכחינן מיניה אבל מיחל הוא חפצי שמים דהא דכי נדרוש לפניו ולאחריו ה"מ בדאמר ישיבת סוכה עלי דבכה"ג בין בנדר בין בשבועות אפי' לה' לא יחל דברו ומשום דקאי אנדר ואשבועה אמרינן הא דאמר ישיבת סוכה עלי סתם ואדרבה ההיא לישנא דייק בהדיא כפי הפירוש הראשון מדאמרינן הא דאמר דהך לישנא לא שייך לפירוש האחרון כלל וכי תימא וכיון דשבועה לא הויא אלא מיסר נפשיה מחפצא כדמוכח ההיא דריש נדרים ואפילו אמרה בלשון נדר אי אפשר שתועיל אלא משום יד היאך יהא טפל חמור מן העיקר אני אומר לא כי אלא נדרים ודאי לא משכחת להו אלא בדמיסר חפצא עליה כאשר פירשתי למעלה דעיקר נדר משום התפסה הוא ומש"ה לא משכחינן להו אלא בדקא אסר חפצא אנפשיה ומש"ה אמרינן בריש נדרים דאיידי דתנא נדרים שאין ענינם אלא בדקא אסר חפצא עליה ואלו אמרן בלשון שבועה אינו מועיל אלא משום יד משום הכי אסמיך להו חרמים כך לאפוקי שבועה דמשכחת לה דקא אסר נפשיה מן חפצא ועוד שהלשון המורגל בהם כך הוא מיהו בדקא אסר חפצא עליה [נמי] משכחינן להו דהיינו באומר ישיבת סוכה עלי שבועה שעניינו שאיסר ישיבת סוכה מקויים עלי בשבועה כלו' כמו שהשם ית' קיים שזהו ענינה של שבועה וזה שוה למיסר נפשיה מן חפצא או חפצא מנפשיה ומש"ה כי אסר חפצא מנפשיה בשבועה חייל על דבר מצוה לפי שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו כדאמרי' בנדרים [דף טו:] וכהאי גוונא לה' נדרש לפניו ולאחריו כלומר אנדר ואשבועה: