ר"ן על שבת לד:

מקנח בחרס ואין מקנח בצרור. דחרס אית ליה תורת כלי. וצרור לית ליה תורת כלי ודוקא באוגני כלים דלית בהו משום סכנה אבל בשברים מקנח בצרור ואינו מקנח בחרס:

רוח רעה. ריח הפה שהזבל נרקב במעיו ויוצא הריח דרך פיו:

רוח זוהמא. כל גופו מסריח בזיעה מסרחת שהריח נבלע בבשרו:

אכל ולא הלך ד' אמות. קודם שיישן:

מתרקבת. אינה מתעכלת לעשות זבל:

ולא הכניסוהו למים. ששם מחזקין את הברזל:

על גבי חבית. על שוליו ועל צדדיו ואין נכנסין לתוכו:

ואינו יכול ליפנות. שאין הנקב נפתח:

יסתלק לצדדין. כשבדק עצמו בזוית זו יסתלק לזוית אחרת ויבדוק:

טייעא. ישמעאל:

הנכנס לסעודת קבע. וגנאי לו אם יצטרך בתוך הסעודה ליפנות:

עשר פעמים. ימתין בין פעם לפעם ויבדוק עצמו:

ואמרי לה ארבע פעמים של עשר עשר. דהכי עדיף טפי שהלוך מרובה מוריד הזבל לנקב ואחר כך יכנס ויסעוד:

סליקו להו המוציא אמר

רבי עקיבא מניין לע"ז שמטמאה במשא. משום דבעי למתני בהדייהו מנין שמרחיצין את המילה כליל ליה להנך בהדה דדמיאן לה:

במשא. אדם הנושאה:

תזרם. כמו דוה בע"ז משתעי:

מנין לספינה שהיא טהורה. שאינה מקבלת שום טומאה שנאמר דרך אניה בלב ים ולא אתי קרא אלא לאשמועינן דמה ים טהור אף ספינה טהורה דאי לא פשיטא דאניה בלב ים היא והכי מפרש בגמרא:

שזורעים בתוכה. ה' מינים של זרעונים ואפ"ה אין יונקין זה עם זה. וזורעין ד' על ד' רוחות הערוגה כלומר על כל רוח ורוח. ואחת באמצע כלומר באמצע הערוגה ובגמ' מפרש היכי משמע ו' טפחים וה' זרעונים מדכתיב תוציא דהיינו חד צמחה חד זרועיה תרי תצמיח חד וששה טפחים דליכא למילף מקרא קים להו לרבנן דחמשה זרעונים בששה טפחים לא ינקי אמצעי ושברוחות מהדדי דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה: