ר"ן על שבת לד.

לזבל כרישא. ושיעורה זוטא משל כרוב:

מלא כף סיד. בגמרא מפרש כף של סיידין:

מרוסס. ריסוקים הרבה כמו [עמוס י] והכה (את) הבית הגדול רסיסים:

ביצה קלה. מפרש בגמ' כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה דהיינו ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל מכל ביצים שבעולם:

טרופה בשמן ונתונה באלפס:

תרווד. כף:

חף. מפרשינן בגמ' דהיינו שינים הקבועים בפותחת ולא היא עצמה:

כדי לזרוק בבהמה. דלא טרח אינש למשקל צרור משום עוף להבריחו דבקלא בעלמא סגי:

גמ' אמר עולא חפי פותחת. כמו שפירשתי במשנתינו:

אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה. להתחייב עליהן אם הוציא א"נ לטלטלן [בתוך ד' אמות או] בחצר ולהכניסן לבית הכסא דאידי ואידי חד שיעורא הוא דבמידי דחזי הוא מתחייב על הוצאתו:

כזית כאגוז כביצה. ג' אבנים מכניסין לבית הכסא לקינוח ומקנח זו אחר זו אחת כזית ואחת כאגוז ואחת כביצה בתחלה מקנח פי הנקב בקטנה להסיר הריעי שנדבק שם שהגדולה פורסתו ומלכלך סביבותיו:

טורטני יכניס. בתמיה במאזנים יכנס שם לשקול:

מלא היד. בין שלשתן או אפי' הן ארבע או חמש ובין כולן מלא היד:

תנו רבנן ג' אבנים מקורזלות. ראויות לקינוח:

מותר להכניס בתוך ארבעה . או בחצר דלא מיתסר לטלטולינהו:

כאגוז. כל אחת ואחת:

אבל לא את הפייס. כמו (סנהדרין דף סד.) שקל פיסא רגב דהואיל ומפרכא לא חזי לקנוח ואסורה לטלטל:

כרשיני בבליאתא. הכי מיקרו משום דבבל ארץ לחה היא והמחרישה מעלה רגבים:

אמר רבי ינאי אם יש מקום קבוע. לבית הכסא שאם ישתייר ערבית יקנח בהן שחרית מכניס שם מלא היד:

ואם לאו כהכרע. פרש'"י ז"ל כשיעור הבינוני שהוא המכריע דהיינו כאגוז ודקאמר בתר הכי מדוכה קטנה של בשמים מילתא אחריתא היא וקאי אדלקמיה:

דאמר רב ששת אם יש עליה עד מותר. ופי' דמדוכה קטנה שמלאכתה לאיסור ואסור לטלטלה אם יש עליה עד קנוח המעיד שעשויה לכך מותר לטלטלה לקנח ולא מחוור דאגוז אע"פ שהוא בין כזית לכביצה כיון שלא נאמר בדרך הכרעה לא מיקרי מכריע ועוד דמדוכה קטנה של בשמים אין דרך לקנח בה ואפילו יש בה עד עד שקר הוא זה ועוד דבלאו עד נמי מ"ט לא שריא דהא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו אלא ודאי כולא חדא מילתא היא וה"ק ואם לאו כלומר שאין לו מקום קבוע לבה"כ לא התירו לו מלא היד אלא אבן א' כהכרע מדוכה קטנה של בשמים כלומר כמשקלה והכי מוכח האי פירושה בירושלמי:

ורב ששת אמר. בתר הכי דאפילו אבן גדולה כל שיש עד מותר לטלטלה שמוכנת היא לכך:

בעא מיניה רבה בר שילא מרב חסדא מהו להעלותם אחריו. מי חיישיני לטירחא יתירא או לא מי אמרי' כי שרו רבנן לטלטל אבנים ה"מ כשאין לו מקום [קבוע] ליפנות שאי אפשר לו להכניס מבעוד יום אבל כשנפנה לגג בתוך ביתו כיון שיש לו מקום קבוע אסור שהיה לו להכינם מאתמול ופשטי' דאפ"ה משום כבוד הבריות שרי:

משום דרבה. דלמא שקיל מעילאי ממקום גבשושית ושדי למקום גומא ומשוי הקרקע והוי תולדה דחורש:

בבית חייב. משום בונה שדרך הוא להשוות גומות בנין הרצפה:

בשדה חייב משום חורש. שמתקן החרישה:

אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו. ולא אמרינן צרור זה עשבים שעליו מלחלוחית הקרקע הם יונקים וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגדולן ולא חיישינן נמי לשמא יתלוש העשבים מן הצרור דס"ל כר"ש [דף מו:] דאמר דבר שאין מתכוין מותר:

והתולש ממנו. במתכוין חייב דמקום גדולו הוא:

א"ר יוחנן אסור לקנח בחרס משום סכנה. שלא ינתק שיני הכרכשתא שהיא תלויה בהן:

משום כשפים. כדמפרש ואזיל:

מטרוניתא. נכרית היתה:

אמרה מילתא. דכשפים:

ואסרתה לארבא. ולא זזה ממקומה:

אמרו אינהו מילתא. על ידי שם טהרה:

דלא מקנח לכו בחספא שאוכל לעשות לכם כשפים:

ולא קטיל לכו כינה אמנייכו. אין אתם הורגים כנה על בגדיכם:

ולא אכיל לכו ירקא מכישא דאסר גינאה. אין אתם מוציאים שום בצל וכרישא מאגודה שאוגדין הגננין ואוכליי אלא מתירין אתם האגודה תחלה שמע מינה דכל הני קשו לכשפים: