ר"ן על חולין כח:

כסוי הדם נוהג בארץ וכו'. משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין נקט לכלהו:

במוקדשין. חטאת העוף ועולת העוף ובגמרא ילפינן דאין כסוי הדם נוהג במוקדשין:

במזומן ובשאינו מזומן. במזומן עוף הגדל בבית וכתב רש"י ז"ל דמשום דגבי שלוח הקן איצטריך למיתני לקמן דנוהג בשאינו מזומן אבל לא במזומן תנא הכא דנוהג במזומן ובשאינו מזומן ולא נהירא דבפ' גיד הנשה (דף פט:) ובפ' הזרוע והלחיים (דף קל.) ובפ' ראשית הגז (דף קלה.) נמי ה"ל למיתני במזומן ובשאינו מזומן משום לתא דשלוח הקן לכך פירשו בתוספות דמזומן ושאינו מזומן דהכא למילתיה איצטריך משום דכתיב כי יצוד הוה משמע בשאינו מזומן בלחוד להכי איצטריך למיתני דאף במזומן נמי נהוג דהא כתיב ציד מכל מקום כדאי' בגמ':

ונוהג בכוי. מפני שהוא ספק בהמה ספק חיה:

אין שוחטין אותו ביו"ט. דילמא טעון כסוי ומספיקא לא מחללין יו"ט:

ואם שחטו אין מכסין את דמו. אפילו במידי דלא מיתסר אלא מדרבנן:

השוחט ונמצאת טרפה וכו' חולין בפנים. בעזרה דאסירי בהנאה כדילפינן בפרק שני דקדושין (דף נח.):

חיה ועוף הנסקלים. כגון שהמיתו אדם ונגמר דינם ושחטן והם אסורין מדכתיב סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו וילפינן מיניה התם [דף נו:] שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור:

ר"מ מחייב:

בכסוי. וחכמים פוטרין. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ואע"ג דבכסוי שפיכה כתיב אפ"ה אשר יאכל כתיב וטעמא דר"מ מפורש בגמ':

השוחט ונתנבלה בידו וכו' פטור מלכסות. שאין באלו תורת שחיטה כלל:

גמ' שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. כאילו הוא צדה שאינה מזומנת לו:

השוחט לחולה. שיש בו סכנה:

חייב לכסות. דכיון שניתנה שבת לידחות נדחית לכל מצותיה של שחיטה ומיהו בדליכא בטלטול העפר אלא איסור דרבנן כגון שהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום דאי איכא איסורא דאורייתא אפי' ביו"ט לא מכסינן משום דהוה ליה יו"ט עשה ול"ת ולא אתי עשה דכסוי ודחי ל"ת ועשה כדאיתא בפ"ק דיו"ט (דף ח:):

והלכתא השוחט לחולה בשבת אינו מכסה. כלומר אפילו בשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום דלא מיתסר אלא מדרבנן וטעמא דמילתא לפי שרצו חכמים לעשות היכר שיום זה הוא שאסור בשחיטה ולפיכך לא רצו להתיר אלא מה שהוא צרכו של חולה בלבד דהיינו שחיטה:

השוחט וצריך לדם חייב לכסות. ולא יעשה ממנו צרכו:

כיצד הוא עושה. ויהא פטור מן הכסוי:

או נוחרו. חונקו:

עוקרו. עוקר הסימנין:

השוחט ונמצאת טרפה וכו'. ראה רבי דברי רבי מאיר שאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה באותו ואת בנו כלומר שחייב עליה משום אותו ואת בנו ושנאה בלשון חכמים דהכי תנן בפ' אותו ואת בנו (דף פא:) השוחט ונמצאת טרפה השוחט לעבודת כוכבים וכו' ר"ש פוטר וחכמים מחייבין והרב אלפסי ז"ל כדי לקצר כתבה בפירקין דלעיל [בזה הלשון] השוחט ונמצאת טריפה חייב באותו ואת בנו:

ודברי רבי שמעון בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים. כדתנן במתני' דהכא וחכמים פוטרים כלומר מלכסות ובגמ' יהבינן טעמא למה ראה רבי כך:

מתני' חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן. דאמרינן בריש מכילתין דשחיטתן כשרה אותן אחרים חייבין לכסות כדתנן לקמן שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות:

פטורין מלכסות. הרואים הדם מגולה ואע"ג דתניא לקמן שחט ולא כסה וראה אחר חייב לכסות הכא פטור וטעמא מפרש בגמרא דר"מ חשיב לה כנבלה גמורה:

וחכמים אוסרין. שמא יפה שחטו והויא לה שחיטה מעלייתא:

שאין סופגין את הארבעים. דהתראת ספק היא:

גמ' הי מינייהו דאחרניתא. איזו הוראה היתה אחרונה דסמכינן עלה דהדר ביה מקמייתא:

אלא ש"מ הא דאחרניתא. כר"מ דלא חייש לאחמורי כלל משום דרוב מעשיהם של חרש שוטה וקטן מקולקלין ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לנו במה נשחטה:

מתני' שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן. מפרשינן בברייתא בגמ' משום דחיה הכל משמע בין מרובה בין מועט [ועוף הכל משמע בין מרובה בין מועט]:

רבי יהודה אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף. בגמרא יליף לה מקרא וטעמיה משום דשני מינין חלוקין הם ראוי לכסות דמו של ראשון לגמור מצותו לגמרי קודם שיתחיל בשני:

גמ' ומודה רבי יהודה לענין ברכה וכו'. אע"ג דקי"ל כת"ק כתבה הרב אלפסי ז"ל משום דנפקא מינה לדידן היכא שכסה ובגמרא פרכינן עלה מ"ש מדרב חננאל ורב ברונא תלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא ואמרו ליה הב ונבריך כלומר בהמ"ז הדור ואמרו הב ונשתה אמר להו רב ייבא סבא כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למשתי כלומר עד שיברך לפניו שאין השתיה מצטרפת לסעודה ראשונה כיון דאמריתו הב ונבריך ה"נ כיון שכסה הפסיק מלשחוט וכי הדר שחיט איחייב ליה בברכה ודחינן הכי השתא התם משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר הילכך כי אמרי הב ונבריך הפסיקו מן השתיה אבל כסוי לא הוי הפסק דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא ומש"ה אמרינן דמודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת ופרש"י ז"ל לענין ברכה על השחיטה שאין צריך לברך לאחר כסוי נראה מדבריו דברכת כסוי צריך לחזור ולברך בכסוי שני דאע"ג שאין הכסוי מפסיק בין שחיטה לשחיטה התם היינו טעמא שהכסוי מצרכי שחיטה הוא וברכה דידיה הוה ליה כטול כרוך (ברכות דף מ.) טול כרוך דלא הוי הפסק וכו' ושחיטה אריכתא היא אבל שחיטה שניה אינו צורך הכסוי הראשון ומפסקת בין כסוי א' לכסוי ב' אבל ר"ת ז"ל אומר דכיון דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא אף השחיטה אינה מפסקת. והיכא שסח בין שחיטת עוף לעוף איכא מ"ד דצריך [לחזור] לברך וגמר לה מדאמרינן (מנחות דף לו.) לענין תפילין אם סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך וכן נראה ממ"ש הרב אלפסי ז"ל בסוף ר"ה שכתב בשם הגאון ז"ל דטעמא דמילתא דסח בין תפלה לתפלה שחוזר ומברך לפי שאע"פ שסח באמצע מצוה אחת אינו חוזר ומברך שהרי בהלל פוסק בין פרק לפרק ואפ"ה אינו חוזר ומברך תפילין כיון שהן שתי מצות שאין מעכבות זו את זו סח ביניהם חוזר ומברך וב' עופות נמי ב' מצות הן שאין מעכבות זו את זו הילכך חוזר ומברך והרמב"ן והרב רבינו יונה ז"ל אמרו דלא דמי דהתם ב' מצות של חובה הן וכיון שהתחיל בהן אינו בדין שיפסוק ויתעסק בשיחה כיון ששתיהן חובה עליו ולפיכך אם סח ביניהם חוזר ומברך אבל הכא דאי בעי שחיט ואי בעי לא שחיט לא מיחייב למהדר וברוכי מידי דהוי אקביעות סעודה וברכותיה דאם סח באמצע סעודה אינו חוזר ומברך אבל הרב בעל הלכות ז"ל סובר כדברי הראשונים שהשיחה מפסקת וצריך לחזור ולברך שכך כתב והיכא דבעי למשחט עשר זוגיתא ושחט חדא מינייהו ואישתעי ליכסייה והדר ליבריך ולשחוט הנך אחרניתא וכן כתב הראב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה וא"ת ונהי שהשיחה מפסקת יברך וישחוט ואח"כ יכסה שניהם כי היכי דאמרינן בהב ונבריך דאע"ג דאיתסר למשתי בלא ברכה אפ"ה אינו חייב לברך ברכת המזון אלא אחר שישתה ה"נ לא יכסה אלא לאחר גמר שחיטתו. תירץ הרמב"ן ז"ל דאפשר דגמר לה מדרבי יהודה דאמר שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחוט את העוף ולא אמר שחט חיה ישחוט את העוף ויכסה החיה ואח"כ העוף דאלמא כיון שמצות חלוקות הן צריך לגמור מצוה ראשונה ואח"כ יתחיל בשניה ואע"פ שאין הלכה כר' יהודה גמרינן מיניה לרבנן דסח [לרבנן] כחיה ועוף לר' יהודה דכיון שהפסיקן בשיחה הוי להו שתי מצות ולפיכך יכסה ואח"כ ישחוט ומיהו אע"פ שהשיחה מפסקת שיחה שהיא מצרכי שחיטה כתן לי עוף או סכין אינו הפסק כדאמרינן בטול כרוך וגביל לתורי דלא הוו הפסק. וכתבו בתוס' [שאסור לדבר אף על פי] שדעתו לחזור ולברך שאסור לגרום ברכות במקום שיכול לצאת באחת וראיה לדבר מדאמרינן במסכת יומא בפרק בא לו (דף ע.) ובמס' סוטה בפ' ואלו נאמרין (דף מא.) ובעשור שבחומש הפקודים קורהו על פה והוינן בה וניתי ספר תורה וניקרי ביה אמר ר"ש בן לקיש משום ברכה שאינה צריסה אלמא כל מקום שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אסור לגרום חיוב בברכות הרבה. ולענין נמלך כתב הר"ר משולם ז"ל שצריך לחזור ולברך על השחיטה כדאמרינן בנמלך שצריך לחזור [ולברך] על כל כוס וכוס ולא דמי ליושב ואוכל בתוך סעודתו דאע"פ שגמר בלבו שלא לאכול אינו חוזר ומברך וכדאמר בפ' כיצד מברכין (דף מב.) דאפילו גמר ואפילו סלק מותר לאכול עד שיטול ידיו וא"צ לברך דהתם הוא דיש קבע לאכילה ופעמים שאדם יושב בסעודה קטנה ונמשך לסעודה גדולה אבל לשתיה אין קבע ולפיכך נמלך חוזר ומברך ומש"ה אמרינן נמי (חולין דף קז:) דשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה כמו שאכתוב בסמוך בס"ד וכ"כ הרמב"ן ז"ל דנמלך לשחוט חוזר ומברך ומביא ראיה מדמדמינן ליה לעובדא דתלמידי דרב דהתם ודאי משום נמלך הוא דכיון דאמרו הב ונבריך עקרו דעתייהו מלמשתי ומברכין ברכת היין וכ"כ הראב"ד ז"ל: