ר"ן על חולין כח.

מתני' השוחט ונמצאת טרפה חייב באותו ואת בנו. דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:

ונתנבלה בידו. שלא מדעת:

הנוחר והמעקר. סימנין מדעת פטור משום דליכא שמיטה כלל ולא דמיא לשחיטת טרפה דהתם שחיטה מעליא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל:

שנים שלקחו פרה ובנה. ואם שחט אחד מהם יהיה השני אסור לשחוט:

זה שלקח ראשון ישחוט ראשון. ושני אסור לו לשחוט:

ואם קדם השני זכה. אם קדם השני לשחוט אע"פ שאין שורת הדין כן שהרי מי שלקח ראשון דינו לשחוט תחלה והשני יאסר אם קדם השני ושחט תחלה זכה ונאסר הלה:

השוחט פרה ושני בניה סופג שמונים. שהרי עובר על כל אחד בלאו דאותו ואת בנו:

סופג את הארבעים. דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת ובגמרא יליף דבנו ואותו נמי חייב:

שחטה ואת בתה ואח"כ את בת בתה. יש כאן שני אותו ואת בנו:

שחטה ואת בת בתה. אין כאן עדיין איסור:

ואח"כ שחט את בתה. ויש בשחיטה זו שני איסורין אותו ואת בנו משום אמה. ואת בנה ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה:

סופג את הארבעים. דחד מעשה הוא:

סומכוס אומר משום ר"מ סופג שמונים. משום שני שמות אע"ג דמעשה אחד הוא שהרי מפני אמה שנשחטה מתחייב משום אותו ואת בנו ומשום בתה מתחייב משום בנו ואותו ולא דמי לההיא דלעיל דשחט שני בניה ואחר כך שחטה דהתם חד מעשה הוא וחד שם הוא דאין מתחייב על שניהם אלא משום בנו ואותו אבל הכא חד מעשה ושני שמות כדכתיבנא:

גמ' אמר רב יוסף לענין דינא תנן. הא דקתני מתניתין מי שלקח ראשון ישחוט ראשון לא לענין איסור והיתר שאם רצה השני לשחוט [ראשון והא'] ימתין עד מחר מותר אבל דין הוא אם באו לב"ד שבא האחד לשחוט וחבירו אומר אני צריך יותר ממך שיאמרו להם הלוקח הראשון ישחוט ראשון שע"מ כן לקח שאילו לא מכרה הבעה"ב לשני ועכבה לעצמו היה הלוקת שוחט וכן שנינו בתוס' שהביא הרי"ף ז"ל בסמוך:

דלא עבד איסורא. שהקדים בעצמו שלא יבא לידי איסור:

נשכר. יש לו ריוח ואוכל בשר היום:

בנו ואותו מנין. אם שחט הבת ואח"כ שחט האם מנין שהוא חייב:

לא תשחטו. לשון רבים משמע:

הרי כאן שנים. הזהיר את שניהם בין שוחט את האם בין שוחט את הבת ולא משכחת שנים עוברים אלא בשלש בהמות הא כיצד בת ואם ובת דאי אם ושני בניה למה לי קרא פשיטא מה לי חד מה לי תרי כי היכי דמתחייב אהאי מתחייב אהאי ואי בפרה ובתה ובת בתה פשיטא תרוייהו אותו ואת בנו נינהו אלא ע"כ באחד שוחט פרה והשני את אמה והשלישי את בתה אתא לאשמעינן דבבנו ואותו נמי חייב:

מתני' בד' פרקים בשנה. דרך ישראל לעשות סעודות והלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה מיד ולפיכך המוכר בהמה לחברו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי את אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט ושמא כבר שחטה:

ביו"ט האחרון של חג. היו מרבין בשמחת רגל מפני שרגל בפני עצמו הוא וחביב עליהם:

אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין שם ריוח. הפסק בינתים שמכר הראשונה היום אבל אם יש ריוח הפסק בינתים שמכר הראשונה אתמול והשניה היום א"צ להודיע שאני אומר אתמול שחט את הראשונה. ומדברי רש"י ז"ל נראה דרבי יהודה אכולהו ארבעה פרקים קאי אבל בתוספתא [סוף פ"ה דחולין] משמע דלא קאי ר' יהודה אלא אערב יוה"כ בלחוד דאמרינן התם אמר ר' יהודה בד"א בזמן שחל יוה"כ להיות בשני בשבת אבל אם חל להיות באחד מכל ימות השבוע אין צריך להודיעו מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר. כלומר דכשחל יום הכפורים להיות בשני בשבת אפילו לקח האחד בערב שבת והשני באחד בשבת בידוע ששניהם שוחטין באחד בשבת שאין אדם מקדים לשחוט מערב שבת אבל כשחל יוה"כ בשאר ימי השבוע כל שיש ריוח אין צריך להודיע דתלינא שלא ישחטו שניהם ביום אחד שעשוי הוא לשחוט ב' ימים קודם. ומדמפליג ביום הכפורים ש"מ דביו"ט ליכא לאיפלוגי שכל הלוקח לצורך יו"ט אינו שוחט עד יו"ט עצמו לכבוד יו"ט ומיהו אי איקלע יו"ט בשבת איכא לאיפלוגי ביו"ט כי היכי דמפלגי ביוה"כ וכתב הרמב"ן ז"ל דמ"ד דבארבעה פרקים הללו המוכר בהמה לחבירו צריך להודיע היינו לומר שאם לא הודיעו הוי המקח טעות שהדבר ידוע דלשחטה ביו"ט הוא לוקחה אבל בשאר הימים אין המוכר צריך להודיע. מיהו הלוקח צריך לשאול. אבל אחרים כתבו שאינו צריך לשאול משום דאיכא ספיקי טובא שמא אין לה אם לזו ואם תמצא לומר יש לה ומכרה שמא לא לקחה לשחיטה ואם תמצא לומר לשחיטה שמא מכאן ועד עשרה ימים ולזה הדעת אפשר שהמוכר שיודע שמכר צריך להודיע אף בשאר ימות השנה כדי שלא יכשל הלוקח על ידו אלא שאם לא הודיע לא הוי מקח טעות:

מתני' בד' פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו. כדמפרש ואזיל שאם קבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר אפי' שור שוה אלף זוז שוחט על כרחו ואע"פ שאין לוקחין לשאר ובגמ' מפרש טעמא:

ואין ללוקח אלא דינר. שנתן לטבח:

מת ללוקח. ומפסיד הדינר:

אינו כן. דבעי משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח:

גמ' בארבעה פרקים הללו העמידו דבריהם על דין תורה. שקונין לו מעותיו בלא משיכה:

דבר תורה מעות קונות. כיון שנתן לו מעות למוכר אין א' מהם יכול לחזור דגמרינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ומה טעם אמרו משיכה קונה דאי מוקמת לה לפירי באחריות הלוקח משנתן המעות אי מתרמיא דליקה בבית המוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו אבל סתם מושך ממטי להו לביתיה וכאן בד' פרקים הללו לפי שכל אדם רוצה שיגמר קנינו העמידו דבריהם על דין תורה:

מתני' היום הולך אחר הלילה. שאם שחט האם משמשכה לא ישחוט הבת כל הלילה וכל היום למחרת אבל שחט האם ביום שוחט הבת בלילה דאין הלילה הולך אחר היום:

מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה. כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר ברישא ערב והדר בקר. ובגמרא אמרינן דאיצטריכא להך דרשא משום דקרא דאותו ואת בנו סמיך לענינא דקדשים דכתיב ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו ובקדשים לילה הולכת אחר היום דכתיב ביום קרבנו יאכל וגו' ולא תותירו ממנו עד בוקר אלמא לילה שלאחריו קרוי יום קרבנו עד הבוקר וסד"א דבאותו ואת בנו נמי נימא הכי מש"ה איצטרכינן למגמר ממעשה בראשית:

הדרן עלך אותו ואת בנו