ר"ן על חולין כט.

ודאמרי' אמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך אתסר לכו למשתי פרש"י ז"ל עד שיברך לפניו וכן פר"ח ז"ל וכן כתב הרב אלפם בהלכות בפרק ערבי פסחים ומיהו א"צ לברך ברכת המזון קודם שתייתו שכך הדין בנמלך שצריך לברך לפניו אבל לאחריו ברכה אחת לכולן שהרי אמרו שהשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה כלומר לפניה מפני שהוא נמלך ואע"פ שאינו צריך לברך אחריו על כל אחת ואחת אלא ברכה אחת באחרונה לכולן וא"ת והא תניא בפרק ערבי פסחים (דף קא:) חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת וכו' אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהם יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה אלמא למפרע נמי צריך לברך י"ל דשנוי מקום הוי הפסק טפי מנמלך דאילו בנמלך לפניו צריך לברך לאחריו א"צ לברך ואילו בשנוי מקום מברך לפניו ולאחריו אבל בתוס' כתבו דשנוי מקום כנמלך שמברך לפניו וא"צ לברך לאחריו והא דקתני שמברכין למפרע עצה טובה קמ"ל שמברכין למפרע כשהן יוצאין שמא ישהו עד כדי שיהו רעבים ושוב לא תועיל ברכת המזון למה שאכלו כדמוכח בפ' שלשה שאכלו (דף נא.) אבל אם יצאו ולא ברכו למפרע כשהן חוזרין אין טעונין ברכה למפרע אלא מברכין ברכת הלחם וברכה אחת באחרונה לשתי האכילות והא דתניא בתוספתא דברכות בעה"ב שהיה מיסב וקראו חבירו לדבר עמו א"צ לברך למפרע הפליג צריך לברך למפרע כשהוא חוזר מברך בתחלה לאו כשהוא חוזר קאמר שצריך לברך למפרע אלא הפליג דקאמר היינו שקראו להפליג ומש"ה קאמר שצריך לברך למפרע וקודם שיצא קאמר שמא ישהה . וביומא פ"ג (דף ל.) תניא דבר עם חברו והפליג טעון נט"י משמע מדטעון נט"י דה"ה ברכת המוציא אבל בהמ"ז לא קתני ומיירי בשלא היה יודע מתחלה שיפליג ומש"ה אינו צריך ברכה למפרע. ומדאמרינן מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר יש שלמדו שמי שנזכר בתוך סעודתו שעדיין לא התפלל ומתפלל בתוך סעודתו כשהוא חוזר לאכול טעון ברכה דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר וכדאמרינן הכא דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ואע"ג דתניא התם בפ' ערבי פסחים עקרו רגליהם לילך לבהכ"נ והניחו שם מקצת חברים כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה ואע"ג דמסתמא התפללו בנתיים התם הפסקה דרשות היא והיינו טעמא נמי דמאי דתנן בפ' כיצד מברכין (דף מב.) דבירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שבתוך המזון ואע"פ שהפסיק בברכת המוציא דהתם היינו טעמא לפי שאין ברכת המוציא עליו חובה אבל בשהגיע זמן תפלה בתוך סעודתו ושעה עוברת כיון שהתפלה עליו חובה ומיכל וצלויי לא אפשר כשהוא חוזר לאכול צריך לברך וכ"נ דעת הרב אלפסי ז"ל במ"ש בהלכותיו בפ' ערבי פסחים לענין ברכה דד' כוסות אבל הרב בעל התוס' ז"ל כתב דכי אמרי' דצריך לחזור ולברך משום דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ה"מ בדבר שהוא גמר וסלוק כבהמ"ז שהוא גמר והפסק וכן כסוי אי לאו טעמא דאפשר למשחט ולכסויי בהדי הדדי הא דבר שאינו גמר כתפלה ושאר ברכות אינו צריך לחזור ולברך:

ת"ר ושפך וכסה ואומר לבני ישראל. בפרשת כיסוי הדם הוא:

במה ששפך יכסה. בידו שלא יכסנו ברגל:

וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. שכר ברכה מפני שהפסידו שכרה:

כוס של ברכה שוה מ' זהובים. מפני שיש בו ד' ברכות לכל ברכה עשרה זהובים:

וה"ה למצוה בלא ברכה דמשלם י' זהובים. דהתם בפרק החובל (דף צא:) אמרינן בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה שאם קדם אחר והרגו או קצצו משלם עשרה זהובים וכתבה הרב אלפסי ז"ל שם בהלכות וילפינן מינה לכל המצות שאין מחלקין ביניהם לשום אותן להקל ולהחמיר ומיהו עכשיו אין דנין דין זה דאע"ג דממונא הוא ולא קנסא מ"מ לית ביה חסרון כיס והוה ליה כבושת ופגם דלא מגבינן להו בבבל דכל מידי דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו וזה שכתבה הרב אלפסי ז"ל בפרק החובל לומר דאי תפס לא מפקינן מיניה שכך הדין בכל דיני הקנסות כדאיתא בסוף פרק אלו נערות (דף מא:) ובסוף פ"ק דב"ק (דף טו:):

כסהו ונתגלה פטור מלכסות. ומוכחין לה בגמרא מדכתיב וכסהו דמשמע מיעוטא כסוי זה ותו לא. כסהו הרוח חייב לכסות. אם נתגלה ולא אמרינן כיון דאידחי אידחי דאין דיחוי אצל מצות:

מתני' דם שנתערב במים וכו'. נתערב ביין. שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו רואין אותו כאילו הוא מים ואם היה מראית דם ניכר במים כשיעור הזה חייב לכסות:

נתערב בדם בהמה. דלאו בר כסוי הוא ורובו דם בהמה:

או בדם חיה. בדם הקזה של [בהמה] חיה שאין טעון כסוי:

רואין אותו כאילו הוא מים. ואם היה הדם הזה של שחיטת חיה ועוף ניכר בו חייב לכסות:

אין דם מבטל דם. ואפילו אין דם ניכר במים כמות דם בהמה זה אין דם החיה בטל דקסבר מין במינו לא בטיל:

דם הניתז. חוץ לגומא:

גמ' ת"ר את דמו וכסהו וכו'. אגפיים. כותלי בית השחיטה ולשון אגפיים כמו אגפי אמת המים גדותיה:

במאי קא מיפלגי וכו'. מדברי הרב אלפסי ז"ל נראה דכי אמרינן ת"ק סבר כל דמו היינו ת"ק דברייתא וכי אמרינן רבי יהודה סבר דמו אפילו מקצת דמו היינו ת"ק דמתני' ור' יהודה דמתני' דמפרש מילתיה אלא משום דלא מתפרש במתני' מאן ניהו ת"ק ואשכח ר' יהודה דמתני' דמפרש מילתיה נקט ר' יהודה ושבק ת"ק דמתניתין דלת"ק דמתניתין ורבי יהודה במקצת דמו סגי ומש"ה אמרינן דם הניתז פטור מלכסות אפילו הוא דם הנפש ובלבד שיהא שם אחר ולר"ג דם הנפש כוליה בעי כסוי ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל דהלכתא כת"ק דמתני' וכדפירשה רבי יהודה משום דלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים כדאמרינן בעירובין בסוף פרק חלון (דף פב.) כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ואפילו ר' יוחנן דפליג התם ואמר דבמה לחלוק באימתי מודה דאינו אלא לפרש ויש נוסחאות בגמ' שכתוב בהן בברייתא אחרת כך ת"ר את דמו וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות א"ר יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות ולפיכך כתב הר"ז הלוי ז"ל דכיון דאימתי דר' יהודה דברייתא לחלוק הוא מסתמא נמי אימתי דמתניתין לחלוק הוא ות"ק דמתני' היינו ת"ק דברייתא ואע"ג דקי"ל דאימתי לפרש ה"מ היכא דלא מוכחא מילתא דפליגי אבל הכא קא מוכחא מילתא והכי משמע בפרק זה בורר (דף כה.) דס"ל לרמי בר חמא ולרב חסדא דאפילו במשנה הוי אימתי לחלוק היכא דמוכח ולפי שטה זו דם הניתז ושעל הסכין אע"פ שיש דם אחר שלא הוא חייב לכסות כתנא קמא דמתני' ואפשר דאפילו להך נוסחא מיהא לא איריא דאע"ג דרבי יהודה דברייתא כי קאמר אימתי לחלוק אימתי דמתני' לפרש הוא דלא אמרו בסוף פרק חלון דאימתי לפרש אלא במשנתנו אבל בברייתא לא הילכך לענין הלכה לא שבקינן ת"ק דמתניתין משום ת"ק דברייתא אלא קי"ל כת"ק דמתני' וכדפירש רבי יהודה אליביה וכ"כ הר"ם במז"ל בפרק י"ד מהלכות שחיטה דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות וכי מכסי ליה לדם הניתז גריד ליה ומכסי ליה כדי שיתן עפר למטה דהא קי"ל שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה: