רבינו יונה על ברכות יא.

והרב רבי יוסף הלוי ז"ל פירש דת"ק ורבן גמליאל בין רשות לחובה קמיפלגי דתנא קמא סבר חייב בכל המצות האמורות בתורה ובתשמיש המטה הרשות בידו אם ירצה ישמש מצות עונה ואם ירצה יניח ורבן גמליאל אמר לא תאמר רשות אלא כמו שכל שאר המצות חייב לקיימן ג"כ מצות עונה מצוה מן התורה היא וחייב לעשותה וזה הפירוש יהיה מתקבל אלא שבירושלמי מוכח דאין לאוקמי פלוגתייהו בזה דגרסינן התם רבן גמליאל אומר מתוך שהתרת לו את אלו התרת לו את כולן ומדשמעינן ליה לר"ג דאמר לשון מותר מכלל דת"ק אוסר היה ופלוגתייהו הוי בין איסור לחובה כדכתבינן לעיל לדעת הרי"ף ז"ל:

אבל לענין הפסק אומר מורי הרב נר"ו שאין הלכה כת"ק דאסר אלא כר"ג וחייב בכל המצות האמורות בתורה ואפי' במצות עונה ובירושלמי פסקו בפירוש כמותו וכי תימא לא נחוש לירושלמי דכיון שאנו רואים בתלמוד שלנו שחולקין עליו רבנן וקיי"ל כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים לא נניח תלמוד ערוך שבידנו ונסמוך על ירושלמי זו אינה קושיא מפני שזה הפסק ג"כ בכל התלמוד שלנו דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל ואע"פ שעדיין לא נקבר המת ולא חל עיקר האבלות אפי' הכי כיון שגם זה מפני האבלות הוא הלכה כדברי המיקל והשתא לא קשיא מידי אההיא דכתובות נקטינן השתא מהא שמעתא דמי שמתו מוטל לפניו פטור מכל המצות האמורות בתורה ואינו רשאי להחמיר על עצמו כדכתבינן והוא הדין במי שמשמר את המת אע"פ שאינו שלו ובשבת חייב בכל המצות ואפי' במצות עונה ואם ירצה לענג שבת לאכול בשר ולשתות יין הרשות בידו ודין שבת וי"ט שוין דכיון שאינו יכול לעשות לו הספד ביו"ט וגם אינו יכול לקוברו כמי שיש לו מי שישא משאו דמי וחייב בכל המצות שאין לו שום טרדא והיה נראה מתוך דברי הירושלמי שבשבת וי"ט פטור מכל המצות דמקשי' התם והתניא פטור מתקיעת שופר ומתרצי' דמש"ה פטור משום דאפי' בי"ט דיש טרדא דיש לו להחשיך על התחום על עסקי מתו נמצא שאפי' בי"ט פטרו אותו מזה הטעם וה"ה דבשבת נמי פטור מזה הטעם שג"כ בשבת מותר להחשיך על התחום על עסקי מתו ולפי זה נמצא שחולק על התלמוד שלנו שאמר שבשבת חייב בכל המצות ומסתמא ה"ה בי"ט ונוכל לומר שאינם חולקין והירושלמי מיירי כגון שלא היה לו שופר בבקר ובערב היה לו ועל כן פטרו אותו לתקוע באותה שעה מפני שהוא טרוד להחשיך על התחום אבל בבקר שעדיין לא הגיע שעת הטרדא חייב ומעיקרא נמי כשהקשה והתניא פטור מלולב ותירץ בחול ה"ה שהיה יכול לתרץ דמבערב קאמר ומפני הטרדא שפעמים יצטרך להחשיך על התחום פטרו אותו אלא דניחא ליה לאוקמה בחול לרווחא דמילתא הלכך אפילו לדעת הירושלמי חייב בכל המצות בשבת וי"ט ואינו פטור אלא בערב בלבד כדכתבינן וכן ראיתי הלכה למעשה למורי הרמב"ן נר"ו שהיה מתו מוטל לפניו ביום ראשון של ראש השנה וצוה שיתקעו שופר לפניו להוציאו ידי חובה:

כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי ומעשה היה בצרפת באדם חסיד שתפסו השלטון ונפטר בתפיסה ולא רצה לתת אותו לקברו והורה רבי יצחק הזקן ז"ל שמותרין הקרובין לאכול בשר ולשתות יין אע"פ שלא נקבר מפני שאינן טרודין בענין הקבורה וכיון שאין קוברין אותו לא חיישינן שיתעצלו בכבודו ובעסקו ואע"פ שלא נתיאשו מלבקש להתפשר עם השלטון בכל היום אפ"ה אין זה נקרא טירדא וחייבין במצות ומביא ראיה מדאמרינן במועד קטן מת שדעתם לפנותו ממקום למקום אין מונין משעה שיסתם הגולל הראשון אלא משיסתם הגולל השני ומסתמא ודאי ר"ל שאע"פ שלא נקבר עדיין קבורה שיתחייב עליה אבלות אפ"ה אוכל בשר ושותה יין בינתים שאם אין כונתו להוציאו משם מקברו עד זמן ארוך לא יניח מלאכול בשר ולשתות יין וכי היכי דהתם אוכל בשר ושותה יין הכא נמי אוכל בשר ושותה יין אע"פ שעדיין לא נקבר וכן כשנושאין המת מעיר לעיר אם המקום קרוב דיינינן ליה כמי שמתו מוטל לפניו [ולפי] שחייב בקבורתו אסור לאכול בשר ולשתות יין שטרודים הן בענין קבורתו והספדו אבל כשנושאין אותו לעיר אחרת רחוקה כגון מהלך שני ימים מותר עד שיביאו אותו לעיר קבורתו והא דאמרינן דאין מונין משעה שיסתם הגולל הראשון אלא מונין שבעה ימי אבלות משנסתם הגולל השני דוקא כשקוברין אותו מתחלה על דעת שיוציאוהו משם ויקברוהו במקום אחר. אבל אם מתחלה לא נתכונו לקברו במקום אחר ואחר הקבורה נמלכו והוציאוהו משם לקברו במקום אחר לא הוי אלא ליקוט עצמות ואינו נוהג אלא יום ראשון בלבד ורבינו יעקב ז"ל הורה הלכה למעשה כשמתה אחותו שהיתה נשואה בעיר אחרת והודיעו לו שהיו מביאים אותה לקברה במקום שהיה הוא דר ואכל בשר ושתה יין קודם שנקברה ואמר דכי אמרינן דאסור לאכול בשר ולשתות יין דוקא למי שמוטל עליו לקברה דהיינו הבעל שיורש אותה וחייב בקבורתה ולפיכך אסור לו כדי שלא יתעצל בעסקי הספדה וקבורתה דשמא ימשוך אחר האכילה ואפי' לשכור לה מקוננות חייב. כדאיתא בכתובות אבל הוא כיון שאינו חייב בקבורתה מותר ואפשר שאם לא היה בעיר אחרת והיה עמה שלא היה עושה כן:

לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו ויתפלל ה"ה שאפי' בלא ספר תורה אין לו לקרות בבית הקברות משום לועג לרש אלא מפני שאי אפשר לקריאת פסוקים של תורה אלא בספר דדברים שבכתב לא ניתנו לאמרן על פה לפיכך אמר ס"ת אבל אפילו בלא ספר אסור ור"ל לא יהלך בתפילין וגם לא יקרא וגם לא יתפלל משום דבכולהו איכא משום לועג לרש ודוקא בתפילין או בשאר מצות כיוצא בהן אסור אבל בציצית שהוא חובת מנא מותרת שאינו יכול להסיר המלבוש שלובש בשעה שהולך בבית הקברות וראיה לדבר מדאמרי' (ברכות דף יח.) ר' חייא ור' יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוה קא שדיא תכלתא דר' יונתן עלוי קברי אמר ליה רבי חייא דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו אלמא מדחזינן שלא חששו אלא שלא ישליכם על הקברים שמעינן שמותר ללבשו אלא שיש לו ליזהר בשעה שיהלך בבית הקברות שידלה הציציות מיהו אפשר לומר דדוקא בציצית שמטיל במלבוש שלובש לצורך עצמו כמו שהיה מנהגם באותו זמן שהיו הולכים כל היום מלובשין בטליתות כגון זה אמרינן דמותר וסגי ליה בדלייה אבל בטליתות שאינם מכוונים בהם למלבוש אלא לקיים המצוה של ציצית בלבד כדי שלא תשתכח תורת ציצית יש לו ליזהר שלא יהלך בבית הקברות משום לועג לרש חרף עושהו מפי מורי הרב נר"ו:

וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה הרי"ף ז"ל מפרש שאם מתיירא מפני הגנבים שיניחם על גבי החמור ונראה מדבריו שסובר שאפי' בשעת הסכנה אין לו לרכוב עליהם שיותר טוב שיאבד אותם משינהג בהם בזיון גדול כזה וא"ת והא דאמרינן היה בא בדרך ובידו דסקיא מלאה ספרים מפשילן לאחוריו הנה שאפי' שלא בשעת הסכנה מותר להניחן על גבי הבהמה שרוכב עליה ולפי זה הפי' נמצא שאין הפרש בין בשעת סכנה לשלא בשעת סכנה וי"ל דהתם מיירי בשאר ספרים ולפיכך אמרו מותר להפשילן לאחוריו אפי' שלא בשעת הסכנה אבל בס"ת אינו מותר אלא בשעת הסכנה בלבד אלא לעולם יש להוליכו לפניו זו היא שיטת הרי"ף ולחומרא אבל רבני צרפת ז"ל מפרשים כך כדרך שאמרו בעצמות שמותר לרכוב עליהם ממש כך אמרו בספר תורה שאם מתיירא רוכב עליו ולא חיישינן לבזיון וברייתא דהיה בא בדרך ובידו דסקיא מלאה ספרים מפרשים לה בשאינו מתיירא שאין לו לרכוב עליהם אלא מפשילן לאחוריו כיון שאין לו סכנה ולפי זה הפירוש אפשר שאפי' ס"ת מותר להפשילו לאחוריו ואפי' שלא בשעת הסכנה:

כל הרואה את המת ואינו מלוהו. כלומר אע"פ שאינם נושאין אותו לקוברו כיון שרואה שנושאין אותו בדרך ואינו מלוה אותו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ולפחות יש לו ללותו ארבע אמות: