רבינו יונה על ברכות יא:

כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים וכו'. כלומר שמספר בגנותן ואומר העבירות שעשו דכיון שהם תלמידי חכמים יש לו לחשוב בלבו שעשו תשובה כדאמרינן (במכילתין דף יט) אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום והטעם שמא הרהר בתשובה:

אין מוציאין את המת סמוך לק"ש וכו'. י"מ דסמוך לק"ש מקרי חצי שעה כדאמרינן בפסחים (דף צט:) סמוך למנחה ור"ל חצי שעה קודם כדמוכח התם ור"ל דבשחרית דזמן ק"ש לכתחלה הוא (לעיל ד' ט:) משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו עד סוף הנץ החמה אין מוציאין את המת אלא חצי שעה קודם שיוכל לראות את חבירו ולהכירו שאם יוציאו אותו בפחות מזה השיעור יש לחוש שלא יספיקו לשאת אותו ולקברו ויעבור זמן ק"ש דלכתחלה אבל כשמוציאין אותו חצי שעה קודם והיה שם שהות קודם זמנה שרי ולכאורה נראה שה"ה בק"ש של ערבית שצריך להוציאו חצי שעה קודם צאת הכוכבים כדי שלא יאחרו התחלת זמנה אלא מפני שלא היה דרכם להוציא המת קרוב ללילה כל כך איירי בשל שחרית אבל למורי הרב נראה שאפשר שבק"ש של ערבית אין להחמיר כל כך מפני שק"ש של ערבית מצותה עד שיעלה עמוד השחר ומה שאמר שהתחלתה ביציאת הכוכבים לא אמרו אלא משום זריזות שלא יאמר אוכל קימעא כדכתבינן לעיל (סימן יג) ויש לשאול דכיון דאמרינן ואין מוציאין אותו אלא חצי שעה קודם התחלת הזמן בענין שיוכלו לקברו תחלה ולקרות ק"ש אח"כ אמאי הוצרך לשנות במשנה נושאי המטה וחילופיהן את שהמטה צריך להם פטורין ואת שאין המטה צריך להם חייבין שהרי לא יצטרכו לעולם לקרות ק"ש בדרך ומתרצינן דמתני' איירי כשהוציאוהו בדיעבד סמוך לק"ש ובירושלמי מקשי' להאי קושי' ומתרץ תפתר כגון דהוו סבירין דאית בה עונה ולית בה עונה כלומר שמתחלה שיערו שיוכל להוציאו ולקברו קודם שיגיע ק"ש וטעו בזה השיעור ולא היה להם שעה גדולה כל כך ולפי הירושלמי נראה דסמוך לק"ש אינו ר"ל חצי שעה דוקא אלא רוצה לומר שאין מוציאין אותו אלא בענין שישערו שיוכלו להוציאו ולקוברו קודם זמן ק"ש וה"ג התם אין מוציאין את המת סמוך לק"ש אלא יקדימו לו שעה או יאחרו שעה כלומר יקדימו קודם שיגיע זמן ק"ש שעה שיוכלו להוציאו ולקוברו קודם או אם כבר הגיע הזמן יש להם להתאחר ג"כ זמן שיוכלו לשער שכבר התפללו רוב הקהל בבהכ"נ או בביתם ואח"כ יוציאוהו ומאי דאמר שעה לאו דוקא שעה ממש אלא שיעור שיוכלו להספיק לקברו או לקרוא ק"ש כדכתבינן:

והעם העסוקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין אית דאמרי דדוקא קורין משום דקריאת שמע דאורייתא אבל התפלה שהיא מדרבנן אין צריך ואומר מורי הרב נר"ו דהוא הדין דלתפלה נמי נשמטין אחד אחד ומתפללין ומביא ראיה מדאמרינן בתוספתא (פ"ב סי' י) העם העסוקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה מעשה היה והפסיקו רבותינו בין לק"ש בין לתפלה וכיון דחזינן לרבותינו דעבדו עובדא לתפלה שמעינן דהלכתא הכי דמעשה רב דמסתמא התלמוד שלנו כמו מעשה שעשו רבותינו סובר ואע"פ שלא הזכירו ברישא אלא קורין בלבד ובסיפא בשאין המת מוטל לפניהם אמרו קורין ומתפללין הכל דין אחד יש לו אלא דבסיפא בא להשמיענו הענין האיך הוא שהם יושבין וקורין והוא צריך להיות יושב ודומם ובשעה שמתפללין שצריך שיצדיק עליו את הדין כדמפרש ואזיל:

מתני' קברו את המת וחזרו וכו'. ואם לאו לא יתחילו טעמא דמילתא משום דתנחומי אבלים מדאורייתא דבכלל גמילות חסדים הוי וגמ"ח מן התורה כדאמרי' והודעת להם את הדרך זו גמ"ח ולפיכך אמרו דכיון שעוסק במצוה (סוכה דף כה.) פטור מן (התורה) [המצוה] ואע"פ שכבר נקבר המת לא יתחיל:

גמ' אם יכולין להתחיל ולגמור אפי' פרק ראשון וכו'. כלומר כי אמרינן אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו לא תימא לגמור את כולה אלא לגמור פרק אחד או פסוק אחד ודוקא בפנימיים הרואים פני האבל אבל החיצונים לעולם יתחילו:

רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים אית דמפרשי לחומרא דארישא קאי והכי קאמר כי אמרינן דשורה הרואה את הפנים פטורה ה"מ באותן שבאין מחמת האבל אבל הבאין מחמת כבוד אפילו רואה את הפנים חייבת ואית דמפרשי דאסיפא קאי דאפילו בשורה שאינו רואה את הפנים אם באים מחמת האבל פטורין ומחמת האבל אית דאמרי בקרוביו ובמשפחתו בלבד נקראים מחמת האבל ואית דאמרי דאפי' שאר בני אדם שבאין לנחמו נקרא מחמת האבל ופטורין:

פושטו ואפי' בשוק ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שעטנז שוע טווי ונוז אבל בכלאים דרבנן לא דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה והיינו לאו דלא תסור (מפי מורי הרב נר"ו):

מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש וכו'. פרש"י ז"ל דאפילו קטנים שהגיעו לחינוך פטורים ויש שמקשין עליו מדאמרינן בסוכה קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה היודע לקרוא אביו מלמדו פסוק ראשון של ק"ש היודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין ויש לומר דהתם לא קאמר ע"ד חיוב אלא להרגילו במצות ורבינו יעקב ז"ל מפרש דבקטנים שלא הגיעו לחינוך מיירי ולפיכך פטורין ומאי דקתני בסיפא וחייבין בתפלה וכו' לא קאי לקטנים אלא לנשים ועבדים בלחוד אבל קטנים כיון שלא הגיעו לחינוך פטורין מהכל:

גמ' תפלה ומזוזה וברכת המזון דקי"ל מצות עשה שאין הזמן גרמא וכו'. ואע"פ שהתפלה יש לה זמן קבוע אפ"ה כיון שאמרו הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו כמצוה שאין הזמן גרמא דיינינן לה ולפיכך נשים חייבות אי נמי מפני שהיא רחמים ומאי דאמרי' דנשים חייבות בברכת המזון חיובא דרבנן הוא ולפיכך אינן מוציאות לאנשים שאכלו כדי שביעה ושיעור כדי שביעה אינו בפחות מכביצה שזה לא נקרא אכילה כדאמר בסוכה מעשה ונתנו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו דאלמא משמע דלא חשבינן ליה אכילה ושיעור שביעה לא הוי אלא כביצה או יותר ואשה אע"פ שחייבת בברכת המזון כיון שאין חיובה מן התורה אינה מוציאה לאיש שאכל כביצה מפני שהאיש כיון שאכל כדי שביעה חייב מן התורה ולא אתי דרבנן מפיק דאורייתא ויש להקשות דהא אמרינן בפ' שלשה שאכלו (דף מח.) להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית בלבד אינו חייב אלא מדרבנן ואפ"ה יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבין מה"ת והיכי אמרינן הכא גבי אשה דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ותירץ רבינו יצחק ז"ל דלא דמי משום דאיש אע"פ שלא אכל כלום מן הדין היה שיפטור לאחרים דאכלו דכל ישראל ערבים זה לזה אלא דרבנן הצריכוהו שלא לברך ברכת הנהנין בלא הנאה ואינו יכול לברך ולהוציא אחרים כשאינו אוכל כלל ולפיכך כשאכל כזית ונתחייב לברך עליו אע"פ שלא נתחייב חיוב מן התורה מוציא את אחרים שאכלו (ושתו) כדי שביעה שערב הוא בעבורם ועליו להצילם מן העון ולפטור אותם מן המצות אבל אשה אינה בכלל ערבות ולפיכך אינה מוציאה אלא למי שחיובו דרבנן: