נימוקי יוסף על יבמות לח.

מתני' שתי יתומות. נכריות:

או חליצתה. לאחר שתגדיל:

פוטרת צרתה. דכיון דנשואיהן שוין מדרבנן זיקתן שוה:

וכן שתי חרשות. ומהאי דאמרינן וכן הוה ס"ד בגמרא דחרשת תהוי בת חליצה אלא דאסיקנא דמשום ביאה הוא דאמרינן וכן דאלו חליצה לא שייכא בחרשת:

קטנה וחרשת וכו'. לא ידעינן בהי ניחא ליה והי חשיבה אשתו טפי אי בקטנה ניחא ליה דאתיא לכלל דעה אי בחרשת ניחא ליה דגדולה היא ובת ביאה היא:

גמ' בת חליצה היא. דקתני מתני' וכן שתי חרשות:

אביאה. לחוד קאי וכן אבל חליצה לא שייכא בחרשת:

כיצד התרתן. דקטנה וחרשת הואיל ואין האחת פוטרת צרתה וחרשת לאו בת חליצה היא דנפקי תרוייהו בחליצה ואי מייבם לה וחליץ לקטנה כשתגדיל מיפסלא קמייתא דקם ליה בלא יבנה דהא ביאה דחרשת לא דחיא זיקא דנימא אין אחריה כלום:

כונס את החרשת וכו'. דחליצת קטנה פסלה לה עליה:

דחרשת קנויה במקצת ומשוירת קטנה קנויה ואינה קנויה. כלומר ספק קנויה כולה ספק אינה קנויה כלל דבשתיהן קנויות ומשוירות ליכא למימר דממתניתין שמעינן לה דא"כ תפטר חדא בביאה דחברתה ושתיהן ספק נמי ליכא מדקתני סיפא דמתניתין בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה (בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשת) ואי שתיהן ספק קמייתא תיתב גביה ממ"נ דהא אחרונה לא פסלה לה עליה דאי שתיהן קנויות אין אחרונה פוסלת את הראשונה דאין אחר ביאה כלום ואם זו (קנויה) וזו אינה קנויה אינן צרות זו לזו אלא חדא קנויה ומשוירת וחדא ספק ומדרב שמעינן דחרשת היא הקנויה ומשוירת וקטנה ספק ומש"ה תצא תרשת בגט דילמא קטנה קנויה היא לגמרי ועדיפא מחרשת ופסלה לה חליצתה עליה ומיהו לענין הלכה קיימא לן כרבי אלעזר דאמר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומיבם לה לחרשת: