נימוקי יוסף על יבמות לח:

מתני' מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות ומת בא יבם על הראשונה וחזר ובא על השניה או שבא אחיו על השניה לא פסל את הראשונה וכן שתי חרשות:

קטנה וחרשת בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת פסל את הקטנה בא יבם על חרשת וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה פסל את החרשת:

פקחת וחרשת בא יבם על פקחת וחזר ובא על החרשת לא פסל את הפקחת בא יבם על החרשת וחזר ובא על הפקחת פסל את החרשת:

גדולה וקטנה בא יבם על הגדולה וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה לא פסל את הגדולה בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה או שבא אחיו על הגדולה פסל את הקטנה רבי אלעזר אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו:

פסל את הקטנה. זה אינו מן הדין דממה נפשך אי קטנה קנויה גמורה היא הרי ביאתה גמורה ואין אחר ביאת כשרה כלום ואי אינה קנויה כלל נכרית בעלמא היא אלא טעמא דפסל משום גזירה היא שמא יבעול חרשת תחלה וזו היא סיפא דתנן פסל את החרשת וזה מן הדין דפסל לפי שחרשת קנויה ומשוירת שיש בה קנין ואינו גמור וכשהקנין אין גמור אינה פוטרת ונפסלת בביאת הקנויה דכל היכא שהקנין אינו גמור לא פקעה כולה זיקה ולהכי אתיא ביאה דקטנה ופסלה לחרשת לפי שהקטנה שאפשר שהיא קנויה לגמרי היא דרמיא קמיה ולא חרשת שאינה קנויה והוא בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים:

אמר המחבר הרמב"ם ז"ל כתב בא היבם על הקטנה תחלה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הקטנה והחרשת צריכה גט שביאת הקטנה מעולה מביאת החרשת שהקטנה ראויה לאחר זמן לפיכך יקיים הקטנה שנבעלה תחלה ע"כ וכן אמרו הגאונים ז"ל וכן הריא"ף ז"ל בהלכותיו משמע דלא גזרינן קטנה אטו חרשת וכתב הרשב"א ז"ל למאן דאמר [דף קז:] ממאנת אף לזיקתו בא יבם על החרשת וחזר ובא בין הוא בין אחיו על הקטנה מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותשאר החרשת עמו שהרי עקרה הזיקה במיאיניה לגמרי וכמי שלא היתה צרתה כלל וקיימא לן כמאן דאמר ממאנת אף לזיקתו וקי"ל נמי כרבי אליעזר דאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אבל הרמב"ם ז"ל כתב בא יבם על חרשת וחזר ובא על הקטנה מלמדין הקטנה למאן וחרשת יוצאה בגט וזה תימה שהרי עקרה זיקתה לגמרי אחר שמיאנה בביאה ובזיקה ועוד שהוא ז"ל כתב גבי גדולה וקטנה בא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים את הגדולה שבעילה זו קונה קנין גמור ע"כ ואם איתא דחרשת יוצאה בגט מפני שנפסלה תחלה בביאה דקטנה ואין יציאתה דקטנה מתירה מ"ש גדולה והלא אפילו הגדולה נפסלה בביאת הקטנה תחלה ואם מיאונה מתירה אף בחרשת כן וצ"ע עכ"ל הרשב"א ז"ל בשלהי ב"ש:

רבי אליעזר אומר. פירש רש"י ז"ל רבי אלעזר גרסינן הכא במתני' ובמתני' קמייתא דלעיל רבי אליעזר והכי אמרינן בפרק קמא דנדה (דף ח.):

מלמדין את הקטנה שתמאן בו. ותעקור נשואיה ויקיים את הגדולה:

גמ' ר"א [דמתני'] הוא ר"א בן שמוע רבי אלעזר דגמ' הוא ר' אלעזר בן פדת שהוא אמורא וכן פסיקנא לעיל [דף קי.] כרבי אלעזר דאמר מלמדין וכבר עביד בגמרא צריכותא דתרוייהו:

מתני' יגדלו זה עם זה. ואם בא לגרשה אינו יכול עד שיגדל דגט קטן אינו גט וכן היא עד שתהא יודעת לשמור גטה:

בתוך ל'. שכנסה היבם:

לא נבעלתי. לו ליבם וגט יבמין יוצא מתחת ידה כדמפרש בגמרא והוא אומר בעלתי ודייך בגט:

כופין אותו. לחלוץ דהיא נאמנת דעד תלתין יומין מוקי איניש אנפשיה:

לאחר ל' יום. הוא נאמן דלא מוקי איניש אנפשיה מלבעול ומיהו איהי לא משתריא דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורה ובעיא חליצה ומבקשין הימנו אבל כופין לא וכתב הריטב"א ז"ל שמעינן מהא מתניתין דכופין אותו לחלוץ דכל היכא דיבמה לא חזיא ליבם מחמת איסור כופין אותו לחלוץ ומיהו אם היא גרמה האיסור במתכוין אין כופין ותהא עגונה כל ימיה וכדקתני סיפא ואם נתכוונה לשם כך אפי' בחיי בעלה מבקשין ממנו לחלוץ לומר שמפייסין אותו שלא יעגן אותה אבל אין כופין אותו וכן אתה אומר שאם נתן לה בעלה גט פסול שאסרה על היבם כופין אותו לחלוץ לדברי הכל והא דאמרינן בזמן שהוא מודה אפילו לאחר י"ב חדש כופין מסתברא דהא קמ"ל דכל היכא שהודה לדבריה לאחר ל' יום שלא בעל ומרעה לחזקה דידיה אם חזרה וטענה גם לאחר י"ב חדש שלא נבעלה וגטה יוצא מתחת ידה והוא אומר בעלתי עתה כופין אותו לחלוץ דכיון שהוא הודה שעברו שלשים יום ולא בעל רגלים לדבר להאמינה שלא בעל גם לאחרי כן:

בחיי בעלה. לא נתכוונה לפטור עצמה ממנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זה עם זה:

גמ' בתוך שלשים וכו'. דכל תוך ל' היא נאמנת דמוקי איניש אפשיה ולפיכך יכולה לכופו שלא יעגן אותה. לאחר שלשים. דאיכא חזקה קצת דלא מוקים נפשיה מלבעול אין כופין אותו אלא מבקשין ממנו ואי תימא לדבריו כבר נפטרה ממנו מאי איכפת ליה בחליצתה שיצטרך כפייה י"ל מפני שהוא יכול לטעון אע"פ שנתתי לה גט אינה אסורה עלי בחזרה ואולי תתפייס ותחזור לי ואיני רוצה לאסרה עלי בחליצה הא כל היכא שהוא מודה במילתא דאסורה ליה אע"פ שהוא טוען שאינה צריכה חליצה כופין אותו לחלוץ כן כתב הרטב"א ז"ל:

היא אומרת נבעלתי. לאחר שלשים יום קאי:

יוצאה בגט. אם בא להוציאה דייה בגט דהיא נאמנת דכולי האי לא מוקים:

צריכה גט וחליצה. גט לביאתו משום דאמר בעלתי ולאחר שלשים יום איהו מהימן וחליצה משום דהיא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ומדתריצנה דהא דתנן כופין לחלוץ ולא תנן כופין ליבם משום שגטה יוצא מתחת ידה הא דתניא הכא צריכה גט גט אחר הוא לבד גט ראשון דההיא גט לזיקתו ונפסלה עליו לפיכך לא נכופנו ליבם והכא דאמר בעלתי צריכה גט לביאתו דיש ביאה אחר גט ופירוש אע"פ הכי הוא אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי ואיכא למימר לא תבעי גט אלא חליצה אפי' הכי בעיא גט דסמכינן אדבוריה קמא וא"ת אמאי צריכה גט תהא נאמנת לגמרי לומר שאינה בת גט כלל מגו דאי בעי שתקה ומפקא גיטה שהוא כתוב סתם ומשתריא בלא שום גט וי"ל דלפרש"י ז"ל ניחא דפי' דגט יבמין יוצא מתחת ידה ואינו גט סתם ואפי' למאן דמפרש לה בגט סתם לאחר שלשים יום חזקה בעל במקום חזקה לא אמרינן מגו ואע"ג דבבבא בתרא (דף ו.) היא בעיא דלא איפשיטא אי אמרינן מגו במקום חזקה אי לא התם ממונא הכא איסורא ועוד שאין כל החזקות שוות והרי מסייע טענתו שבעל לחזקה: