נימוקי יוסף על יבמות לז:

גמ' מ"ט דרבי אלעזר. שאסרה ליבם אחר שהחזירה והלא כיון דמיתה מפלת ואשתו גמורה היא למה לא מייבם לה אחיו:

אטו יתומה. כלומר שהשיאה אביה כשהיא קטנה ונתגרשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דקסבר ר' אלעזר דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל ומדינא אינה מתיבמת דגרושיה גרושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה הילכך גזר גדולה שנתגרשה והחזירה אטו הא דתרוייהו בשעת נפילה גדולות נינהו וגדולה אטו גדולה מיחלפא:

פשיטא. דהואיל ואין לאביה רשות בה והיא קטנה אין חזרתה חזרה והרי היא בגירושיה אלא להכי תני במתני' לאשמועינן דטעמא דקמייתא משום האי:

בד"א. דחכמים מודים :

כשהיא קטנה (ואין כח לא לאביה ולא לה לקדשה ומת כשהיא קטנה) דלא בעלה משגדלה דתהוי ביאה משגדלה קדושין:

וגדלה אצלו. אמרינן סתם ביאה ראשונה משגדלה קדושין הן:

משום רבי אלעזר וכו'. ומדקתני לעיל ומודים חכמים לרבי אלעזר ביתומה בחיי האב אלמא איירי בה רבי אלעזר וטעמא באחרנייתא משום הא:

צרתה מהו. הנושא את הגדולה וגרשה והחזירה לר' אלעזר שאוסר אותה ליבם אטו יתומה כדאמרן צרתה של גדולה זו שחזרה מהו שתתיבם מי גזר נמי רבי אלעזר בצרתה שתחלוץ ולא תתיבם או לא:

היא חולצת. היא עצמה אותה שחזרה חולצת ולא מתיבמת משום גזירה ונפטרה אף צרתה אבל צרתה רצה חולץ רצה מייבם ותפטר היא וכתבו הרבה מן המפרשיה ז"ל שנראין דבריו שאין זה אלא בגדולה לר"א דהיא גופה גזרה אבל הנושא הקטנה שהשיאה אביה וגרשה והחזירה שהיא אסורה ליבם מן התורה מפני שגרושיה גירושין גמורין (ואין חזרתה גמורה) צרתה נמי אסורה וחולצת ולא מתיבמת דחדא גזירה היא אבל הרב אלפסי ז"ל כתב דהוא הדין במחזיר את הקטנה יתומה שצרתה או חולצת או מתיבמת לרבנן והרשב"א ז"ל כתב טעם לדברי רבינו ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דודאי לרבי אלעזר איכא למגזר צרת היתומה אטו היא משום דקסבר שאין אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום והילכך אי שרית ליה בצרתה אתו ליבומי היא גופה אבל לרבנן ליכא למיחש למידי דהא לדידהו אין אדם טועה בקידושי קטנה והילכך אי גדלה אצלו ובעל אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ואפי' היא גופ' שריא לאחין דסמכינן בהא וכ"ש דלא גזרינן צרתה אטו היא ואי עדיין קטנה היא כ"ע ידעי שאין קדושי קטנה כלום וגירושיה גרושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה הילכך צרתה מתיבמת כדברי הרי"ף ז"ל ובירושלמי רבו המתירין ג"כ:

מתני' תצא משום וכו'. ופטורה מחליצה ומיבום:

של גדולה. ונפלה לפני בעל הקטנה זיקתה של גדולה שהיא מן התורה אוסרת קטנה עליו דנשואיה מדרבנן ולא אלימי לאפקועי זיקה דאורייתא והויא לה אחות זקוקתו ומה יעשה:

רבי אלעזר אומר מלמדין הקטנה שתמאן בו. ותעקור נשואיה ואם יגרש הקטנה לא יוכל ליבם את הגדולה משום אחות גרושה ואם יחלוץ לגדולה לא יוכל לקיים הקטנה משום אחות חלוצה ויהא מיבם את הגדולה:

ר"ג אומר. אין זיקתה אוסרת את זו דר"ג סבר אין זיקה כלומר לא אלימא זיקה בפרק ר"ג [דף נא.] הילכך אם מאנה מאנה ותתיבם גדולה ואם לאו תמתין קטנה אצלו עד שתגדיל ויהא נשואיה גמורין ותצא הלזו משום אחות אשה:

אי לו. אוי לו:

מוציא את אשתו בגט. ואין מלמדין אותה למאן כדאמרי' בגמ' דיתרחק אדם מן המיאונים ומיתב נמי לא יתבא תותיה דקסבר יש לה זיקה אלא תצא בגט וזו לא תתיבם משום אחות גרושה אלא תצא בחליצה:

גמ' הא דאמר רב אינה צריכה גט משני אוקימנא בגמרא כשבעלה הראשון אחר שגדלה אצלו קודם שנשאת לאחר אבל אם לא בעלה אחר שגדלה אצלו קדושי קטנה לאו כלום הוא וצריכה גט משני ושמואל סבר אף על גב דבעלה אחר שגדלה צריכה גט משני שכל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל וברייתא תיובתא לשמואל דתניא המקדש את הקטנה קדושיה תלויין ותלמודא מפרש לה בתרי גווני או לומר קידושיה תלויין עד שתהיה גדולה ואז גמרי הקדושין דהוה ליה בשעה שנתן לה כסף קידושיה כאילו התנה עמה הרי את מקודשת לי לאחר גדלות וכאותה ששנינו הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום שאם לא חזרה בה בתוך ל' הויא מקודשת לו דאורייתא לאחר ל' יום אף על פי שנתאכלו המעות משום שנשאר עליה שעבוד הדינר והכא נמי כיון דתקינו רבנן נשואין הרי היא משתעבדת בכסף קדושיה ולפיכך כשגדלה גדלו קדושיה בהדה דבר תורה הרי היא מקודשת גמורה לראשון ואם כן אינה צריכה גט משני או רוצה לומר תלויין דאי בעל לאחר שגדלה הרי היא אשתו גמורה ולא תפסי בה קדושי שני כלל ואי לא בעל [תפסי] וצריכה גט משני וא"כ הא דשמואל דאמר על דעת קידושין הראשונים הוא בועל ליתא דקי"ל כרב והיכא דלא בעל משגדלה צריכה גט מזה ומזה אם נתקדשה לאחר מספקא אבל בעל אינה צריכה גט משני וי"א דדוקא כשנתקדשה שלא בפני הראשון אבל אם קבלה קדושין בפני הראשון [צריכה גט משני] דכל שפשטה ידה בפני בעלה לקבל קדושין (גיטין דף פט:) הוה לה כאומרת לבעלה גרשתני דאמר רב המנונא שהיא נאמנת ומיהו יש מחלקין דשאני הכא שהיא סבורה שאין קידושי הראשון כלום כיון שקידושיה מתחלה הוו קדושי ספק והויא כאילו היא ממאנת בו והרי עכשיו אינה יכולה למאן ופלוגתא דרבואתא ז"ל היכא שלא בעלה אחר שגדלה אם יכולה למאן אם לאו אף על פי שבפרק בא סימן [דף נב.] נמט וגמרו שאין הבת ממאנת משהביאה שתי שערות והרי"ף ז"ל כתב דקטנה שלא מיאנה והגדילה אף על פי שלא נבעלה לאחר שגדלה אינה יוצאה במיאון אלא צריכה גט מדרבנן וכיון דמדרבנן הוא דצריכה גט תפסי בה קדושי שני וצריכה גט ממנו ומסתברא לן שאם רצה [השני] לכונסה שמגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא דילמא אתו למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דדוקא נתקדשה אבל נשאת כיון דאיכא סרך נשואין בהני דשני דמדאורייתא הוי נשואין ובעיא גט גמור מדאורייתא מקלקל' בי"ג דבר [דמחלפא] בהאשה שהלך בעלה למדינת הים והלכה ונשאת לאחר דכיון דנשואין דשני מדאורייתא ודאי קנסינן והא דאמר רב צריכה גט משני היינו משום שנשאת לו לשני מרצונה מתחלה ועד סוף אבל היכא שלא נתרצתה לו מתחלה אף על גב שנתרצתה לו בסוף לא הוו קדושין דהא הכא מקשינן לה בגמרא [דף קי.] לרב וסבר רב אי בעל אין לא בעל לא והא ההיא עובדא דהוה בנרש דאקדיש כשהיתה קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסיה ואתא אחרינא וחטפה מיניה ורב לא אצרכה גיטא מבתרא ופריק רב דהתם הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה ופרש"י ז"ל הוא עשה שלא כהוגן דרבנן אמרי החוטף אשה מבעלה לא ליהוו קדושין ויש כח ביד חכמים דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דהא כדת משה וישראל קאמר ומיהו צריך לן למימר שנתרצה בו לבסוף להיות לו להחוטף אשה דאל"כ לא הוי צריך לן לטעמא דאפקעינהו לקדושי דהא אסיק רב אשי פ' חזקת הבתים (דף מח:) דתליוה וקדיש לאו קדושיו קדושין וכן איפכא ואם נתרצה לו מתחלה בלא שום פתוי הוו קידושין מדבעיא פ"ק דקדושין (דף י.) תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמרינן למאי נפקא מינה ואמרינן להיכא דפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אלמא דאע"ג שעומדת תחתיו והלה מקדשה לא אמרינן שעשה שלא כהוגן ומאי טעמא והלא אין לך שלא כהוגן גדול מזה אלא ודאי טעמא משום שפשטה ידה מרצונה מתחלה אבל הכא שמתחלה חטפה אע"ג שנתרצית אליו לבסוף על ידי פתויו הוא שעשה שלא כהוגן: