נימוקי יוסף על יבמות לה:

תומא. שום. גרגישתא:

ארזיל"א במעבה האדמה (מלכים א ז) מתרגמינן גרגישתא דארעא. והא דאמרינן דבעינן שיהא הרוק בפניו מדכתיב וירקה בפניו מסתברא דלא קאמר אלא שיהא כנגד פניו בין רואה בין שאינו רואה ואפילו סומא חולץ לכתחלה ודוקא לבית דין הוא דבעינן שיראו הרוק מדכתיב לעיני הזקנים והא דתניא בברייתא החולצת מן הסומא חליצתה כשרה בדיעבד משום סיפא דקתני פסולה נקט הכי אלא שהרמב"ם ז"ל כתב דאין סומא חולץ לכתחלה:

הדרן עלך מצות חליצה

פרק שלשה עשר

בית שמאי אומרים אין ממאנין. יתומות שהשיאום אמה ואחיה. אלא מן האירוסין:

בבעל. אבל אם מת ולא מאנה בו ונפלה לפני יבם אינה יוצאה במיאון אלא תמתין עד שתגדיל ותחלוץ:

אין בנות וכו'. ואפי' מן האירוסין לא תמאן ותארס לאחר [ ותמאן אלא ממאנת בזה ותמתין מליארס לאחר עד שתגדיל ויהיו קדושין גמורין ולא תצא עוד משני] במיאון:

ותמאן. בראשון ותנשא ובגמ' פריך הא מיאנה ביה חדא זימנא:

גמ' ממאנת למאמרו. לב"ה דאמרי ממאנת ביבם למאמרו ממאנת שאם עשה בה מאמר ממאנת ועוקרתו שלא תהא צריכה גט למאמרו אבל חליצה שהיא בשביל זיקה לא עקרה:

זיקה דרחמנא רמיא עליה. דסבר רבי אושעיא דכיון דלא מאנה בראשון בחייו כבר קיימה לנשואין ואינה יכולה לעקרם לאחר מיתתו כלל וכיון שכן זיקת יבם בעל כרחה רמיא עלה כמו ביבמה דעלמא דהשתא לא מציא למאן בבעל ואין לה רשות לעקור נשואין לאחר מותו זו דעת ר' אושעיא וליתא. אבל עולא אמר ממאנת אף לזיקתו דקסבר יש מיאון ואפי' לאחר מיתה ויכולה לומר רציתי בבעל הראשון אבל לא נתרציתי לו שיזקיקני ליבם ואפי' כשממאנת ביבם סתם הוי מיאון מהאי טעמא והלכתא כעולא כן פסק הריא"ף ז"ל:

שיכולה למאן. בפ"ק בתו קטנה הנשואה לאחיו ולא קבל אביה קדושי' כגון שהשיאה אביה לאחר תחלה ונתגרשה והיא יתומה בחיי האב ויכולה למאן ולא מיאנה בו ומת: